בשבוע שעבר, בפרשת שמות, הכרנו את משה. גילינו מנהיג צנוע שלא ממהר לקבל את תפקיד מושיעם של ישראל. גם פרשת השבוע הנוכחית, וארא, פותחת בדו-שיח בין הקב"ה למשה שיש בו מו"מ על קבלת התפקיד: "בוא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו". ומשה משיב: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?". רש"י מסביר על הפסוק הזה, כי "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה"; או במילים אחרות: אם הנגאלים אינם מקשיבים, איך יקשיב מי שאמור לשחרר אותם? לכאורה יש פה היגיון, אולם יש גם לא מעט תמיהות על רש"י זה.

ראשית, הרי רק בפסוק הקודם נאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". לבני ישראל יש סיבה אוביקטיבית מדוע הם אינם מסוגלים להקשיב, אך מדוע שפרעה היושב לו בארמונו ואיננו עובד בפרך לא יקשיב? שאלה נוספת היא בנוגע לקשר שבין הציווי האלוקי לתשובתו של משה. הקב"ה מצווה את משה לדבר אל פרעה, אך הוא משיב לו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי". קיבלת משימה לדבר עם פרעה; מה זה משנה מה חושבים בני ישראל?

אנו למדים מכאן יסוד חשוב הקשור לחובה של האדם להיות בטוח באידיאולוגיה שהוא נושא או במוצר אותו הוא מבקש למכור. כשאדם רוצה "למכור" רק מהפה ולחוץ, מהר מאוד יתגלו להם הסדקים בטיעונים והשכנוע לא יצלח.

אנו שומעים חדשים לבקרים ביקורת נוקבת על מדיניותה של מדינת ישראל. תשובה לאותה ביקורת ניתן למצוא בנאומו המפורסם של דוד בן-גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם שטענה, כי הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל כרוכה בגזל קרקעות מידי ערבים. בן-גוריון השיב:

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה 'מייפלאואר'. הפלגה זו הפכה למאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, האם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת. כמה אמריקנים יודעים כמה אנשים היו באותה אוניה ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו - בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו בצאתם - מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן - באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין, השתא הכא עבדי - לשנה הבאה בירושלים". בן-גוריון שכנע את חברי הוועדה שעם ישראל לאורך הדורות השתוקק להגיע לארץ ישראל ולהקים בה בית לעם היהודי. זהו הקושאן על זכותנו הלגיטימית על ארצנו.

בפרשתנו ברור למשה שאין טעם לפנות לבית פרעה עם ניסים ואותות כל עוד עם ישראל לא משוכנע, כי הגיע הזמן לצאת ממצרים - כעת או בכלל. לפני שמוציאים את ישראל ממצרים, צריך להוציא את מצרים מבני ישראל. רק אז אפשר ללכת לדבר עם פרעה.