חמש שנים ליציאה מלבנון

למחרת יציאת צה"ל מלבנון לפני 5 שנים הייתי יחד עם חברי ממזכירות התנועה הקיבוצית אורח במשגב-עם. היתה שמחה מהולה בפחד. שמחה על קץ הסיוט הלבנוני, על פחדן של אמהות לגורל הבנים והבעלים שמתבוססים בתוך התופת הלבנונית. ופחד מפני החיזבללה שאנשיו מתהלכים סמוך לגבול חמושים ומאיימים.

ראינו את חיילי החיזבללה בעין בלתי מזויינת מניפים דגלים וצוהלים על בריחת צה"ל מלבנון - כהגדתם.

מאז חלפו 5 שנים. היציאה מלבנון לא פתרה את המצוקה הקיומית של חלק מהקיבוצים והמושבים הסמוכים לגבול הלבנוני, אך היא הסירה את המתח הנוראי של חיים בצל הקטיושות והחדירות הבלתי פוסקות של מחבלים.

מעיסוק מרכזי בנושא ביטחון, היום החברים מתרכזים בשאלות של קיום כלכלי וחברתי שאף הן לא פשוטות.

יש להדגיש שמרבית המתיישבים והיישובים לאורך גבול לבנון תמכו בהחלטת הממשלה לצאת מלבנון. יתרה מזאת, בין ראשי תנועות המחאה ליציאה מלבנון היו תושבים שביתם סמוך לגדר המערכת.
במבט רטרוספקטיבי לא נתפס איך במשך 18 שנים היתה תמימות דעים בין הממשלה, הכנסת וראשי מערכת הבטחון, להשאיר את צה"ל על אדמת לבנון.

הסתגרותו של מנחם בגין ברחוב צמח שנה אחרי פרוץ מלחמת לבנון שגרמה לו לצער ולכאב נפשי עמוק, לא הביאה את מחליפיו למסקנה המתבקשת לצאת מלבנון לאלתר.

גם הפעם כמו בערב מלחמת יום כיפור, זה היה כשלונה של הקונצפציה המדינית והבטחונית. אותה מערכת שחצנית, שנעזרת בדרך כלל בתקשורת מגבה, מתעלמת ממחאה ציבורית ומשכנעת את עצמה בצדקתה.

בנושא הלבנוני הנימוקים היו חשש משבירת קו ההגנה הבטחוני על יישובי הצפון, החשש מהשתלטות סוריה על הגבול של ישראל עם לבנון וכמובן הקונצפציות השגויות של מערכת הבטחון לאורך שנים המשקפות פחד מתמיד לקיומה של ישראל.

אהוד ברק התחייב עוד בטרם בחירתו לראשות הממשלה שתוך שנה ממועד בחירתו יוציא את צה"ל מלבנון. ואכן כך היה. בנגוד לדעתם של ראשי הצבא ויועצים בטחוניים, ברק התעקש והיה נחוש להוציא את אחרון חיילי צה"ל מלבנון.

ההשואה בין ההתנתקות מלבנון וההתנתקות מעזה הכרחית בהתייחסות לשאלות הבטחוניות. כל רואה השחורות לפני נטישת לבנון טעו בהערכתם. מעולם לא היה שקט בגבול הצפון כפי שהוא מתקיים מאז שחיילי צה"ל שומרים מהצד המזרחי של הגבול. יש להניח שכך יהיה גם בעזה משעה שחיילי צה"ל יחדלו מלהסתובב חמושים בחצרות העיר. זה יאפשר לכוחות הבטחון הפלשתינים להוכיח שהם השליטים בשטח.

היום ברור יותר מתמיד שאם יש למדינת ישראל סכנה קיומית, היא נובעת מהמחלוקות הפנימיות, מהסקטוריאליות, השחיתות הפוליטית, האלימות וחוסר הסובלנות.

אין כל חשש קיומי כתוצאה מהאיום הבטחוני.