נגיעה בעצבים חשופים

השואה, שנות הבלהות שעברו על העם היהודי בין 1933 ל-1945, ובמיוחד בימי המלחמה העולמית השנייה 1945-1939, היא לצערנו מבוע בלתי נדלה של סיפורים קשים ומכמירי לב, כלליים ואינדיבידואליים. בעשורים האחרונים הדגש הוא, מעבר לאמירה הכללית המצמררת על תוכנית השמדתו של העם היהודי ושישה מיליוני קרבנות, על סיפוריהם האישיים של הקרבנות, הממחישים את עצמת האסון; אבדן אימא ואבא, רעיה ובעל, ילדים ונכדים, בני משפחות מורחבות, שכנים, ובני עיירה. לא בכדי המוזאונים העוסקים בשואה מדגישים כיום את הסיפור האישי; יש פנים לקרבנות כמות שיש להם שם.

פן אחר של הפנים האינדיבידואליות הוא - להבדיל - פניהם של הרוצחים ומסייעיהם. חלק קטן מהם נשפטו בתקופה הראשונה שלאחר השואה, ולאורך שבעים שנים נמשך המאמץ להביא עוד מהם לדין. אנו מצויים היום בשלכת של מאמצי ההעמדה לדין, מטעמים של דרך הטבע. הצעירים ביותר מעברייני השואה שעודם חיים, הם כיום ערב יום הולדתם התשעים או מעל תשעים.

נוקפות השנים; הנה אנו מצויים 71 שנה מיום שחרור אושויץ, ובעוד הייתי מצפה בהיגיון "רגיל", שעם הסתלקות שרידי האש בדרך הטבע תמעט ההתעניינות בשואה, המצב הוא הפוך: ככל שחולף הזמן ההתעניינות גוברת, יום זכרון השואה הבינלאומי זוכה לציון במדינות רבות, הממשלה והכנסת עשו יותר מבעבר לרווחת השרידים, משלחות בעיקר של תלמידים אך גם של חיילים, נוסעות לפולין לגאיות ההריגה; יום הזיכרון לשואה ולגבורה זוכה לתהודה רבה בישראל; עבודות מחקר נכתבות, יש לא מעט סרטים ותוכניות רדיו וטלוויזיה.


פן מרתק ועצוב



הספר שלפנינו אף הוא מעיד על כך. הוא עוסק בפן מרתק ועצוב של הסיפור האינדיבידואלי - פרשת משפטי הקאפו, האשמת יהודים שסייעו לנאצים מפי קרבנותיהם. המחבר איתמר לוין כבר התמחה בחקר השואה בספרים שונים; ספרו (עם שלומית לן) על ועידת ואנזה הוא בסיס מעולה ללימוד התכנסות איומה זו, היום לפני 74 שנים, שבה ישבו בכירי הרייך הגרמני, מהם בעלי תארים אקדמיים גבוהים ודרגות ממשל גבוהות, הרימו כוסיות וסעדו להם בנחת אל מול נוף מקסים של אגם מושלג, וגזרו לשבט, למוות, דינו של עם.

אכן, פרשת משפטי הקאפו נושאת אופי מיוחד; היא נדרשת לשאלת העמדתם לדין של מי שנקלעו בעצמם למערבולת השואה, אך גילו - מקום שהדבר הוכח - אכזריות כלפי בני עמם, אסירים אחרים, לתועלתם שלהם; והדבר נוגע גם לאנשי משטרה יהודית בגטו או כל סיטואציה דומה. האם היה מקום להעמידם לדין? או שמא יש לקרוא עליהם את דברי חכמים, מפי התנא הלל הזקן, "אל תדִין את חברך עד שתגיע למקומו" (משנה אבות, ב', ד')? אומר כבר כאן, כי לעניות דעתי היה מקום למשפטי הקאפו, בדרך המכובדת המשפטית, ההוגנת והאנושית כלפי כולי עלמא, שבה נוהלו.

נושא הקאפו, קרי, מי שהיה בעצמו קרבן לרדיפות הנאצים ונכלא, אך קיבל תפקיד של אחראי לקבוצת אסירים אחרים, הוא מן הנושאים הכאובים של תקופת השואה. עסקינן לכאורה באנשים מן היישוב, שבנסיבות השואה הפכו במקרים מסוימים ל"רוכבי אופניים", קרי כפפו גבם לנאצים שמעליהם ורמסו את האסורים היהודים כפיפיהם, או - כשמדובר במשטרה היהודית בערים ובעיירות - פגעו במי שהיו נתונים למרותם. לא כל קאפו ושוטר יהודי היה כזה, כמובן; לא בכדי מתלוית בבירור לשם "קאפו" משמעות שאינה חיובית, משמעות של מי שמנצל כוח היררכי ופיזי עדיף על הזולת כדי להתעמר בו, באחיך היהודי.

קשה שלא להיזכר בספרו של פרימו לוי "הזהו אדם", בו הוא מתאר כיצד הולך האסיר באושוויץ עם הקאפו "שלו" ובעברם ליד צינור משומן מתלכלכות ידיו של הקאפו. כיצד הוא מנקה אותן? בחולצתו העלובה של האסיר, בשעה שהאסיר לובשה על גופו; וכמובן אין זו ההתעמרות הקשה ביותר, יש קשות ממנה בהרבה. האסיר הוא תת אדם, גם בעיני הקאפו, שהוא עצמו תת אדם בעיני הנאצים, האדונים השולטים. הסופר קצטניק - יחיאל דינור - בעדותו הבלתי נשכחת במשפט אייכמן, עדות של שתי דקות שבסופה נפל כאחוז התקף אפילפטי - דיבר על אושוויץ כעל פלנטה אחרת.


"עליונים", "תת-עליונים" ו"תחתונים"


אבל בפלנטה האחרת היו סוגים שונים של בני אדם - "עליונים", גרמנים, "תת עליונים", עוזריהם מעמים שונים, ולא בכדי נקרא החוק הישראלי העוסק בכך חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם; וגם "תחתונים", אותם מסכנים עלובי נפש, אחינו, שמעליהם נוצרה שכבה של יהודים שחלקם היו פושעים, כפי שמביא המחבר לוין: פרופ' ישראל גוטמן, עורך האנציקלופדיה של השואה ושריד השואה, כתב כחבר קיבוץ צעיר בלהבות הבשן ב-1954 ב"על המשמר" בביקורת על מחזה של נתן שחם, "בנתיב היסורים של מיידנק ואושוויץ הכרתי קאפו (ס) יהודים. ראיתי אותם במלאכתם הבזויה של חיות טורפות ושנואות על הכל; אכולים סדיזם משוחררים מכל מעצורים, היוו כלי שרת צייתני ביד המרצחים. לא נוכל למצוא שום מניע חברתי או ציבורי שאילץ אותם לקבל את התפקיד. לעיניהם עמד רק הרצון השפל להבטיח להם חיי שעה ולהשתעשע באשליה של שלטון הקנויה במחיר חייהם של אחרים" (עמ' 14-13).

את הערך "קאפו" באנציקלופדיה של השואה (תש"ן-1990, כרך ה', 1066) כתב העורך הראשי פרופ' ישראל גוטמן, עתה בכובעו האקדמי, וריכך מעט - רק מעט - את עמדתו. הוא ציין כי "קאפו", באיטלקית "ראש", הוא ראש יחידת עבודה (Kommando) בין האסירים: השם משמש לעתים לציון משתף פעולה עם הנאצים, אך ביסודו היה זה מי שמונה לודא שהאסירים ימלאו מכסות עבודה, וכדבריו "במציאות שבה לא העבודה אלא ההתעללות ושבירת רוח האסירים לגופם הייתה העיקר, נועד לקאפו תפקיד של מכשיר מבצע של משטר המשמעת, ההשפלה והפגיעות הגופניות במשטר המחנה", עם זאת, מתוארים גם מצבים בהם ניסו קאפוס לנהוג במתינות, ורק העמידו פני מחמירים; אך מכל מקום, הייתה מחיצה עמוקה בין קאפו לאסיר במגע האנושי, בתנאים בביגוד, באוכל ובפינה משלהם: "רבים מבין הקאפו התנהגו כלפי האסירים בצורה נפשעת, ואחרי המלחמה הועמדו לדין". אציין, כי מקבילה מסוימת לכך היא המשטרה היהודית בגטו, והתנהגותם של השוטרים כלפי אחיהם. וכמובן משפטי קאפו לא היו על היותו של פלוני קאפו, אלא על אכזריותו, בהבחנה בין המתעלל לבין המחמיר למראית עין.

מאז נחקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950, כעולה מספרנו, נערכו כמה עשרות משפטי קאפו ואנשי יודנראט בישראל, לאורך שני עשורים; 23 מהם שוחזרו. המחבר איתמר לוין השקיע עבודת נמלים מקיפה הן כדי להגיע לתיקי בית המשפט מתקופה טרום דיגיטלית וטרום וירטואלית והן כדי להיכנס לקרביהם ולנתח אותם. על כך בודאי ראוי הוא לברכה ולהוקרה. התמונה הנפרשת היא של צער גדול, של נגיעה בעצבים חשופים. ההליכים הנסקרים, כל אחד מהם, כל משפט, הוא סיפור אנושי וסיפור משפטי. על הסיפור האנושי אין צורך להכביר מלים. ניתן לקרוא כל משפט ומשפט כמסמך מרטיט, תהא תוצאתו אשר תהא.


"הכל בעד פרוסת לחם"


ניקח את הוניגמן, קאפו בשלושה מחנות שנדון למאסר של שמונה וחצי שנים - אחד העונשים החמורים - ובית המשפט העליון קיצר בשנה. עליו נאמר מפי אחד העדים (עמ' 153), כי "אגרופו של הוניגמן היה החרב שלו", אחר העיד כי ספג ממנו מכות רבות ללא סיבה: "הוניגמן היה מכה את האסירים אפילו אם קמו בזמן; הוא היה מכה אסירים רבים ללא אבחנה, ואנשים רבים יצאו מזה בעלי מום לעולם; מי שמצא חתיכת לחם היה חייב לתת מחצית ממנה להוניגמן" (אספר כי בבית הוריי אסר אבי לזרוק לחם; הלחם שהתייבש היה מטוגן או נאכל בכל צורה, "כי בזמן השואה הייתי מוכן לתת הכל בעד פרוסת לחם"). עוד סופר על הוניגמן שכאשר גנבו אסירים תפוחים, לגרמנים לא היה אכפת, אך הוניגמן השכיב על השולחן והכה באכזריות עד שהגרמני - הגרמני! - הפסיק את הלקאת היהודי על-ידי הוניגמן. אלה רק דוגמאות ואין מקום להאריך.

אגב, סיקרן אותי לדעת, מה שאין בספר, מה עלה בגורלם של הקאפוס שנשפטו (ברנבלט, שבו נדבר מייד, עזב את הארץ לאחר זיכויו), וגם מה עלה בגורל העדים.

משפט ברנבלט (ע"פ 77/64 ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח (2) 70), בו מסיים מחברנו את סקירת המשפטים העיקריים, הסתיים בזיכוי בבית המשפט העליון. ברנבלט לא היה קאפו אלא מפקד במשטרה היהודית בגטו בנדין, ואודה כי מאוד ריגשה אותי עובדה העצובה, שהגירוש מן הגטו ב-14 באוגוסט 1942 קרה בדיוק בתאריך שבו נורתה לקבר אחים, עם כל יהודי העיירה, משפחת אבי ע"ה, בעיירה לנין שבבלרוס (בין שתי המלחמות חלק מפולין).

בית המשפט המחוזי הרשיע את ברנבלט. בבית המשפט העליון בחן השופט (כתארו אז) חיים כהן את הנושא במשקפי הראיות אל מול לשון החוק; הנשיא אולשן בחן את הדברים גם במבט כללי, הנדרש למעמד היודנרטים והמשטרה היהודית בעת השואה, והויכוחים לגבי עניין זה, תוך שציין (עמ' 56) כי "זוהי שאלה להיסטוריה ולא לבית משפט".

השופט (כתארו אז) לנדוי, אב בית הדין במשפט אייכמן, זמן קצר לפני כן, הרחיק לכת לאמירה (עמ' 101), כי "אמת מרה היא זאת, שבאוירת הלחץ היוצאת מגדר הרגיל של הימים ההם שונו מושגי המוסר וערכיו. אך תהיה זאת התנשאות והתחסדות מצדנו - מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה... לעשות אמת זאת עילה למתיחת ביקורת על אותם 'אנשים קטנים' שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נרדפים עד צוואר על-ידי שלטון שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם... ובל נשלה את עצמנו, שאם מעשים שנעשו שם על-ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות המידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו... אדם קרוב אצל עצמו ואצל משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי כולל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".


שותף לדברי המחבר


עלי לומר דבר על השופטים בבתי המשפט שדנו בתיקי הקאפו, שאת חלקם זכיתי להכיר. קריאת הספר וההפניות לפסקי הדין מביאות כבוד למשפט הישראלי באותן שנים, בעשור הראשון למדינה ומעט לאחריו. הקרבה לשואה יכלה ליצור משקע נפשי ומועקה המציבים יחס טבוע לנאשמים מעין אלה. לא היא. בתי המשפט, כחובתם השיפוטית, נהגו באופן מקצועי; את כאבם - ויתכן שחלק מן השופטים שכלו בעצמם בשואה קרובים וידידים - הניחו בביתם. לבית המשפט באו כמי שדנים בתיק פלילי, טעון ככל שיהיה, ולבסוף הרשיעו את החייב וזיכו את הזכאי, ולוא מחמת הספק. כל השופטים בהם עסקינן כבר אינם עמנו; ראוי ליתן להם כבוד על הדרך בה טיפלו בתיקים אלה, שמאחוריהם כאב אדיר של קרבנות.

שותף אני אפוא בכל לב לדברי המחבר (עמ' 17) כי "אם בכל זאת יש קו מאחד בתיקים הנסקרים כאן, הרי שהוא יכולתם המרשימה של כל השופטים להתנתק מן הרקע הטרגי ולדון בתיקים לגופם - כמו בכל תיק פלילי - בין אם היו אלה שופטים מחוזיים שניהלו את המשפטים העיקריים, ובין אם היו אלו שופטים בבית המשפט העליון שנדרשו לערעורים, וכולם מצאו את שביל הזהב בין הכרה בנסיבות המיוחדות של השואה, לבין החובה לשמור על כל כללי ההליך הפלילי ועל זכויותיו של כל נאשם".

היו משפטי נאצים בעולם. אם נפנה מבטנו למדינות הים, אומנם בתודעה הציבורית נתקבע, מטעמים ברורים, משפט נירנברג של הפושעים הנאצים ראשי המשטר; משפט זה נערך במשך שנה בין אוקטובר 1945 לאוקטובר 1946, בפני בית דין של ארבע המעצמות המנצחות - ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת. המשפט הסתיים בהטלת עונשי מוות, מאסרי עולם ומאסרים ארוכים, ושלושה זיכויים. אך היו עוד לא מעט משפטים באיזורי הכיבוש השונים, המתועדים בין השאר באנציקלופדיה של השואה (1990); באזור הכיבוש האמריקני היו משפטים כנגד רופאים, משפטנים, מפקדי מחנות, תעשיינים והפיקוד העליון הנאצי, וזאת עד 1948; היו משפטים באזור הבריטי כמו משפט סגל ברגן בלזן. לימים היו משפטים בגרמניה (כמו משפט מפקדים מאושויץ בשנת השישים, בהשתדלות התובע - היהודי - פריץ באואר), בהונגריה, בנורווגיה ובפולין. לא מעט מן המורשעים שנדונו לתקופת מאסר ארוכות נחונו לימים, ובסופו של דבר "התמסמסו" העונשים.

זה לא כבר ראה אור הספר Forgotten Trials of the Holocaust מאת: Michael J. Bazyler and Frank M. Turkenheimer. בספר, המתעד סדרה ארוכה של משפטים עוד מתוך המלחמה ועד סוף שנות התשעים, מוקדש פרק (עמ' 195 ואילך) לנושא משפטי הקאפו בישראל, שכותרתו "היש מקום לחוק בתחום האפור?" בפרק זה, דומני היחיד בספר, נחלקו דעות המחברים שני פרופסורים מאוניברסיטאות בארה"ב, והפרק נכתב על-ידי אחד מהם בלבד, בזילר, תוך אי-הסכמה של האחר, טורקנהיימר.

כותב הפרק פרופ' בזילר סבור כי לא היה מקום למשפטי הקאפו. הוא מתאר כתחליף מעין "משפט קהילתי" שהתנהל בניו-יורק בפני בית דין רבני בחסות הקונגרס היהודי האמריקני ב-1950. לשיטתו (עמ' 224) לא היה מקום להחלת חוקי מדינה חילונית בנסיבות מחנות הריכוז. הוא מצטט את אלי ויזל, שאמר ב-1987 "הקאפוס היו קרבנות. הם נבחרו על-ידי אויביהם. נכון שהיו מהם אכזריים מאוד מאוד, אך גם הם פעלו כמכשירים ביד האויב". בזילר אף מצטט את בן פרנץ, אחד התובעים האמריקנים, האומר (עמ' 217) בהקשר "בו רצח היה (שכיח) כמו אכילה, הניתן ליישם את ערכיו ואמות מידותיו של עולם הציביליזציה...?".

הפרק מסתיים בהערה מסתייגת של המחבר השני, טורקנהיימר, המשקפת -בכל הכבוד - גם את דעתי (עמ' 224, 225), ולפיו (225) "העובדה היא שחרף אימת המחנות היו קאפוס שעשו רק את המינימום בעוד אחרים פעלו בברוטליות ואכזריות מעבר לנדרש. כך, גם בסביבה האיומה של המחנות יכלו קאפוס לבחור, ואלה שבחרו בברוטלי אינם צריכים להימלט מעונש רק מפני שהיו יהודים או עצורי מחנות ריכוז. אין פירוש הדבר שעונשם צריך להיות כמו של שומר ס"ס שעשה אותו דבר. מעמדם כקאפוס צריך להיות נסיבה מקלה במובן של העונש, אך לא ניקוים מאכזריות מופרזת ומיותרת". זו כאמור גם השקפתי.


בין השתיקה לזעקה


לקראת סיום נחזור לרגע במנהרת הזמן ששים-שבעים שנה; השואה תמה סוף-סוף, ו"עם שרידי חרב" מחפש את נתיבו לחיים אחרים, חדשים. המתים עדיין מונחים, קול דמיהם הטריים זועק - וימשיך לזעוק - ושרידי החרב הרצוצים מנסים בעיקר לבנות ולהיבנות; רובם אינם מדברים. לפני כחמש עשרה שנה ניחמתי בשבעה חבר שאביו, ניצול שואה, הלך לעולמו. עמו שרדו את המחנות שלושה אחים - שניים אחרים, דומני, נספו. אחד מן השלושה שישבו שבעה סיפר מדוע לא דיברו; כי היו עסוקים בהקמת משפחה ובחיפוש פרנסה, ובעיקר - כי לא רצו להתבלט, כי חששו שיאמרו להם, מדוע דווקא אתם שרדתם, אולי על חשבון אחרים, ובלשון הנושא של ערב זה - אולי הייתם קאפו.

אביא כעד את אבי עליו השלום, שהוריו, אחיותיו, אחיינו התינוק וכל משפחותיהם נורו כאמור לקבר אחים בעיירתם; הוא עצמו היה שבוי בידי הרוסים כחייל פולני ולאחר פלישת גרמניה לרוסיה צורף שוב לצבא הפולני. בצוואתו (רוחנית וערכית, לא כלכלית) שנכתבה ב-1965, 20 שנה לפני פטירתו, אותה גיליתי באקראי רק כעבור כמעט שני עשורים נוספים, ב-2004, כתב כך:

"בודאי לא נעלם מכם, שכל ימי התאבלתי על משפחתי שהושמדה על-ידי הטמאים ועלו על המוקד עם מיליוני קדושים וטהורים של עמנו, ה' יקום דמם, אולם השתדלתי לשאת את יגוני באלם - בבחינת 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'. ביצאי מתוך הנחה כי החיים זורמים כדרכם, עשיתי מאמצים שלא לשתף אתכם ביגוני מתוך הבנה שהנכם גדלים על אדמת המולדת החופשית, מחפשים ורוקמים שאיפות נאצלות להמשיך בחייכם, ומי אני כי אטיל תוגה ויגון על נפשותיכם הצעירות, הצמאות בדרך הטבע לחיי אושר ושמחה. יתן ה', ותהיו מאושרים בחייכם עד מאוד ועשרים עם צאצאיכם".

הנה סוג של שתיקה, אולי שונה במקצת. ואכן הגם ששרידי עיירת אבי היו נפגשים תכופות, למדתי על השואה רק ממשפט אייכמן, בהיותי כבן 14. לרוב חברותי וחברי לא היו סבתא וסבא, כי השואה כילתה אותם. לי הייתה סבתא מצד אמי שהגיעה ארצה מוקדם, וחבריי היו באים לראות כיצד נראית סבתא. אבל גם בבית הספר, היסודי והתיכון לא למדו על השואה. עולה השאלה השנויה כנראה במחלוקת היסטורית האם אכן הייתה שתיקה כתופעה ואם כן, כיצד מתיישבת השתיקה עם משפטי הקאפוס.

תשובתי היא כי כנראה יש להבדיל בין האש האינדיבידואלית והמובנת שבערה בלבותיהם של מי שזיהו קאפו אשר לטענתם התעמר בהם, והגישו תלונות למשטרה - ובין הרבים שביקשו מרגוע לנפשם, ככל שהדבר ניתן, כדי לבנות את חייהם החדשים. לטעמי אפוא אין סתירה בין השניים. המציאות המורכבת מולידה מצבים מורכבים, ומשפטים אלה הנסקרים בספר משקפים אותם. יישר כוחו של המחבר.

ומשפט סיום: האנטישמיות, שהמיטה את השואה, והביאה לעיוות שבו אנו מדברים הערב, מרימה ראש עוד ועוד. אחד ההבדלים הוא שכיום ישנה מדינת ישראל, ששעריה פתוחים לכל יהודי. לפיקדון היקר הזה של ההשגחה וההיסטוריה היהודית אחראים כולנו, ובראש העומדים ליד הגה המדינה. האחריות כבדה, ולקחי העבר לנגד עינינו.