כמעט כל אחד יודה בכך שתהליכים אמיתיים, כאלו שמחזיקים מעמד לאורך זמן, הם אלו שבאים לאט ובתבונה, בסבלנות ובחוכמה. למרות זאת כולנו ממשיכים לשמוע גם את הקול השני, זה שאומר שאולי הפעם, מאחורי הסיבוב הבא, מחכה ה"מכה הגדולה", זאת ש"תעיף" אותנו, אבל באמת, ושתשנה את התמונה בבת אחת.

מאבק הכוחות הזה לא נולד היום וגם לא אתמול. על שפת ים סוף, רגע אחרי ההצלחה הגדולה ועשר המכות שלאחריהם עם עבדים קטן ועקשן יוצא לחרות ושובר את מסך הברזל של האימפריה המצרית האדירה, מתחזקת אצלם התחושה שהם הצליחו לעשות את זה, ובגדול. אי-אפשר לתאר במילים את שכרון החרות של העם שיוצא ביד רמה לאורו של שחר חדש שעולה על ההיסטוריה, כמאמר הראי"ה קוק: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (מגד ירחים).

אך כאן מגיע הקטע הסבוך, הרגע שבו התחושה אומרת שצריך "למנף את ההצלחה" ולעשות את הצעד וחצי הנוספים ולהיכנס ישר לארץ ישראל, מלחמה, ניצחון, בית מקדש, גאולה והנה משיח בא. לכאורה זהו הדבר ההגיוני, אך יש כאן טעות שעלולה להביא לנפילה גדולה ומהירה. כמו מגדל קלפים הכל יתמוטט ובסוף ביד יישאר רק אוויר.

קשה מאוד להסביר את המסלול שבוחר ריבונו של עולם להוביל בו את עם ישראל ביציאה ממצרים. הרי הכל היה יכול להיות כל כך פשוט ומהיר: חוצים את ארץ פלישתים. אם יש בעיות, אז ממשיכים את רצף הניסים, עוד כמה מכות, וזהו. נגמר הסיפור.

לשאלה מדוע אלוקים לא מוביל את העם בדרך ארץ פלישתים אלא מוביל אותם למדבר, עונה הפסוק: "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות י"ג, י"ז). כלומר: החשיפה למלחמה ולכל מה שכרוך בה, בשלב מוקדם כל כך, עלולה להפחיד את העם הצעיר, ואז הם עלולים לקבל את ההחלטה לחזור למצרים.

אך ייתכן שיותר מכך מצוי בחלקו הראשון של הפסוק, זה האומר: "כי קרוב הוא". זה פשוט קרוב מדי. מהיר מדי. קל מדי וללא תהליך אמיתי ולכן זה לא ישרוד. עם ישראל, לפני שהוא מגיע אל המנוחה ואל נחלת אבותיו, צריך לעבור תהליך. לא משהו שעוברים בארבעים שניות, אלא בארבעים שנה. צריך קצת מדבר, רעב, צמא, מלחמות עם אויבים מבחוץ ועם גורמים מבפנים, הכל כדי ללמוד ולהפנים את גודל התפקיד ואת עוצמת השליחות. ללא החיכוך והמאמץ, העם לא יכיר את גודל המתנה שקיבל מאלוקיו: את הכוח שלו לצלוח את האתגרים ההיסטוריים, את העוצמה של עם מוסרי שבא לנצח ולהנחיל אמת גדולה לעולם כולו.