ההתיישבות ביהודה ושומרון עוברת תהליך של התבססות והתפכחות מאשליות. חזון שיבת ציון ממשיך להתרחב ולהתחזק במלוא עוצמתו למרות כל המתנגדים והאויבים הרבים מבית ומחוץ.
בית המשפט העליון מיצב את עצמו כאחד המוסדות המפגינים לעיתים קרובות מדי עוינות ואפליה כלפי תושבי יהודה ושומרון. בית המשפט העליון מתעלם באופן שיטתי מהעובדה, כי כל סמכויותיו וכוחו נובעים מחוקי הכנסת, והוא כפוף לחוקי הכנסת ולסדרי השלטון והממשל הנהוגים במדינת ישראל. לבית המשפט העליון יש חובה מוסרית ומשפטית לבטא בפסיקותיו את זכות העם היהודי לארצו.
דא עקא שלמרות חובותיו החוקיות לציית לחוקי הכנסת, בג"ץ אינו טורח להסתיר את הזלזול שהוא רוחש לפוליטיקאים שהעניקו לו את סמכויותיו. בית המשפט העליון שכח, כי הוא קיים כדי להגן על זכויות היהודים בארץ ישראל ולא לפגוע בהן. בית המשפט העליון אינו בית משפט של מדינה ניטראלית. הוא אינו מהווה שלוחה של האו"ם או של ממשלת ארצות הברית.
שתי החלטות בג"ץ בעניין שני הבתים בבית אל ("בתי דריינוף") מהוות התרסה בוטה נגד החוק, נגד השכל הישר, ונגד ההיגיון המשפטי עליו הן כביכול מבוססות.
לערבים אין מסמכים
החלטת בית המשפט הראשונה להרוס את שני הבתים מתבססת על שתי סיבות עיקריות: "המבנים ...נבנו... ללא היתרי בניה ותוכנית מיתאר בתוקף, לפיכך הוצאו ביחס למבנים בחודש אוקטובר 2010 צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה"; הקרקע עליה נבנו הבתים היא קרקע פרטית השייכת לערבי "הטוען לבעלות" על הקרקע. שתי הסיבות הנ"ל הן אינן נכונות במהותן, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית.
כל בר בי רב במדינה בעל ידע מזערי בתכנון ובנייה יודע, כי הליכים אלו וקבלת היתר בנייה בישראל בכלל וביו"ש בפרט, הם ארוכים, מייגעים ונמשכים שנים רבות. קביעת בעלותו של ערבי על חלקת אדמה מסוימת היא קשה מבחינה אוביקטיבית, מאחר שבדרך כלל לא קיימים מסמכים אמינים המעידים על בעלות כזו. ביצוע של בנייה חוקית ע"י יהודים קשה שבעתיים, מאחר שהליכי תכנון ובנייה מעוכבים במכוון על-ידי הממשלה מסיבות פוליטיות. זכותם היסודית של יהודים לבנות במקום מגוריהם נרמסת בצורה בלתי חוקית מדי יום ביומו.
בכל ארץ ישראל ישנן, לפי הערכות מוסמכות, כ-50,000 בתים הבנויים מבלי שהסתיימו לגביהם הליכי התכנון והם בנויים ללא היתרי בנייה כחוק. רוב הבנייה הבלתי-חוקית נמצאת ביישובים ערביים במדינת ישראל וביו"ש. למרות זאת, בתים השייכים לערבים כמעט ואינם נהרסים. החשש הגלותי והעלוב של הממשלה מהתפרעויות ובריונות ערבית מחד-גיסא, וגינויים של השדולה השמאלנית מאידך-גיסא, משתקים לחלוטין את ציות הממשלה לחוקי המדינה.
ההגינות הבסיסית והשכל הישר, שאמורים היו להיות מצויים בבית המשפט העליון, נעלמו לחלוטין בנושאים אלו. התוצאה של כניעת בג"ץ לאיומי הערבים, השמאל וארצות אירופה, היא אכיפה סלקטיבית ביותר של צווי הריסה המיושמים בעיקר נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. מגמה זו מנוגדת לחלוטין לנורמה המקובלת בישראל, ובעיקר בכפרים ערביים. המצב הרגיל הוא, כי כאשר מבנים נמצאים בהליכי תכנון מתקדמים וקיבלו אישור ממשלתי לבנייה, בתי המשפט לא ממהרים להורות על הריסת המבנה אלא ממתינים עד לקבלת האישורים.
מה זה "טוען לבעלות"?
בדרך כלל, כאשר ניתן צו הפסקת עבודה במדינת ישראל, לא מתלווה אליו צו הריסה. מטרת הצו היא לתת למקבל הצו זמן ואפשרות לתקן את הפגם שבגללו ניתן הצו. מאחר שתושבי יהודה ושומרון היהודים נקראים "
מתנחלים", אין להם אותן הזכויות שיש לערבים ביו"ש וליהודים בכלל, ולכן לצו הפסקת עבודה נספח גם צו הריסה. האפליה הזו כלפי תושבי יהודה ושומרון אינה מטרידה את השופטים אבירי הצדק והמוסר של בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון מכיר היטב את המציאות העגומה בכל הקשור לחוקי תכנון ובנייה. בג"ץ יודע, כי לשני הבתים בבית אל היה פתרון חוקי אחר מלבד הריסה. שופטי בג"ץ ידעו, כי הריסת הבתים היא מעשה בלתי מוסרי. בית המשפט הצדיק את החלטתו לאכוף את צו ההריסה לאחר שקבע, בניגוד לחוק, כי קיימות שתי "עובדות" שאינן נכונות: האדמה עליה נבנו הבתים היא אדמה פרטית; האדמה שייכת לערבי שטוען לבעלות על הקרקע.
שתי קביעות אלו אינן חוקיות, אינן הגיוניות ואינן הוגנות. מי ש"טוען לבעלות" עדיין אינו בעלים ואינו זכאי למעמד של בעלים בעומדו לפני בית המשפט. בג"ץ יודע, כי כדי להוכיח בעלות על קרקע יש לפנות לבית משפט השלום, להציג מסמכים וראיות ולהיחקר על-ידי הצד שכנגד. בית המשפט העליון אינו רשאי ואינו מוסמך מבחינת החוק לנהל הליכים כאלו. הוא גם אינו יכול מבחינה טכנית לקיים דיון כזה, והוא אינו רשאי ואינו מוסמך לקבוע לפי ראות עיניו את זהותו של בעל קרקע.
בית המשפט העליון קבע ללא בסיס משפטי, כי הקרקע היא פרטית ולא שייכת למדינה. קביעה זו מתבססת אך ורק על הודעת המינהל האזרחי ביו"ש. המינהל האזרחי אינו מוסמך ואינו רשאי לקבוע מי הבעלים של קרקע מסוימת. הערבי "הטוען לבעלות" לא הוכיח דבר בבית המשפט ולא ניתן כל פסק דין הקובע שיש לו כל קשר לקרקע.
אין קשר ל"סופיות הדיון"
בפסקי דין דומים שניתנו בעניין היישוב עמונה ובתי האולפנה בבית אל קבע בית המשפט העליון, גם שם ללא סמכות, ללא בדיקה ובניגוד לחוק, כי ערבי "הטוען לבעלות" על קרקע מסוימת הוא הבעלים. במקרה דומה פסק בית המשפט לאחרונה, כי יש להרוס בית כנסת בגבעת זאב, לאחר שארגוני שמאל מצאו ערבי ש"טען לבעלות" על הקרקע 15 שנה לאחר הקמת בית הכנסת. דומה, כי רצונו של בג"ץ להיראות "ניטראלי" ו"בלתי משוחד", מוביל אותו להיות אכזרי כלפי אנשים ישרים ורחמן כלפי אויבים אכזרים.
בפסק דינו השני בעניין בתי דריינוף נוכח בג"ץ לראות, כי החלטתו להרוס את הבתים אינה הגיונית ואינה מוסרית. כדי להצדיק את החלטתו הקודמת, נתפס בית המשפט לעיקרון דיוני של "סופיות הדיון". אבל עיקרון קשור לסדרי דין, לא למהותו של נושא הדיון. עיקרון זה מפנה את מקומו במהירות ואינו ישים כאשר מתברר שבית המשפט טעה או כאשר נעשה עיוות דין.
על סמך עיקרון דיוני זה, שאין בינו ובין משפט צדק דבר, הרס בג"ץ ללא רחמים את רכושו של יהודי שניסה לבנות את הארץ. דומה, כי חוסר יכולתם של שופטי בית המשפט העליון להודות בטעותם, גבר על זכותו של ה"מתנחל" לדין צדק. אם לחברי הכנסת יש מעט כבוד עצמי, עליהם לשים קץ להתנהגות פסולה זו. בכל מקרה, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וזכויות הפרט של תושבי יו"ש חשובים יותר מפגיעה בכבודם של שופטי בג"ץ.
