ראוי לציין כמה נקודות דווקא לגבי השופטים שקיבלו את הציונים הנמוכים ביותר. שתיים מהם – וקסמן וכהן – הן שופטות תעבורה, מה שמדגיש את הצורך למצוא דרכים להקל על העומס והשחיקה בערכאה זו, בה נדרשים השופטים לדון מדי יום בעשרות תיקים כמעט זהים; שופטים אלו כמעט שאינם זוכים לקידום, וגם לא נהוג להעבירם למשימות אחרות בבתי משפט השלום. המקרה של תבור היה חריג ביותר, כאשר היא למעשה מסרה את ניהול האולם לאיש שירות בתי הסוהר. ואילו בן-חיים הוא שופט על סף הפנסיה, המוצא עצמו בבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן.

כמו תמיד, גם השנה הציפו הביקורים בבתי המשפט השונים מספר בעיות רוחב. לא נחזור על העובדה שכבר נכתבה פה מספר פעמים, ולפיה הצפת מקצוע עריכת הדין היא הגורם מספר אחת לעומס בבתי המשפט, להתדיינויות המיותרות מחד-גיסא ולבזבוז הזמן בהמתנה לצדדים מאידך-גיסא. זהו נושא בעל משמעויות רוחב לאומיות – לא פחות מכך – והוא מצריך דיון נפרד ומעמיק.

נשוב ונזכיר בקצרה גם את ריבוי התביעות שכלל אינן צריכות להגיע לבית המשפט, ובראשן "תביעות הפח" בתחום הרכב. גם השנה היה המדור עד לשעות רבות המתבזבזות על תיקים שמבחינת היקפם – היו צריכים להידון בבית המשפט לתביעות קטנות, אם בכלל היו אמורים להגיע לבית המשפט. המערכת חייבת לקדם במהירות את הדרכים החלופיות לטיפול בתיקים אלו, שבכל בית משפט שלום משעבדים שניים-שלושה שופטים מדי יום.

כן נעמוד בהרחבה על שתי תופעות המאפיינות הליכים פליליים: הצורה בה מתנהלות שיחות על הסדרי טיעון, וריבוי המקרים בהם נאשמים אינם מתייצבים לדיונים בענייניהם.

המדור הצביע השנה על כך, שהן בתיקי תעבורה והן בתיקים של עבירות מקומיות (בעיקר חניה ותכנון ובנייה), הנאשמים מתבקשים לשוחח עם נציגי התביעה לפני שהם נכנסים לאולם. משמעות הדבר היא, שזמן קצר מאוד לפני הדיון, כאשר הם לחוצים ומתוחים וכמעט תמיד אינם מיוצגים בידי עורכי דין, מתבקשים נאשמים אלו להגיע להסדרים במסגרתם יודו בעבירות המיוחסות להם, ולרוב יוטלו עליהם קנסות (ואולי צעדים נלווים כמו שלילת רישיון או חובה להסדיר את הבנייה החורגת).

התנהלות כזו היא פסולה. אין שום סיבה שהשיחות הללו יתנהלו בצורה כזו, בסרט נע ובתנאי לחץ. אם המשטרה או הרשות המקומית רוצה להגיע להסדר – תיכבד ותזמן את הנאשמים לפגישות מסודרות במשרדיה לפני מועד הדיון. זה לא יקח הרבה יותר זמן, כי הרי הפגישה היא אותה פגישה. אבל זה יהיה הרבה יותר הוגן והרבה יותר מאוזן. במידת הצורך, ראוי אפילו לקבוע בחקיקה כיצד יתנהלו שיחות אלו.

התופעה השנייה, שלעיתים גורמת תדהמה, היא כאמור אי-התייצבות נאשמים. לעיתים דומה, שימי פלילים בבתי המשפט דומים לזימונים למילואים: מזמינים 20% יותר, כי יודעים שחלק ניכר לא יבואו. לא ניתן להשלים עם תופעה זו, שאינה רק גורמת לבזבוז זמן ומשאבים, אלא גם מהווה יריקה בפניו של בית המשפט. הטיפול כיום בנאשמים אלו הוא בכפפות של משי: בתי המשפט מוציאים להם צווי הבאה, שאם בכלל המשטרה מבצעת אותם – מסתכמים בכמה שעות מעצר ובשחרור בערבות של אלפי שקלים בודדים.

את המצב הזה יש לשנות מן היסוד. מוצע כאן להקים יחידת משטרה ייעודית לאיתור נאשמים, אשר תמומן מכספי אגרה שתיגבה מאותם נאשמים נעלמים כחלק מתנאי שחרורם. כמו-כן, יש להטיל ערבויות משמעותיות להבטחת התייצבות הנאשמים, ולחלט אותן ללא היסוס ברגע בו יש אישור מסירה אך הנאשם אינו מתייצב. כאשר מדובר במתחמק-סדרתי, יש לעוצרו עד לדיון הבא, ואף לחייב אותו בתשלום הוצאות לאוצר המדינה. בתי המשפט מספיק עמוסים, גם בלי ששופטים יצטרכו לבזבז עוד ועוד זמן על מי שלא מואילים בטובם להתייצב בפניהם.