שנה לאחר מבצע צוק איתן הגיע זמנה של ישראל להכיר בחמאס כמי שמכתיב את הטון בעזה. עם יד על הלב ראוי בה בעת להודות שהיריבות בין שני הצדדים אכן תימשך, אך אין היא אמורה להפריע כהוא זה למצוא נתיבים לשיח ושיג ביניהם.
את האמת אומנם אין להסתיר שהן ישראל והן החמאס ימשיכו להתכונן לסבבים הבאים של לחימה ביניהם, בהנחה שכאילו אין כל חלופה אלטרנטיבית. אלא שאם אכן יפרוץ הסבב הרביעי מול עזה כגזירת-גורל, מבלי שנבחנו חלופות אחרות - לא תוכל ישראל לטעון ששוב נכפתה עליה מלחמת "אין ברירה".
כדי לצאת מן הסבך הפתלתל תשכיל ישראל לעשות אם סוף-סוף תנטוש את גישתה הדוגמטית, השוללת כל מגע מדיני עם טרוריסטים. חסרונה הגדול של גישה זו הוא בכך שהיא מונעת מישראל שימוש בכלים חיוניים לצורך לימוד היריב והשפעה על דרך חשיבתו.
את התייחסותה לחמאס צריכה ישראל לדרג על-פי שיקולים תועלתיים, בהתאם לאינטרסים שלה כמובן. בינתיים מעידים בשטח כל הסימנים שבמצב הקיים מעוניין ארגון הטרור בשקט מתמשך בעזה ואף מוכן לחתום הסכם מחייב על כך עם ישראל.
צורך השעה
אם, אומנם, יבשילו מגעים הדדיים בין שני הצדדים להסכם שכזה - מן הדין להופכו לנדבך ראשון של הליכה ישראלית בדרך חדשה. הטקטיקה, מכל מקום, חייבת להוביל בסופו של דבר לאסטרטגיה של דיאלוג מתמשך.
כדי למנוע סבב-מלחמה נוסף בעזה צריכה ישראל לנטוש את נוסחת השקט תמורת שקט, שבה היא דוגלת כיום. גישה שכזו רק תוביל לחידוש הלחימה בין שני הצדדים. במקומה יש לאמץ מדיניות דינמית יותר, שיהיה בה כדי לשנות את מצבי היסוד לטובתם של שני בני השיח.
על הגל החדש הזה צריכה עכשיו ישראל לרכוב. צורך השעה הוא להידבר עם החמאס, שהוא כיום התנועה הפלשתינית הדומיננטית, הגם שהוא עדיין נמנה עם אויבינו. זה בדיוק המקום להזכיר את
וינסטון צ'רצ'יל, מנהיגה הכריזמטי של האומה הבריטית, שכנציג בעלות הברית לא היסס לקיים שיחות עם האויב הנאצי ערב מלחמת העולם השנייה.
ושלא תהיה לרגע טעות: ההידברות לא באה כדי, חלילה, להכיר בצורר, או אפילו להסכים עימו. היא נועדה לצרכים טקטיים בלבד, שאף כי אומנם נכשלו - בסופו של דבר היה בהם כדי לנצל את האופציה האחרונה, לפני שירד המסך על העולם הנאור.
