אילן רונן הבימאי היטיב לעשות כשקטע סצנות ארוכות למקטעים, המתחלפים במהירות בין הדמויות השונות והמיקומים, ובכך מחבר אותנו לעידן הסרטים וסדרות הטלוויזיה כיום. כך נוסף לדרמה מתח ועניין, וההצגה הופכת קצבית מאוד. בכך מסייעים בעדו התרגום המבריק של אלי ביזאווי, הכוריאוגרפיה המרגשת של מירי לזר שגם בחרה את קטעי המוזיקה הקצביים, שכולם יחד מגבשים את האופי הדרמטי של הסיפור. הסיפור עצמו בנוי על אוסף מכתבים, שברור שמה שנכתב בהם אינו בדיוק וידויי אמת בין האוהבים, וחלקם הוא בבחינת העמדת פנים כדי לשכנע או להגיע למטרה.

ומהי מטרת הדמויות? שתי דמויות הן הדומיננטיות בעלילה: המרקיזה דה מרטיי, אסנת פישמן מלאת הביטחון ושופעת האדנות, שבמילה אחת משנה גורלות של קורבנותיה; והשני - אהובה לשעבר, שעדיין ידיד נפש שלה, הרוזן דה ואלמון, ושיחד עמו היא מממשת את כל מזימותיה. מטרתה היא לחבר בין הרוזן, אביב אלוש שיופיו עוצר נשימה, לבין ססיל, נערה בת 16 תמימה ובתולית (לאה גלפנשטיין הכה אותנטית וכנה במשחקה, היחידה מכולם שאינה אמורה להציג רגשות מזויפים), אך הילדה מאוהבת בצעיר אחר בכלל, אביר, ומפנטזת עליו.

סצנת הפיתוי של הנערה בידי הרוזן היא בית ספר לגברים כיצד לכבוש לב נערות, ואחר כך לשבור את ליבן. כשהנערה מתפתה ושוכחת מאהובה (מאור שוויצר המקסים בתמימותו), מסתבך הסיפור. אך דה ואלמון מאוהב למעשה באשה צעירה יפהפייה, שנשואה לאחר (דנה ידלין בעלת הסבר הרומנטי-הנוגה משהו). מי שמשמשת לו כמדריכה-הרוזנת בעלת הניסיון בתחמונים אלה, מייעצת לו מה לעשות, והוא אכן גורם לאישה להתאהב בו, אך אבוי, שניהם נופלים בפח, וסיפורם מסתיים בסוף עגום. מה שמשאיר אותנו עם הלקח: לא להתקרב לאש, כי היא שורפת.

מלבד הנזכרים לעיל, שמשחקם כה מלוטש, מקצועי ומבריק, בחר אילן רונן ללהק שחקנים נוספים שמעשירים את הבמה ואת העלילה ברמת משחקם האותנטית: שפי מרציאנו המצוין כמשרתו של ואלמון, במשחק וירטואוזי; תימור כהן שמפליאה בשירתה ובקסם הרב המצודד שלה כבת זוגו של ואלמון לענייני נאפופים; רותי לנדאו שופעת החום והחוכמה, ודווית גביש כאמה של הנערה ססיל, שגם לה יד וחלק בתכנון עתיד הנערה, להשיאה לזקן ממנה. חן גבעתי ונמרוד דגן כמשרתים, מעשירים את הסצנות בהן אלמנט התנועה כה מרשים. סצנות שאת הכוריאוגרפיה המרהיבה שלהן עיצבה מירי לזר. במיוחד מרשימות סצנת הפתיחה, וכך גם סצנת הדו-קרב בין ואלמון לאביר דאנסני, מאור שוויצר, סצנה שעשויה במקצועיות מופלאה, ואותה עיצב ותדרך ברק גונן. ממש מלאכת מחשבת.

כך גם תענוג לחזות בהצגה בה התאורה כה מעולה, אותה עיצב זיו וולושין כך שגם כשכל הבמה אפילה, דמויות הגיבורים מקבלות את הזרקור המתאים, והקהל יכול להתרשם מהמשחק והבעותיהם במלואם. יש לציין שמישה צ'רניאבסקי הישראלי הבינלאומי וזיו וולושין הם מעצבי התאורה המשובחים ביותר שיש לתיאטרון הישראלי. כך גם התלבושות התקופתיות עשירות עבודת היד בעיטוריהן, שעיצבה אולה שבצוב, מעניקים את העושר הוויזואלי על-רקע הבמה כמעט חפה מתפאורה כבדה, כאשר רק כמה פריטי ריהוט מסוגננים שעיצב ניר מנור, ונעלמים במהירות לאחר סיום תפקידם, מאפשרים לקאסט תנועה חופשית וזרימת עלילה בלתי פוסקת.

מי באמת הקורבן ומי הטורף במעגל האנושי-החברתי, אז הצרפתי ועד היום גם בתוכנו? לא מה שנראה כלפי חוץ הוא מה שאכן קורה. והצגת הבימה "יחסים מסוכנים" מציגה תמונה מרהיבה, מסוגננת, מוקפדת, עשויה בשלמות, ועל כך ברכות לכל המבצעים והיוצרים.