פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של הרב יאשיהו פינטו (יום ג', 5.1.16) הוא גם צפוי וגם מוצדק. צפוי - משום שהוא עולה בקנה אחד עם פסיקתו המושרשת היטב של בית המשפט העליון. מוצדק - משום שפינטו קיבל עונש קל מאוד ובוודאי שאין סיבה להקל עימו עוד יותר.

נתחיל מה"צפוי". בית המשפט העליון אומר מדי יום, ממש מדי יום, שהוא מתערב בענישה (כלפי מעלה או כלפי מטה) רק אם היא חורגת בצורה ממשית מן המקובל או ממה שראוי בנסיבות המקרה. זה לא המצב אצל פינטו, וכאן נכנס ה"מוצדק". עונש של שנת מאסר בפועל על שוחד של 200,000 שקל לקצין משטרה בכיר, הוא כמעט מגוחך. רוצים השוואה? אהוד אולמרט נדון ל-18 חודשי מאסר על קבלת 60,000 שקל. נכון שהמשוחד נענש כפול מהמשחד, אבל אצל פינטו הסכום גבוה פי שלושה.

יתרה מזו: ההתערבות בענישה שנקבעה במסגרת הסדר טיעון מצומצמת עוד יותר, ומסיבות ברורות. במקרה שלנו, פינטו חתם על הסדר שעונש המקסימום בו היה שנת מאסר - וזה מה שנגזר עליו. הוא לא יכול לבוא כעת ולומר: חתמתי על שנה אבל חשבתי שאקבל פחות. זוהי בדיוק מהותו של הסדר טווח, שמבחינה ציבורית ומשפטית טוב לאין ערוך מהסדר סגור: שני הצדדים נוטלים את הסיכון שבית המשפט לא יקבל את עמדתם. הנאשם מסתכן בכך שעונשו יהיה ברף העליון, התביעה מסתכנת בכך שהעונש יהיה ברף התחתון. התממשות הסיכון אינה סיבה לערעור.

גם הנסיבות לא הצדיקו הקלה נוספת. מצבו הרפואי של פינטו היה ידוע גם לשופט עודד מודריק, והוא הביא אותו בחשבון. כלל ידוע הוא, שמצב רפואי אינו סיבה להקלה בעונש, משום שהשב"ס ערוך לטפל באסירים חולים. ואין להשוות למקרה של אורי לופוליאנסקי, מדגיש השופט מני מזוז: שם נקבע שעצם מאסרו יסכן את חייו, ולכן הוחלט לשולחו לעבודות שירות; זה לא המצב כאן. ואילו לגבי הרבנית דבורה פינטו - בית המשפט העליון אינו מתייחס לכך במפורש, אך דומה שבין השורות אומרים השופטים: המדינה איננה העובדת הסוציאלית של משפחת פינטו, ויש פתרונות אחרים מלבד הימצאותו של פינטו עצמו בבית.

גם העובדה שפינטו הוא עד מדינה נגד מנשה ארביב אינה סיבה להקל בעונשו, כפי שאומרים בצדק מזוז ויצחק עמית (ובלשונו של האחרון: זה לא "כפל מבצעים"). פינטו קיבל את שכרו בכך שהוא עצמו לא יועמד לדין על כך ששיחד - לטענתו - את ארביב; הוא לא יכול לקבל בתמורה גם הקלה נוספת בעונש במקום בו הודה והורשע במתן שוחד לקצין משטרה אחר.

יכול להיות שפינטו צודק בטענות שלו לגבי חומרי החקירה, אבל זה לא המקום להעלות אותן - אומר מזוז. יכול להיות שהוא לא קיבל את כל החומרים, אבל זו לא בעיה של המדינה או של בית המשפט, אלא שלו מול סניגוריו הקודמים (אלי זהר, רועי בלכר, איל רוזובסקי וצבי קלנג). במישור הפורמלי, בית המשפט העליון לא נכנס לטענה הזו משום שפינטו לא טרח לבקש את התייחסותם של זהר ובלכר. במישור המעשי, בית המשפט מזכיר שפינטו חתם על ההסדר - כך שכעת הוא לא יכול לומר שעשה זאת בלי שידע על מה הוא חותם.

בשורה התחתונה, בית המשפט העליון קובע שפינטו אינו צדיק ואינו קורבן. ואכן, כך הוא. מי שמודה במתן שוחד של מאות אלפי שקלים לקצין משטרה בכיר, הוא עבריין הצריך לתת את הדין - יהיו הנסיבות אשר יהיו.