1. יופי של חופש ביטוי יש לנו כאן: לאמנים מותר להביע דעה פוליטית, לתקוף את הממשלה, לנבל את הפה כלפי נבחרי ציבור - ולאלו אסור להגיד מילה נגדם. תראו את הסיכול הממוקד שעושים בימים אלו אמנים (ועיתונאים) ל
מירי רגב.
2. איזו מידה של תרבות יש למי שמכנה מיליוני ישראלים "בהמות"? איזו מידה של תרבות יש למי שמבזה אמונות ומנהגים של "מנשקי מזוזות"? איזו מידה של תרבות יש למי שמלבינה ברבים את פניה של שרה בממשלת ישראל? אם אלו הם התרבותיים, אני מעדיף להיות פראי.
3. השאלה של עירוב פוליטיקה ואמנות היא סבוכה. מצד אחד, אסור לנו אפילו לחשוב על להתקרב למצב שבו תקציבים ממלכתיים לתיאטרון, קולנוע, מוזיקה או מוזאונים יינתנו בהתאם לתכנים שיציגו; אסור אפילו שיהיו איומים כאלו. מצד שני, זכותה ואף חובתה של כל ממשלה לקבוע סדרי עדיפויות לשימוש בתקציב המדינה, ומאחר שממשלה היא גוף פוליטי הנבחר בידי הציבור להגשים מטרות פוליטיות - אך טבעי הוא שתפעיל שיקולים פוליטיים.
כבר עמדתי כאן על כך, שאיש לא הטיל צנזורה על ההצגה "הזמן המקביל" המהללת את רוצחו של החייל משה תמם. מה שעשו רגב ו
נפתלי בנט היה להוציא את ההצגה הזאת מסל התרבות. זה הכל. מי שכל כך רוצה לראות אותה - שיקנה כרטיס. מי שכל כך חשוב לו שהיא תוצג - שיתרום למפיקים. מאידך-גיסא, חשוב כאמור שלא להתדרדר במדרון שבו שיקולים פוליטיים ישפיעו על הסיוע הציבורי לתרבות ולאמנות.
עם זאת דומה שבפועל, הבעיה הרבה פחות קשה. לתמיכות ממשלתיות וציבוריות יש תבחינים ברורים, הן מפוקחות בידי שומרי הסף המקצועיים ובראשם היועצים המשפטיים והחשבים, וניתן לערער עליהן בבית המשפט. לכן, קלוש עד אפסי הסיכוי שממשלה כלשהי תוכל לפעול בצורה פוליטית בוטה בתחומי התרבות והאמנות.
4. אני מבקש לשאול ביטוי מצוין של עמיתי קלמן ליבסקינד מזמן מבצע צוק איתן: מעולם לא צעקו רבים כל כך בקול רם כל כך שסותמים להם את הפה. זה בדיוק המצב עם מחאת האמנים נגד רגב. הם כל כך שקועים בעצמם, כל כך אובססיביים נגד רגב, כך כל מנותקים מהמציאות - עד שאינם שמים לב לאבסורד העצום שהם יוצרים: צועקים בקולי קולות שלא נותנים להם לדבר.
5. "את לא מבינה כלום" - הטיחה גילה אלמגור ברגב. מעניין היכן היו אלמגור וחבריה כאשר העיתונאי חסר תעודת הבגרות
יאיר לפיד מונה לשר האוצר, תפקיד שמצריך הרבה-הרבה יותר הבנה מאשר שרת התרבות. אה, שכחתי, לפיד היה אחד משלהם; רגב היא ממש לא.
זה מזכיר לי את הביקורת שנמתחה על
איילת שקד כאשר עלתה האפשרות שהיא תמונה לשרת התרבות. אז יצאו נגדה בנימוק שהיא אינה יודעת מיהם מוריסי ואדל. יש לי הצעה: בואו נבדוק כמה מן האמנים המובילים שלנו יודעים לנקוב בשמות שלושה חיבורים של הרמב"ם, להגיד מי חיבר את השולחן-ערוך, להסביר את ההבדל בין המשנה לגמרא, לומר אלו ספרי יהדות כתב ש"י עגנון ולציין את שמותיהם של שלושה חזנים דגולים. במדינה יהודית, זה חשוב לאין ערוך מאשר עוד זמר/זמרת שהיום הם כאן ומחר הם בערוץ נידח ב-youtube.
6. לחבורת האמנים הזאת לא הפריע כאשר רגב הודיעה שלא יוענק סיוע ממלכתי למי שיקרין את הסרט על
יגאל עמיר. על ההחלטה - הנכונה - הזאת הם לא קמו לצעוק. מה שמלמד, שזוהי חבורה צבועה שמתעניינת רק במה שיש לה לומר, ושחופש הביטוי של בעלי דעות שונות אינו מעניין אותה כהוא זה (במקרה הטוב) או שמבחינתה הוא לא קיים (במקרה הגרוע).
7. המסקנה היא, שמה שיש לנו כאן, זה אליטיזם מוגדר מאוד: קבוצה קטנה וצעקנית של אנשי שמאל חילוניים (רובם גברים) המתגוררים באזור תל אביב. הם לא מוכנים לקבל את הימין בשלטון בכלל, ואת מירי רגב במשרד התרבות בפרט. הם בטוחים שהתרבות שייכת להם ורק להם. הם משוכנעים שכל מי שחושב אחרת מהם, הוא פרא חסר השכלה. הם מוכנים להישבע שרק מה שהם מגדירים כתרבות, הוא אכן תרבות. והם מוכנים לסתום את הפה לכל מי שיגיד משהו אחר. אם אלו הם מובילי התרבות שלנו - באמת הגיע הזמן שנחפש להם תחליפים.
