במבט על תוצאות הבחירות הכלליות של 2015 בטורקיה, נראה כי כל צד חש עצמו מנצח: "מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ו"מפלגת הפעולה הלאומית" (MHP) חשות מנצחות היות ש"מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) לא זכתה למספר הכסאות המיוחלים בפרלמנט הטורקי.
המפלגה הפרו-כורדית, "מפלגת העם הדמוקרטית" (HDP), עברה את אחוז החסימה והגיעה למעל 13 מנדטים ומובן מאליו שהיא רואה עצמה מנצחת. אך גם ה-AKP נוטה לראות את עצמה כמנצחת, על-אף שהגיעה ל-41% מן הקולות בלבד ולא הגיעה ל-400 הכסאות המיוחלים בפרלמנט.
למפלגת ה-AKP יש עוד כמה סיבות טובות להרגיש מנצחת, זאת למרות התרסקות חלומה להעביר את חוק שינוי שיטת הממשל מפרלמנטרי לנשיאותי בפרלמנט. ראשית, 41% אינם דבר של מה בכך, על-אף שחלה ירידה של 9% ממספר הקולות בבחירות הקודמות (50%). חלקים גדולים מאוד בטורקיה עדיין מאמינים ב-AKP ובעומד בראשה
ארדואן (דווקא ארדואן ולא דאווטאוהלו, מיד נגיע לזה). זאת על-אף ההתנהלות הדיקטטורית שבאה לידי ביטוי בחסימת אתרים ומאסר מתנגדי שלטון, דיכוי הפגנות "אירועי גזי" (Gezi Olayları) ביד קשה, המאבקים עם הנשיא הקודם, עבדוללה גול ועם
תנועתו של איש הדת פתהוללה גולן. הפופולריות של ה-AKP נמשכת גם לאור תופעת הזיופים בבחירות שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם (בבחירות הללו, למשל, הייתה הפסקת חשמל חמורה באחד המחוזות המיושבים על-ידי הכורדים), מינויי קרובים, חשיפת השחיתויות מבית היוצר של משפחת ארדואן וראוותנותו המיותרת של "הארמון הלבן" שבנה לו האחרון מתוך אמונה שיהווה מקבילה ל"בית הלבן". ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל הללו לא פגמו לחלוטין באהדה כלפי ארדואן, היא אחוזי ההצבעה הגבוהים עבור AKP בעיר סומה (Soma). כזכור, הטרגדיה בסומה, בה מכרה פחם קרס על עובדיו ומעל 300 איש נהרגו, התרחשה לפני כשנה. למרות ההאשמות הקשות כלפי הממשלה, ולמרות התקיפות שגילה ארדואן כלפי המפגינים נגדו כתוצאה מהאירוע, אחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר בסומה היו עבור ה-AKP.
סיבה נוספת לניצחונה של AKP היא עצם העובדה שהבחירות לא הובילו לאופוזיציה משמעותית וחזקה נגד ה-AKP. ברור שמפלגת ה-HDP נגסה בקולותיה של מפלגת ה-AKP, שכן, שתי המפלגות הגדולות - MHP ו-CHP שמרו, פחות או יותר, על מספר דומה של אחוזי הצבעה בהשוואה לבחירות הקודמות של 2011. מכאן עולה, שהתחזקותה של HDP לא בהכרח הייתה תוצאה של מחאה כנגד ארדואן או AKP, היות שאם באמת רצתה החברה הטורקית להדיר את ארדואן מהזירה הפוליטית, הרי שאחוזי ההצבעה לאחת משתי המפלגות הגדולות, למרות הבעייתיות הרבה של התנהלות ראשיהן, היו גבוהים בהרבה ממה שהיו באמת. במילים אחרות: העם הטורקי לא הוכיח התנגדות עזה כלפי AKP כמו שהוכיח, אולי, אהדה לרעיונות שהציעה מפלגת ה-HDP. בנוסף על כך, מספר הקולות של שתי המפלגות הגדולות (42%) כמעט שווה למספר הקולות של מפלגת ה-AKP, מה שבהכרח מעיד על כוחה הגדול של מפלגתו של ארדואן.
ניסיונות להרכבת קואליציה מפלגת ה-HDP עצמה הצליחה, ראשית לכל, הודות לאג'נדה הפרו-כורדית שלה וזאת למרות הניסיונות של AKP להציגה כ"מפלגת טרור כורדי" טרם הבחירות. הכורדים הם אלו שבאמת ניצחו בבחירות הללו, אבל הצלחת המפלגה לא נשענה רק על הכוח הכורדי אלא גם על ארגוני נשים, מיעוטים, הקהילה הלהט"בית ועל ארגוני ותומכי השמאל הטורקי הרדיקלי. אבל, הישגה ההיסטורי של HDP מעיד לא רק על יכולתו של העם הטורקי לשנות גישה (להעדיף תמיכה במפלגה פרו-כורדית על פני מפלגת AKP, למשל), אלא גם על בגרותו של העם הטורקי בכל הקשור לדמוקרטיה, זכויות אדם ושוויון. למרות שניצחונה של המפלגה שימח רבים בטורקיה ומחוצה לה, הרי שבטורקיה ה-HDP לא תמיד נתפשת באור חיובי. יש חשש גדול מפני דרישות טריטוריאליות ואחרות מצד האוכלוסייה הכורדית בטורקיה ובסביבותיה. העובדה ש-HDP אינה מוכנה לוותר על שחרורו של אוג'לאן, מנהיג מחתרת ה-PKK הכלוא משנת 2001 בכלא הטורקי, מהווה פרמטר מרכזי במשא-ומתן ליצירת קואליציה בטורקיה כעת. קשה למצוא מפלגה, שתהיה מוכנה להסכים לשחרור של אוג'לאן כתנאי לכינון קואליציה, במיוחד כשכל המפלגות בלי יוצא מן הכלל חרתו על דגלן התנגדות לשחרורו כבר לפני הבחירות. ההצלחה של HDP, יחד עם הנאמר לעיל, נוגעת בנקודת מחלוקת מרכזית בטורקיה, בזהות הכורדית-טורקית ובהחלט פוגעת ביציבותה. כמה אירוני, ששנים רבות הואשמה מפלגת ה-AKP ביצירת הפרדה ומחלוקות פנים-טורקיות, ובסופו של דבר, דווקא אי-ההצבעה למפלגה זו הביאה עמה פירוד אמיתי.
למרות ניצחונה היחסי של AKP, עבור ארדואן עצמו מדובר בכישלון. ראשית, לאורך כל מסע הבחירות ובניגוד מוחלט לחוקה הטורקית, ארדואן לקח חלק פעיל בקמפיין לטובת AKP. היות שראש הממשלה דאווטאוהלו הרבה פחות כריזמטי ובעל השפעה ממנו, ארדואן שב ולקח את המושכות לידיו ויצא לנאומים חוצבי אש, אם כי נזהר שלא לציין את שם המפלגה עבורה נלחם. העובדה שארדואן יצא במסר לעם הטורקי רק שלושה ימים לאחר היוודע תוצאות הבחירות, מעידה על אכזבתו יותר מכל. מעבר לכך, אסור לשכוח שיש בתוצאות הבחירות או באי-ההצלחה היחסי של AKP בגדר כישלון אישי של ארדואן; הרי מטרתו הייתה לשמש נשיא משפיע בסגנון האמריקני וכשמטרתו זו נגוזה, הרי שהיה בכך כדי להצביע על סירובו של העם לקבלו כנשיא. המספרים מוכיחים זאת יותר מכל: בבחירות לנשיאות בשנה שעברה, ארדואן זכה ל-52% מהקולות, בעוד שבבחירות הנוכחיות מפלגתו ירדה ב-11% והגיעה ל-41% בלבד. אין פלא, שהירידה באחוזי האהדה כלפיו ובעיקר המהירות בה נעשו הדברים, תוך שנה בלבד, גרמו לארדואן להסתגר בארמונו ובעיקר לשמור על שתיקה בת מספר ימים.
הניסיונות לייסד קואליציה נמשכים נכון לכתיבת שורות אלו. מפלגת AKP הודיעה לפני הבחירות שעל אף הצעדים שנעשו בכיוון התפייסות עם הכורדים (הכרה בשפה הכורדית, פגישות עם אוג'לאן וכיו"ב), חבריה לא יסכימו לשחרורו של האחרון. ה-HDP הודיעה שהקמת קואליציה עמה מחייבת את שחרורו של אוג'לאן. מפלגות ה-CHP וה-MHP הודיעו שלא יסכימו לשינוי שיטת הממשל בטורקיה מחד-גיסא ולא לשחרור של אוג'לאן מאידך-גיסא. בימים האחרונים מפלגת ה-MHP הודיעה שלא תשב בקואליציה עם CHP. ה-CHP לעומת זאת, הייתה מוכנה להקים קואליציה עם AKP בתנאי שקיליצ'דאראוהלו, יו"ר המפלגה, ישמש כראש ממשלה למשך שנתיים. בתגובה אמר דאווטאוהלו בזלזול שזה יקרה רק "ב-1 באפריל". הניסיונות להקמת קואליציה יוכלו להימשך לתקופה של עד שלושה חודשים מיום הבחירות וייתכן מאוד, שכדי לכונן קואליציה שכזו יסכימו המפלגות, אולי רק חלקן, לפשרות פוליטיות ואחרות. אם לא תקום קואליציה, אזי טורקיה תיאלץ לבחור שוב. לא בהכרח שבבחירות האלה, אם תצאנה לפועל, תוצאות הבחירות הנוכחיות תחזורנה על עצמן, במיוחד על-רקע האהדה הרבה עדיין, יחסית, כלפי מפלגת ה-AKP. מה שבטוח הוא, כי ארדואן יצטרך לצאת מהארמון הלבן ולהתחיל להתרגל למה שכל פוליטיקאי בסדר גודל שלו מכיר היטב: לאכזבות.
