|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

עלילת דם

דוגמה למבוכה, לבלבול ולאובדן הכיוון... יכולה לשמש עבודת גמר אחת לתואר מוסמך שהוגשה בשנת 1998 בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה
05/07/2015  |   אורי שרגיל   |   מאמרים   |   תגובות
מלחמת העצמאות [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]

הקטעים הבאים לקוחים מתוך ספרו של פרופ' יואב גלבר 'היסטוריה, זיכרון ותעמולה' בהוצאת עם עובד. תמונת המחבר על העטיפה מאחור היא מילולית לחלוטין. יואב גלבר הוא ראש 'מוסד הרצל לחקר הציונות', פרופסור באוניברסיטת חיפה ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

הציון הגבוה במיוחד 97.

עמ' 476: דוגמה למבוכה, לבלבול ולאובדן הכיוון... יכולה לשמש עבודת גמר אחת לתואר מוסמך שהוגשה בשנת 1998 בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. המחבר, פעיל שמאל ותיק ומוכר, תדי כ"ץ שמו, ביקש לתאר את גורלם של שני כפרים ערביים במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948. הוא הסתמך בעיקר על עדויות בעל-פה של ערבים ושל יהודים בלי לעמתן אלו עם אלו ובלי לבחון אותן בחינה ביקורתית, בלי לבדוק את נגישותם של העדים לאירועים שעליהם סיפרו ואת סבירות סיפוריהם ובלי לנסות ליישב את הסתירות הרבות בין הסיפורים. בהסתמכו על מה שהוא לא יותר מרכילות או, במקרה הטוב, פולקלור, טען כ"ץ כי באחד משני הכפרים האלה, טנטורה, שעל חוף הים התיכון, ביצעו חיילי חטיבת 'אלכסנדרוני' פשעי מלחמה שגרמו למותם של 200-250 כפריים. הציון הגבוה במיוחד 97 שנתנו לו מנחה העבודה ושופטיה שולל את האפשרות שהקוראים לא קראו כראוי את העבודה ושהציון ניתן כלאחר-יד. כך הם גם נעשו שותפים למה שהתברר בדיעבד כעלילת-דם.

מה אירע בטנטורה בלילה שבין 22 ל-23 במאי 48?

גדוד 33 של חטיבת 'אלכסנדרוני' כבש את הכפר – חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה ושבוע לאחר תום המנדט ופלישת צבאות ערב – כדי לנתק את שאר הכפרים הערביים במובלעת הכרמל מגישה אל חוף הים ולבודדם. לכפרים המכותרים לא היה לאן להימלט וכמה עשרות מהם נהרגו בקרב שהתחולל בתוך הכפר ובו נפלו גם 14 חיילים ישראלים. דוח בן הזמן, שנכתב סמוך לאחר כיבוש הכפר ומתאר את ההתרחשויות, ובכללן את שיחותיו של מחבר הדוח עם נכבדי הכפר השבויים ועם מפקדי הכוח שכבש אותו, סותר את העלילה כאילו בוצע במקום טבח. יעקב אפשטיין ('יעקב המוכתר') מזכרון יעקב, נאמן הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, שהעבודה הנ"ל מציינת כי הוא שכביכול 'הפסיק את הטבח', הגיע לטנטורה השכם בבוקר שלמחרת... ובטיוטה לדוח שכתב על האירועים בכפר תיאר את מה שראה: "מצאתי את רוב הגברים יושבים בשתי שורות פנים אל פנים...ראיתי את המפקד אשר ביקש ממני...לעבור בין השורות ולזהות את כל הערבים ולראות אם אין ביניהם זרים...ולא מצאתי זרים. בהזדמנות זו פניתי אל המפקד ושאלתי אותו מה גורלם של הגברים, והוא אמר כי הם שבויי מלחמה אשר אותם אנחנו נעביר למחנה שבויים".

כמה עדים ערביים סיפרו כי אפשטיין הוא שהציל אותם או את בני משפחתם. מקצתם התכוונו לכך שהצילם מאוחר יותר ממעצר, ולאו-דווקא מן ה'טבח'. למחרת הקרב נשלחו הגברים תושבי טנטורה למעצר בתחנת המשטרה בזכרון יעקב ומשם למכלאת שבויים ארעית בכפר אום ח'אליד ליד נתניה, ואילו הנשים, הילדים והקשישים הועברו לכפר הסמוך פוריידיס.

עמ' 478: כ"ץ טען בעבודת הגמר שלו, כי בכיבוש ובטבח שלאחריו נהרגו בין 200 ל-250 מבני הכפר. אף אחד מן המקורות בני הזמן אינו מאשש את הטענה הזאת. למעט במקור מפוקפק אחד, גם לא הוזכר טבח בטנטורה בספרות הפלשתינית עד לכתיבת העבודה של כ"ץ. מן הדוח של אפשטיין עולה בבירור שלא התרחש בכפר כל טבח לאחר הקרב הלילי שהתנהל בו. פליטי טנטורה אף הם לא התלוננו על טבח באוזני אנשי 'הצלב האדום' שמסרו אותם לידי העירקים עצמם. מקצתם המשיכו מטולכרם לרמאללה, ורדיו רמאללה שידר ב-22 ביוני – חודש לאחר כיבוש הכפר - סיפור מפי 'אישה ערבייה שברחה מטנטורה' ולפיו היהודים אונסים נשים ערביות, הורסים בתים ומחריבים את המקום. האישה לא דיברה על הרג או על טבח...
סטאלג בטולכרם?

ביולי 1948, שבועות אחדים לאחר שהגיעו לטולכרם והשתכנו בה, החלו פליטי טנטורה להפיץ שמועות על מעשי רצח של נשים ושל ילדים שאירעו בכפרם (בזמן הקרב לכיבוש הכפר נהרגו 2 נשים, ככל הנראה בטעות). הסיפורים נועדו לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטולכרם שהייתה לטורח ולמעמסה על תושבי המקום המרוששים. פעם נוספת עלה הסיפור כשנה לאחר תום המלחמה. בספרו על הנכבה של פלשתין הביא נימר אל-ח'טיב מפי בן הכפר מרואן אל-יחיא, את הסיפור הבא: "בלילה...תקפו היהודים... ועלו בסירות מן הים... בבוקר היו גופות בכל מקום... היהודים כינסו את כל הנשים והילדים במקום שבו השליכו את הגופות כדי שיראו את בעליהן המתים, אבותיהם ואחיהם במטרה להפחידם, ואולם הם נותרו שלווים. הם כינסו את הגברים במקום אחר, חילקו אותם לקבוצות וירו בהם למוות. כששמעו הנשים את היריות, הן שאלו את השומר היהודי לפשר הדבר. 'אנחנו נוקמים את מתינו'. הוא השיב להן. קצין אחד בחר 40 גברים ולקח אותם לכיכר הכפר. בקבוצות של 4 הם נלקחו הצידה. ירו באחד והורו לשלושת האחרים לשאת את גופתו לבור גדול. אחר כך ירו בעוד אחד, והשניים הנותרים היו צריכים להשליך את גופתו לבור וכן הלאה".

התיאור אינו עולה בקנה אחד עם מהלך הקרב וגם לא עם העדויות המאוחרות שאסף כ"ץ. רוב סיפורו של מרואן יוחד לתיאור החיים במחנות השבויים של צה"ל שבהם שהה עד קיץ 1949 ואותם כינה 'מחנות ריכוז ועבודת כפייה'...מתיאורו את אירועי טנטורה לא ברור כלל אם היה עד ראייה להם ואפילו עד שמיעה לחילופי הדברים שהביא, וככל הנראה הוא קלט את הסיפורים מאוחר יותר, במחנה השבויים או לאחר השחרור. נימר אל ח'טיב היה מנהיגם של 'האחים המוסלמים' בחיפה לפני המלחמה. הוא נפצע קשה בהתנקשות של מסתערבי הפלמ"ח בחייו... ובילה את שאר ימי המלחמה בבית חולים בבירות ואחר כך בדמשק. בספרו הוא הביא לא מעט סיפורי אימים חסרי בסיס ששמע מפליטים שהגיעו ללבנון ולסוריה, כמו סיפור על טביעתם של מאות מן הנמלטים מחיפה במימי המפרץ, וסיפורו על טנטורה הוא עוד אחד מאלה. עארף אל-עארף מחבר ההיסטוריה הפלשתינית הראשונה והמקיפה של מלחמת העצמאות, ומבחינות רבות גם המהימנה ביותר, כתב בספרו כי בטנטורה נהרגו 88 איש: 85 לוחמים ועוד 3 נשים. אל-עארף נקב בשמותיהם של 9 מן ההרוגים בלבד, ולא הזכיר בספרו שום טבח, אלא קרב להדיפת ההתקפה על הכפר.

בן אחר למשפחת אל-יחיא מטנטורה מתאר בפירוט את כיבוש הכפר בספרו אל-טנטורה, שראה אור בדמשק בקיץ 1998...מזכיר כמה מעשי זוועה שאירעו במהלך הכיבוש, כגון הריגתן של שתי הנשים שהוזכרו לעיל, אך אינו מתאר טבח. להפך: הוא חוזר ומכנה את האירוע פעמים אחדות בשם 'קרב'. בסוף תיאורו הוא מביא רשימה שמית של הנופלים בקרב ההגנה על הכפר – 52 במספר... הוא מונה גם את שמות האנשים שנפצעו בקרב, ואילו כ"ץ מנה את מקצת האנשים האלה במניין ההרוגים... כ"ץ המציא 200 איש שלא היו ולא נבראו, ואחר כך הרג אותם בהבל פיו או בפליטת קולמוסו.

עבודה זו הייתה מן הסתם מעלה אבק ולא מזיקה על אחד ממדפי הספרייה אלמלא גילה אותה אמיר גילת, עיתונאי מבין עניין, מוסמך החוג להיסטוריה של המזרח התיכון... ופרסם במעריב את עיקר טיעוניה ומסקנותיה. כתבתו הייתה סנונית שבישרה שורה של ראיונות עם כ"ץ באמצעי תקשורת שונים, בעיקר ערביים, שבהם סיפר על ממצאיו. לדבריו, הוא חשף את 'הטבח החמור ביותר במלחמת העצמאות, עקוב מדם אף יותר מן הטבח בדיר יאסין'. בראיונות נקב כ"ץ מספרים שונים על הרוגים במהלך ה'טבח' שגילה, מ-78 ועד 280.

ישראל נולדה בחטא

התעמולה הערבית התנפלה על התגלית כמוצאת שלל רב. חברי כנסת ערביים מיהרו לדרוש חקירה משפטית של 'פשעי המלחמה' האמורים, וההאשמות שהועלו נדונו בהרחבה ברדיו ובטלוויזיה. אחד מפעילי 'האינטרנציונל החמישי' (התלכיד האנטי-ישראלי המורכב מסהרורים ישראלים, פונדמנטליסטים מוסלמים, לאומנים פלשתינים, שמאלנים רדיקלים...), גרהם אושר, כתב רשימה ארוכה במהדורת האינטרנט של העיתון אל-אהרם המצרי ובה הקדים את תאריך האירוע בשבוע, ל-15 במאי 1949 – יום ה קמתה של מדינת ישראל – כדי לבסס את טענת האינטרנציונל הזה שלפיה 'ישראל נולדה בחטא'.

שבועיים לאחר פרסום הכתבה הראשונה פרסם גילת במעריב כתבה שנייה, ובה תיארו לוחמי 'אלכסנדרוני' את מהלך הקרב בטנטורה מנקודת המבט שלהם. הם הכחישו נמרצות את הטענה שהרגו שבויים או כל מעשי זוועה אחרים, וכינו אותה עלילת דם. לצד דבריהם פרסם העיתון תגובה של כ"ץ, שבה עמד על דעתו כי בכפר בוצע טבח. אחדים מוותיקי גדוד 33 פנו אל אוניברסיטת חיפה ושאלו-התלוננו, כיצד זה היא מאשרת כלאחר יד עבודה שכזאת המאשימה אותם בפשעי מלחמה. לדבריהם, לא זו בלבד שלא ראו את עדויותיהם המפוענחות, אלא שהמחבר סירב להשמיע להם את הקלטות שהקליט בעת שראיין אותם, ולטענתם – סילף את דבריהם, הוציא אותם מהקשרם ואף שם בפיהם דברים שלא אמרו. הם ביקשו אפוא להורות על בדיקה חוזרת של העבודה לפני אישורה הסופי.

עמ' 481: אוניברסיטת חיפה התעלמה ממכתבם של ותיקי 'אלכסנדרוני'. בלית בררה, הם הגישו נגד מחבר התזה תביעה משפטית על הוצאת לשון הרע. כ"ץ ביקש לפסול את התביעה על הסף, והשופטת ד"ר דרורה פלפל דחתה את בקשתו ואף חייבה אותו בגין הדחייה בתשלום שכר טירחה בסך 15000 שקלים. 3 ארגונים ערביים, 'הוועד להגנה על זכויות העקורים', 'האגודה הערבית לזכויות האדם' ומרכז 'עדאללה' התגייסו לעזרתו, לקחו עליהם לממן את שכר הטרחה שנפסק לחובתו וביקשו להצטרף כצד למשפט.

נכבה וזכות השיבה

מקור חשוב למימון ההגנה במשפטו של כ"ץ היה אש"ף... קבוצה של פעילי שמאל יהודים ערכה מבצע עולמי של איסוף כספים כדי לסייע במימון ההגנה. לצורך זה הם קישרו את 'רדיפתו' של כ"ץ לוויכוחים בישראל ובעולם על 'זכות השיבה' ועל חזרת הפליטים, ולאינתיפאדה שפרצה באוקטובר 2000. הקיצונים שביניהם השוו את 'הכחשת הנכבה' שהשתמע, לטענתם, מן הביקורת על כ"ץ ועל שיטות עבודתו, להכחשת השואה.

הפלשתינים ושותפיהם הישראלים התכוונו להפוך את ההליכים המשפטיים למשפט הנכבה – משפט שיכתים את ישראל ויציג אותה כמי שמחפה על פשעי מלחמה ויאשים אותה בסבלות הפלשתינים בשנת 1948 ולאחריה. העיתונאי וההיסטוריון תום שגב, שסיקר ערב התרמה למען כ"ץ שהתקיים במועדון 'צוותא' בתל אביב...תיאר את הקהל: "כ-100 איש, ביניהם כמה מן הדמויות המיתולוגיות של תנועות השמאל והשלום בישראל, מ'מצפן' ועד 'יש גבול', רובם קשישים". הייתה זו אכן תערובת מוזרה של מוליכי שולל כאבנרי, פפה ומוחמד בכרי, ומולכי שולל כדב ירמיה, מאיר פעיל והסופר ס' יזהר. שגב עצמו נגרר אחרי הרטוריקה ששמע במקום. הוא רמז שהמשפט עלול לחשוף גילויים לא-נעימים, ואולי מוטב שוותיקי 'אלכסנדרוני' ימשכו את תביעתם. 'זה עשוי להיות משפט פוליטי מרתק' כתב שגב, ועד מהרה התבדה...

עמ' 483: כ"ץ סירב בתחילה למסור את הקלטות של העדויות בעל-פה שהקליט במהלך מחקרו, הן לאוניברסיטה והן לתובעים, ואולם בסופו של דבר נאלץ לעשות זאת על-פי צו בית המשפט. בתצהיר שהגיש פפה לבית המשפט כ'מומחה' (בלי לחשוף את מעורבותו האישית העמוקה בעבודה הנדונה), הוא טען, כי "...טיב העבודה ואיכותה אינו קשור כלל לשאלה אם החוקר יכול להמציא קלטות מן הראיונות שעשה".

מאבק נגד הכחשת הנכבה

על יושרו המקצועי והאישי של פפה 1, שהתלונן אחר כך לפני האגודה ההיסטורית האמריקנית על רדיפתו באוניברסיטת חיפה, אפשר אפוא ללמוד מן האופן שהוא עצמו דרס ברגל גסה את כללי האתיקה של תיעוד בעל פה שהאגודה הזאת קבעה בסוף שנות השמונים (ראו לעיל, פרק שישי). בתצהירו טען פפה שההיסטוריון בן זמננו הוא גם פסיכואנליטיקן, אף אם אין לו הכשרה בתחום זה... בסופו של התצהיר יצא המרצע מן השק והתבררה מטרתו האמתית: "הבאת הגרסה הפלשתינית בעבודה חשובה... וההתנגדות או ההכחשה מדגימה את ההתייחסות הישראלית הכללית, המתנגדת לעצם העלאת הנושא. בסופו של דבר, מדובר במאבק נגד הכחשת הנכבה".

כלומר, תפקידו של היסטוריון הוא להביא גרסאות בלי קשר לאמיתותן, ואדם חסר הכשרה היסטורית ופסיכותרפית יכול גם להתיימר להיות היסטוריון ופסיכואנליטיקן ובלבד שישרת את מטרותיו הפוליטיות של פפה. תצהיר נוסף של תמיכה בעבודה הוגש לבית המשפט מטעמו של ד"ר מאיר פעיל, שעל סמך קריאה לא מעמיקה שלה, והסתמכות על אישורה בידי המדריך והשופטים קבע בסוף התצהיר שלו כאילו 'בפרשת טנטורה 1948 פעל תדי כ"ץ ביושר האינטלקטואלי והמדעי הראוי' ותקף את 'האיומים בסנקציות משפטיות' שהושמעו נגדו בטענה כי הם פוגעים בחופש האקדמי ואפילו בזכויות הפרט הנוגעות לחופש הביטוי.

מנגד הוגשו לבית המשפט תצהירים שסתרו את טענותיו של כ"ץ והאשימו אותו בהולכת שולל... אלון קדיש מן האוניברסיטה העברית הגיש לבית המשפט חוות דעת על חיבורו של כ"ץ, והגדיר אותו 'עבודה גרועה במיוחד, ובאופן ספציפי אין בה כדי לבסס טענה כי אירע טבח בשבויי מלחמה בכפר טנטורה לאחר כיבושו'. בין שאר הנימוקים שהביאו אותו לסיכום זה קבע: 'האופן שבו מר כ"ץ מגדיר את תפקידו כמתווך נאמן המביא את העדויות כלשונן בפני הקורא, אינו רק פסול מבחינה מתודית אלא גם מהווה אחיזת עיניים... אין בעבודה ניסיון להעמיד תיאור קוהרנטי של הקרב ומהלכו מעבר לגיבוב עדויות...'.

אילו הסתכם העניין במלחמת תצהירים בלבד, אפשר שהיא הייתה מסתכמת בתיקו. מול הטוענים שאירע טבח עמדו מי שנשבעו שלא היה כדבר הזה, מול מי שהעריכו את העבודה כמעולה היו שטענו שאינה ראויה, מול חיילי 'אלכסנדרוני' שהכחישו כל מעשה זוועה עמדו כפריי טנטורה לשעבר שנשבעו שמעשים כאלה אירעו – ובמה הכשרתה המשפטית של השופטת ד"ר דרורה פלפל הכינה אותה להכריע ביניהם?

נכבה ל'משפט נכבה'

ואולם, בניגוד לתחזיתו של תום שגב לא נסב המשפט על ממצאיו של כ"ץ אלא על אמינותו. משנבדקו הקלטות של העדויות ששימשו לו אסמכתות לטענותיו, תומללו ותורגמו, השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה. כבר בישיבות הראשונות של בית המשפט התעוררו ספקות רציניים בדבר ערכה של התזה שכתב ומשקלן של האסמכתות שעליהן ביסס את דבריו. לא זו בלבד שהמשפט לא הפך למשפט פוליטי הדן באחריותה של ישראל לנכבה, אלא שפרקליטם של ותיקי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, התמקד בגילוי כשלים בסיסיים בהכנת העבודה, ולאו-דווקא בתוכנה או במסקנותיה. כבר בתחילת עדותו של כ"ץ התברר מדוע התעקש שלא למסור את הקלטות שהקליט. הקשר בין טענותיו בעבודה לבין הסיפורים המוקלטים של העדים, הן לוחמי 'אלכסנדרוני' והן העדים הערביים, שכביכול ביססו את הטענות האלה התגלה כמפוקפק אם לא שקרי.

ההליך המשפטי הסתיים עד מהרה בהתנצלותו של כ"ץ, שקבלה תוקף של פסק דין, ואולם כעבור יום אחד בלבד הוא ביקש לחזור בו מן ההתנצלות שחתם עליה. ככל הנראה עשה זאת בלחץ מממני משפטו המאוכזבים ואחד מעורכי הדין שלו שהתכונן ל'משפט נכבה', אך לא שותף במו"מ על הפשרה וההתנצלות...

עמ' 485:... בעקבות הדיונים המשפטיים וממצאיה של הוועדה שמינתה האוניברסיטה, החליטה הרשות ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה לפסול את העבודה, אך אפשרה לכ"ץ להגיש עבודה מתוקנת בתוך חצי שנה. העבודה המתוקנת הייתה 'יותר מאותו דבר'. היא נשלחה לחמישה שופטים ...בהסתמך על חוות הדעת שלהם החליטה מועצת הרשות ללימודים מתקדמים לפסול גם את העבודה המתוקנת ולהעניק לכ"ץ תואר שני במסלול הלא-מחקרי.

במורד עמ' 487 מעיר פרופ' גלבר: כ"ץ הקדיש את עבודתו ללוחמי אלכסנדרוני בתש"ח (והם שתבעו אותו אחר-כך למשפט) אולי כדי להציג מצג (שווא) של לגיטימציה מצדם לעבודתו...

בעמ' 489 נכתב: עבודתו של כ"ץ, ועוד יותר מן החיבור עצמו - אישורו ב'הצטיינות יתרה' (!) מטעם החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, סימלו את נקודת השפל בתחלואיה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בעשור הפוסט ציוני של שנות ה-90. המחלוקת שהתעוררה סביב העבודה, והביאה בסופו של דבר לפסילתה, לימדה על שינוי המגמה בשנות האלפים: בלימת המתקפה הפוסט ציונית ומעבר להתקפת נגד שתכליתה הפרדה בין ידיעה לדעה, ובין היסטוריה, זיכרון ותעמולה.

המשך יבוא.

הערות

1. במקום אחר אומר אילן פפה: "המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת". (הערה שלי: א.ש.)

תאריך:  05/07/2015   |   עודכן:  05/07/2015
אורי שרגיל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
עלילת דם
תגובות  [ 1 ] מוצגות   [ 1 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אהרון שחר
5/07/15 21:25
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בימים אלה אנו "חוגגים" שלושים שנה ליציאה מההיפר אינפלציה של המחצית הראשונה של שנות ה-80 במאה הקודמת. כיד הדמיון הטובה מציינים יודעי ח"ן שמצב ישראל אז היה גרוע ממצב יוון היום.
05/07/2015  |  יעקב שטרכר  |   מאמרים
עסקינן בשני פוליטיקאים האחד עבריין מורשע עם קלון שפתאום מקשיב לצו מצפונו ולא רוצה לחתום על מתווה הגז שהוכן בשיתוף גורמים מקצועיים רבים במשרדי הממשלה. הוא עד כדי כך חושש שמבקש שיעבירו אותו מסמכותו לחתום על ההסכם למישהו אחר.
05/07/2015  |  שמעון זיו  |   מאמרים
הבעיה הקיומית האמיתית של ישראל היא לא הביטחון הפיזי, לא הגרעין האירני ולא הטרור המקומי והבינלאומי. בעיית המשך קיומו של עם ישראל במולדתו הדהדה באוזניי לא מכבר כשבן שיחי, יהודי ישראלי שורשי, דיבר בשנאה על מורשת ישראל. אמרתי לו שהשנאה שלו איננה כלפי המורשת אלא נובעת מסלידתו מהעסקנים הדתיים, שהתנהלותם משניאה את תורת ישראל על חלק ניכר מהציבור הלא-דתי. אבל נימת השנאה בקולו של בן שיחי העלתה באחת את מה שמנקר בליבי מאז שנת 1974, לאחר הזעזוע העמוק של מלחמת יום כיפור, כשקבוצת בוגרי ישיבת מרכז הרב החליטה שהגיע הזמן ליישב את יהודה ושומרון, חבל ארץ קשה שחייב המון מסירות נפש, שלא לדבר על הקשיים שהציבה הממשלה דאז. שאלתי עצמי איך זה שדווקא בוגרי הישיבה ההיא הציבו מופת כה מדהים לדבקות בנחלת האבות, ולא אנשי תנועת ז'בוטינסקי, שברובם רק שילמו מס שפתיים, אך לא הגשימו בעצמם ובגופם את מעשה ההתיישבות.
05/07/2015  |  זאב בן-יוסף  |   מאמרים
חודשי קיץ תשס"ה 2005 טילטלו את המדינה כולה עוד בטרם הגיע היום המר והנמהר: חורבן גוש-קטיף.
05/07/2015  |  רביבה בן-זאב  |   מאמרים
1. אם ננקה את הרעש התקשורתי, נגלה שיש רוב גדול להסכם על מתווה הגז (כולל יש עתיד וישראל ביתנו) ושבניגוד לניסיון להרחיק את קו התפר הפוליטי הידוע, הרי גם פה, המתנגדים האמיתיים להסכם חולקים השקפת עולם שמאלית. אפילו V15 יצאו מהקבר לשנע מפגינים כדי "להציל את המדינה" (שוב, להציל), ובלטו שלי יחימוביץ' ודב חנין, שבינואר התפייט על ניצחון השמאל ביוון ועל הדוגמה שיש ללמוד מפעולותיו שם. אכן, הסתכלנו היטב ולמדנו.
05/07/2015  |  דרור אידר  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
דן מרגלית
דן מרגלית
לאחר 170 ימי המלחמה, לא נסכים עוד שנכדינו ונכדותינו ישלמו בדמים אלה או בדמים אלה את מחיר הטפילות של החרדים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il