סוף ההיסטוריה

בספרו "בן-ברית: מסע אל השסע הישראלי-אמריקני", מתייחס מייקל אורן, שהיה שגריר ישראל לארצות-הברית, לפרסום בתקשורת האמריקנית הממוסדת שבו מובאת טענתו של מחמוד עבאס כי בעת החלטת החלוקה 1947 קיבלו הערבים את ההחלטה, ואילו היהודים דחו אותה ופתחו במלחמה.

אורן פנה מיד לעורך העיתון לפגישה בהולה באשר לטענה זו. זה שקר, אמר אורן לעורך, כולנו יודעים את ההיסטוריה. בן-גוריון קיבל את החלטת החלוקה ואילו הערבים סירבו.

"זה מה שאתה אומר", ענה העורך.

"שמע ידידי", אמר אורן, "אני היסטוריון. אתה יודע את העובדות. הדברים כתובים והם חד-משמעיים".

"זו ההיסטוריה שאתה מספר, ענה העורך בשוויון נפש.

"אם אומר לך שב-6 ביוני 1944 נחתו כוחות הברית בנורמנדי האם זה נכון או לא?" עקץ אורן.

"יש האומרים כך", ענה לו העורך.

בזאת נסתתמו טענותיו של מיכאל אורן, ההיסטוריון. האיש שכל חייו המקצועיים והאקדמיים עסק בהיסטוריה, במסמכים, בגנזכים הנפתחים אחרי רבע או חצי מאה, בארגון כל החומר הזה לכדי ספרים מתועדים וממוסמכים, מצא עצמו מול פרדיגמה חדשה: אין יותר היסטוריה, יש רק סיפר (נרטיב).

הסיפר של התקשורת האמריקנית (והבריטית, והאוסטרלית, והצרפתית) הממוסדת תואם את גיבורי התרבות של מחאת שנות ה-60' וה-70' של המאה הקודמת נגד הממסד של הדור המופלא שניצח את מלחמת העולם השנייה והקים את העולם הדו-קוטבי. בני העשרה והעשרים של שנות ה-60' וה-70' שֶמָחו על מלחמת וייטנאם, ובהמשך - נגד כל תופעה צבאית באשר היא - הזדהו עם הקוטב השני. לימים היו לעורכי העיתונים ומעצבי דעת-הקהל. גיבורי התרבות שלהם היו והם עדיין סמלי המהפכה האדומה - צ'ה גווארה, מאו דזה דונג, פידל קסטרו ויאסר ערפאת. ועוד גיבור תרבות אחד, חשוב מאוד - אדוארד סעיד, פרופסור לספרות השוואתית מאוניברסיטת קולומביה, שממנה צמח גם שגריר ישראל לארה"ב מיכאל אורן.

ייחודו של סעיד בכך שהוא ביטל מכל וכל את הצורך לחבר בין עובדות למסקנות, ובין תיעוד היסטורי לסיפר ההיסטורי. מלקולם קר נשיא אוניברסיטת ביירות לפני 40 שנה (ואביו של סטיב קר מאמנה של אלופת ה-NBA לשנת 2015) סיקר את ספרו של סעיד, ודימה אותו למצב שבו שחקני פוטבול אמריקני מתחרים בשחייה בבריכה - המון נתזי מים ומעט שחייה.

ברנז'ה של קולוניאליסטים

על-פי מלקולם קר, ניסה סעיד לחבר בין המחקר של תרבות המזרח התיכון לבין הראייה הפוליטית שלו עצמו. לפי משנתו של סעיד, כל המחקר המערבי על המזרח המוסלמי מיועד להצגתו כמפגר, מתכלה, קנאי ומקובע באיסלאם היסודני. החוקר המערבי משליך על האיסלאם את מעמדו של המערב ככובש ושל המזרח - כנכבש. המומחה למזרח (האוריינטליסט) אינו אלא נציגה של הראייה הקולוניאליסטית, וכל מה שידווח או יחקור צבוע בראייה זו. למעשה, קובע סעיד, לא האיסלאם הוא ששולט במזרח כפי שהוא משתקף במערב, אלא החשיבה הקולוניאליסטית. סביב כל מומחה למזרח יש מסגרת תמיכה קולוניאליסטית עצומת כוח המכתיבה את המדיניות הקולוניאליסטית ומצדיקה אותה תחת כנפי האקדמיה המוטה נגד המזרח.

בכך, קובע קר, מתעלם סעיד מן ההשפעה העצומה שיש לאיסלאם על הארצות שבהן זו הדת השלטת. סעיד מתעלם מכך שהאיסלאם תובע בעקשנות שלטון ללא מצרים בתחום החילוני, הפוליטי והכלכלי, לא פחות מאשר בתחום האמוני. מיהם האייתולה חומייני ו"האחים המוסלמים" אם לא קודם כל מוסלמים? תשובתו של סעיד לביקורת זו היא שהיוצאים מן הכלל מחזקים את דעתו של המומחה למזרח על הכלל. נוח מאוד למומחה למזרח שיש לו האיותאללה ו"האחים המוסלמים" כדי להוכיח בקיומם את דעתו על המזרח המוסלמי כולו.

לזה עונה קר כי מחקר המזרח ממש אינו אחיד, וכי סעיד, בנסיונו להוכיח את התיאוריה שלו, מתעלם מעשרות החוקרים האירופיים שבאו ממדינות שאינן קולוניאליסטיות ביחס למזה"ת, כמו גרמניה, הולנד, הונגריה - שכתבו לאורך המאות את ספרי היסוד של מחקר המזרח. מעבר להתעלמותו מאותם חוקרים, הוא מתבסס על מספר מצומצם של אקדמאים אמריקניים, כגון ברנרד לואיס, וון גרינבאום, וחוקרים אורחים כגון יהושפט הרכבי, שאותם הוא מאשים בעוינות יסודית לאיסלאם, וזאת במטרה להוכיח את ההטיה של מחקר המזרח נגד האיסלאם. לביסוס טיעונו "שוכח" סעיד לציין את פיליפ חיטי מפרינסטון, ואת תלמידיו הרבים ממוצא מזרח תיכוני, שאינם חשודים בעויינות יסודנית לאיסלאם, ועוד אקדמאים רבים שהם תוצרי השיטה, שהיה עליהם, על-פי התיאוריה של סעיד, להיות ביקורתיים בסגנון קודמיהם כלפי המזרח. (הוא שוכח לציין את פיליפ חיטי, כיוון שחיטי אכן ביקורתי כלפי המושג פלשתין, ואין לחשוד בו כי הוא משרת סדר יום קולוניאליסטי כלשהו).

למעשה, מה שסעיד דורש הוא שהאקדמיה של מחקר המזרח תציב בפני היהודים וישראל אותה חומה בצורה של עוינות כפי שהוצבה כלפי משטר הלבנים בדרום-אפריקה, אומר קר. חוקרי-המזרח העדיפו, מתלונן סעיד, להתרכז במחקר במקום לנופף בעמדה פוליטית. לדעת קר, מסקנתו הבלתי מבוססת של סעיד היא כי אין זה משנה כלל מהי איכות המחקר של האקדמיה, היא תמיד שבוייה באינטרסים של הממסד הפוליטי, שהוא כולו ברנז'ה של קולוניאליסטים.

קורבנות תשוקתו של סעיד להוכיח את הנחות היסוד שלו הם רבים מספור. גם ההשתתפות בצער שמגלים חוקרים כמו סילביין לוי כלפי עמים תחת שלטון קולוניאלי מתפרשת אצלו כגזענות. באשר לגוסטב וון גרינבאום שאהב אהבת נפש את עמי האיסלאם, הפללתו כעויין היא ממש רצח-אישיות.

בסיכומו של דבר, אומר קר, אדוארד סעיד שלח חץ וצייר סביבו את המטרה. לתוך הרשת שלו הוא הכניס את מה שהתאים לו, ולא התייחס למה שלא התאים. אין זה ספר אקדמי. זהו ספר של פולמוס.

סדר היום של האמת החדשה

את הדברים הללו כתב קר ב-1980. הוא לא היה חובב ישראל כלל ועיקר, אבל היו לו עקרונות. כעבור 4 שנים נרצח בידי "הג'יהאד האיסלאמי" מחוץ למשרדו באוניברסיטה האמריקנית של ביירות. נראה כי הערבים מרבים לרצוח את דורשי טובתם (כמו שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס) שכן באמת אין הם מבינים מה פתאום מישהו רוצה את טובתם, אלא רואים אותו כחלק ממזימה אימפריאליסטית יהודית שטנית.

סעיד הוא אפוא גיבור התרבות של עורכי העיתונות האמריקנית, מה שמסביר מדוע בעיניו של העורך שנפגש עם השגריר אורן מה שהיה ייתכן שלא היה, ומה שיהיה ייתכן שיתעלמו ממנו, אם לא יתאים לסדר היום של האמת החדשה.

למעשה, התרבות האמריקנית החדשה של התקשורת, המשפט והאקדמיה אימצה לעצמה את תרבות התקשורת הערבית. אם בתרבות האמריקנית הקלסית יש למצוא את הכוונה במילה המפורשת, הרי שבתרבות הערבית הכוונה נמצאת בעיקר במה שלא בוטא במפורש, במה שאמורים להבין מן ההליכה סחור-סחור מסביב לעיקר - אומר מר ר.ס. זהארנה בכתב העת Public Relations Review. אין צורך לדייק בפרטים כי הללו מצויים בהקשר, בשפת הגוף, ברמזים מוכמנים, והמבין יבין. הגישה האמריקנית הקלסית היא של בהירות, ניסיון להימנע מדו-משמעות ורגשנות, והיא מתמצית בביטויים כמו, דבר לעניין, תפסיק להסתובב סחור סחור. הגישה הערבית הקלסית היא של תיאורים רגשניים מרובי מילים המערפלים את העיקר, מתוך ניסיון להמעיט בעובדות ובמספרים. רמזים לרגש וניסיון משותפים כדי להשיג שותפות רגשית - זו היחצנות המוצאת הד בתרבות הערבית. התרבות האמריקנית הקלסית מעדיפה עשייה ותוצאות מדידות ומתגמלת את העושה בהתאם. הגישה הערבית מעדיפה את הנוכחות, ההקשר של עבר, מעמד, קשרים, משפחה, מי האיש ולא מה עשה האיש. הגישה האמריקנית מעדיפה את המילה הכתובה, את המסמך בעל התוקף, את הדיוק. הגישה הערבית מעדיפה את הסיפור העובר מפה לאוזן, את הסמלים, את ההשפעה על הקהל. לכן יש נטייה לחזור על דברים, ליפות אותם לאוזן השומעת, כי הכוונה קבורה במילים, ואינה המילים הבוטות בעצמן. ההשפעה הרגשית חשובה יותר מן המידע שעובר, על כן הדיוק בפרטים פחות חשוב מן העושר הסיפורי. בתרבות הערבית הסגנון הוא מעל לעובדות.

את כל אלה אימצה תרבות התקשורת האמריקנית החדשה. עובדות שלא משרתות את הסיפר אינן נכנסות לשיקולים. סיפר רגשני עדיף על סיפור עובדתי. מה שהיה ייתכן שלא היה, אם לא הופיע בהקשר הנכון. מה שיהיה ידוע מראש, גם אם העובדות טופחות על פניהם של היודעים. גם שופטי בית המשפט העליון האמריקני אינם מגבילים עצמם למילה הכתובה, אלא מפרשים אותה על-פי תחושותיהם לו היו הם בין מנסחי החוקה. וכך אומר השופט סקאליה אודות ההחלטה לחייב מדינות לאשר "נישואין" חד-מיניים: "חמשת השופטים גילו בתיקון ה-14 לחוקה איזושהי זכות יסוד שלא התגלתה לאיש מכל האנשים שחיו בתקופה שבו אושרר החוק, ואף לא לאיש מאז". כך אפשר להפליג בסגולותיו התרומיות של העם הפלשתיני שמעולם לא היה, ולקשר אותו 9000 שנה לאחור לכנענים שאיש אינו יודע מיהם.

השיח של אורן, היסטוריון יהודי אמריקני קשוח שראה את העובדות המתבטאות בטילים מעל לראש וקליעים השורקים ליד האוזן, שפתח ארכיונים ונצמד לתיעוד, שונה לחלוטין מזה של עורך החדשות בעיתון האמריקני של התקשורת החדשה, מה שקרוי שיחדש בשפת אורוול. עובדה מעניינת היא שמרבית התקשורתנים שאיתם ניהל מיכאל אורן שיח של חרשים הם יהודים. יש להניח כי מרביתם הם יהודים השוללים את משפט המפתח של ליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים". מבחינתם ירושלים היא ניו-יורק, וושינגטון, שיקגו ולוס-אנג'לס, ועל שקר מוסכם זה הם יכולים להגן רק מתוך גלישה לשיחדש בסגנון ערבי.

נגד סוף ההיסטוריה, נגד ההיסטוריוגרפיה שכותבים התומכים בסיפר מסוים, במיוחד זה האנטישמי, שונא יהודים, שונא תרבות, שונא אמת, ממציא העמים שלא היו ושולל הממצאים הממוסמכים, יש להפעיל אותו היגיון - להפוך אותו על ראשו. אם העובדות שלי הם נרטיב, והנרטיב שלך הן העובדות הנוחות לך, אבחר אני בעובדות הנוחות לי. לא אקבל שום טענה שלך, גם אם היא צודקת, כיוון שאין צדק. לא אחוש אליך אמפתיה כלשהי, כיוון שאת האמפתיה אתה מגייס במה שנראה לי כשקר. מול הנרטיב של פלשתין השלמה אציב את ארץ ישראל השלמה, ואוציא אותו אל הפועל, שכן גם כשאני מטיל עצמי סייגים, אומרים עלי שאני קולוניאליסט. ומן העורכים העיתונאיים של השקר החדש יש להתעלם, ולשוחח רק עם אלה הנצמדים לעובדות, ומפרסמים רק מה שבדוק. בסופו של דבר האמת מנצחת, כי לשקר אין רגליים עובדתיות להסתמך עליהן.