גירושים אלגוריים

כשינוי ראשון הציע יהושע לבצע הפרדה של המדינה מהציונות, כדי לשחרר אותה מאידיאולוגיה שכבר סיימה את תפקידה ב-1948. בכל השנים שחלפו מאז ייסודה, נכשלו מאמציה של המדינה ליישב את הסכסוך עם העולם הערבי ולהשיג נורמליות לקיומה במזרח התיכון. מאחר שהנורמליות היא מושג-על במשנתו של יהושע, הוא לא רק דן בה בספר מסותיו "בזכות הנורמליות" (1980) וברומן "גירושים מאוחרים", אלא גם הקדיש לתיאור עיכובה ולתיאור תולדותיה שניים מספריו הבאים, את "מולכו" (1987)(2) ואת "מר מאני" (1990)(3).

מהפירוש האלגורי שאציע בהמשך לעלילת הרומן משתמע כי גירושיה של נעמי (המייצגת בארציותה את המדינה) מיהודה (המייצג באידיאולוגיות שלו את הציונות), התאחרו יותר מדי שנים, ואלמלא התסבוכת הטריטוריאלית אחרי מלחמת ששת הימים ו"רעידת האדמה" אחרי מלחמת יום-כיפור, ייתכן ששניהם היו ממשיכים לקיים את הקשר הכושל ביניהם גם אחרי 40 שנות נישואים.

כשינוי שני הציע יהושע ב"גירושים מאוחרים" להעביר את ההגמוניה מידי המנהיגים שהנהיגו את המדינה עד כה, שצמחו מקרב העולים לארץ מאירופה בתקופת העליות הראשונות, בשנות הישוב (שנות ה-30' וה-40' במאה הקודמת) ובשני העשורים הראשונים לקיום המדינה (בין 1948 ל-1967), בקיצור: המנהיגות האשכנזית, לידי מנהיגים שהצמיחו מקרבם היהודים הספרדיים-מזרחיים.

המנהיגות האשכנזית-מערבית נכשלה לדעת יהושע, משום שנצמדה לחזון של הציונות שלהם, שהתגלתה כמכשול למדינה (ראה השינוי הקודם). על-ידי העברת ההגמוניה מידיה של מנהיגות זו למנהיגות הספרדית-מזרחית, תינתן הזדמנות לציונות אחרת, שעד כה טרם ניסו אותה. המנהיג הספרדי-מזרחי הוא בן האזור. הוא מכיר את המזרח ויודע איך להידבר איתו בגובה העיניים. ומאחר שאינו כבול לשום דוגמות חזוניות, יש בכוחו לקבל החלטות אמיצות ולבצע פשרות הכרחיות עם דרישות הערבים, ובראשן: ויתור על רוב השטחים של יהודה ושומרון, הסרת התנחלויות שמונעות רציפות לשטחה של מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל ונסיגה לגבולות הקו הירוק. להעברת ההגמוניה מהיהדות האשכנזית שנחלשה ליהדות המזרחית שמתחזקת והולכת, הקדיש יהושע את הטוב בספריו עד כה, הרומן "מסע אל תום האלף" (1997)(4).

לפני שארכז ראיות מעלילת הרומן "גירושים מאוחרים" שיבססו את הפירוש האלגורי הכפול הזה לגירושיהם של נעמי ויהודה זה מזה, אקדים לבטל הסתייגות שכבר באה מצד יהושע עצמו לקריאה אלגורית כזו של הספר, תחילה ממסת הביקורת שפרסמתי אז על הרומן תחת הכותרת "פגישת המערב עם המזרח" (שנכללה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית")1. ואחר כך מדברי בפאנל שהתקיים על ספרו בבית הקיבוצים בתל אביב ב-18.10.1982.

פרשן נאלץ לפנות לקריאה אלגורית של טקסט רק אחרי שניסה להסביר את רכיבי הטקסט (הדמויות, האירועים, זירות ההתרחשות, הרקע התקופתי וההתפתחות של העלילה מהסיבוך אל ההתרה) בעזרת סיבות ריאליסטיות רגילות שפועלות בחיים (חברתיות, כלכליות, פסיכולוגיות, רעיוניות וכדומה), ונוכח שהן נכשלות במתן הסבר למעשיהם המוזרים של הגיבורים ולאירועים אבסורדיים שהתרחשו להם. זהו השלב שבו נאלץ פרשן לנטוש את הקריאה התמימה ולפנות לקריאה המתוחכמת יותר, שבה עליו לזהות את נתחי הסיפור שמשתתפים באלגוריה ולהבדיל אותם מרוב הטקסט שהוא ריאליסטי על-פי הממשות המוכרת לקורא.

בקריאה האלגורית מחפש הפרשן מכנה משותף לתופעות מוצפנות יותר בטקסט: כגון: אנלוגיות בין אירועים, קשרים סמויים בין דמויות, צירופי לשון כפולי משמעות, מטאפורות המפוזרות במרחב הטקסט וסמליות שמיוחסת בו לשמות הגיבורים, לחפציהם ולסביבת חייהם. כל החומרים האלה הם חמקמקים כי אינם מופרדים מהחומרים הריאליסטיים וגם אינם מרוכזים במקום אחד, אלא יש לאספם מפיזורם במרחב בן מאות עמודי הטקסט. מאמץ זה מניב לבסוף את המכנה המשותף לכל הפרטים הללו - הנמשל המשותף להם.

קורא יכול לבדוק את סבירותו של הפירוש האלגורי שהציע לו הפרשן על-ידי העמדתו במבחן האוביקטיבי היחיד שבנמצא, והוא לא הסכמתו של מחבר הרומן לפירוש, אלא קריאה נוספת של היצירה, שלעולם תהיה קריאה ביקורתית יותר מזו שהפעיל בקריאה הראשונה של הטקסט. ומאחר שאי-אפשר לכפות קריאה אלגורית על טקסט שאין בו שום חומרים "מוזרים" ושהוא ריאליסטי לחלוטין, יכולה הקריאה הנוספת לחשוף את כישלונו של הפרשן שניסה לכפות באופן שרירותי פירוש מופרך על היצירה.

נעמי הוכרזה כמטורפת ונכלאה בבית משוגעים אחרי שתקפה בסכין את יהודה בהיותם במטבח. אומנם פציעתו של יהודה לא הייתה קטלנית ואפילו לא חמורה, אלא הסתכמה בסך-הכל ב"תפר קטן, אדמדם כמו מקור כפוף", אך יהודה נאחז בתפר זעיר זה כדי להציג את עצמו כמי שניצל מניסיון רצח וכדי להצדיק את הגירתו לאמריקה. מאחר שקוני, היהודייה האמריקנית שפגש שם, צעירה ממנו במספר שנים ניכר התעברה ממנו, הוא חוזר לארץ בגיל 66 כדי להתגרש מנעמי ולהספיק לשאת את קוני לפני לידת התינוק. אחרי הרבה הכנות ("מכתבים עפו כל הזמן, טלפונים מעבר לאוקינוס" - ע' 124) שביצע יהודה לפני שטס מארצות-הברית לישראל, ואחרי שמונה ימי התרוצצות בארץ שכללו גיוס צוות רבני מורחב (הכולל רב תימני, רב ספרדי ורב אשכנזי), השיג לבסוף קמינקא את הגט מאשתו המאושפזת כחולת נפש בבית המשוגעים בעכו.

כל פרטי סיפור-המעשה הזה מצטיירים כסבירים כל עוד הקורא אינו שואל את השאלות הבאות: מה הטריף את דעתה של נעמי, מה קיוותה להשיג על-ידי ההתנפלות עליו עם סכין, במה הצדיקה את הפגיעה ביהודה, ומדוע פועל יהודה לעתים קרובות באופן תמוה עד שהוא מצליח להשיג ממנה את הגט וגם אחרי שהשיגו.

מאחר שאי-אפשר לכלול במסגרת זו הרבה הדגמות להשיב על שאלות אלה, אצדיק את העלאתן בעזרת תיאור התנהגותו המוזרה של יהודה בסצינת הסיום של העלילה. אחרי שהשיג את הגט ואחרי שנחתמו כל המסמכים וייפויי הכוח הדרושים לחלוקת דירתם, כל מה שנותר ליהודה כעת לעשות הוא להגיע במועד לשדה התעופה, לממש את כרטיס הטיסה שברשותו ולחזור אל אהובתו האמריקנית, קוני. אך משום מה מחליט יהודה לחזור אל המוסד הרפואי בעכו שבו מאושפזת נעמי. ובהגיעו לשם, אין הוא נכנס כמנהגו וכמקובל דרך השער הראשי, אלא דרך פירצה שאיתר בגדר. משם הוא מתגנב אל חדרה של נעמי, שבאותו רגע אינה נמצאת בו, ומוציא מהארונית שלה את המסמכים שנחתמו, אלה שהשקיע עמל כה רב כדי להשיגם.

מאחר שיהודה חשד שמוסה, הענק המטומטם שעוקב אחריו, זיהה אותו, הוא עוטה על עצמו שמלה של נעמי ובתחפושת נשית זו הוא מגיע שוב אל הפירצה בגדר, הפעם כדי לצאת מבית המשוגעים. לפני צאתו דרך הפירצה, קרע יהודה את המסמכים שלקח מחדרה של נעמי וקבר את הקרעים באדמה. בשלב הזה נעמד מולו מוסה הענק, האוחז בידיו הפעם קלשון, ומכה אותו בעזרתו בעודו ממלמל "נעמי... נעמי...". עד מהרה יצטרף אל מוסה בנביחות זעם קולניות גם "צאוס", הכלב של המשפחה, שהצליח בינתיים לשחרר את פרוותו מסבך הפירצה.

מאחר שהרומן מסתיים בסיום פתוח, לא ברור אם מוסה הרג את יהודה בקלשון, או שיהודה ניצל והצליח להיחלץ חבול מבית המשוגעים ואף לטוס למחרת לאמריקה. ייתכן שניתן לבסס את אחת האפשרויות מהמסופר בפרק "יום שבת?", שאחרי שלוש שנים הגיעה קוני עם מוזס היתום, ילד מוזר וגם מגמגם, לשמוע מפי יעל על אירועי אותם תשעה ימים שעשה יהודה בארץ (232). יהיה הסיום אשר יהיה, דבר אחד ברור: הגט שיהודה טרח להשיגו אכן הושג דה-יורה, אך לא מומש דה-פקטו. ואשר לסצינה שנבחרה להדגמה: האומנם קיימת אפשרות אחרת לפרש את סצינת הסיום הזו, וסצינות דומות קודמות לה, מאשר כסצינה אבסורדית-סוריאליסטית-גרוטסקית, שרק הסתייעות בכלי הפירוש האלגוריים מאפשרת להצדיק את שילובה כסיום סביר של סיפור-המעשה שהוא ריאליסטי במרבית חלקיו האחרים של הרומן?

ברובד הריאליסטי מוצגת תקיפת נעמי את יהודה בסכין כתוצאה של טירוף הדעת שלקתה בו חמש שנים קודם לכן. אך לא זה ההסבר שהיא משמיעה ליהודה ביום הגירושים: "כי איכזבת אותי" (273). על האשמה זו מוסיפה נעמי דברי לעג על השינוי שהתרחש ביהודה בשלב מאוחר בנישואיהם, כאשר התגלה כבעל "רוחניות מושחתת" (272), "המפרשת את עצמה בלבד, הלא מסוגלת להשתנות" (278), "המפרשת את עצמה, הנוברת בעצמה... בשליחות מדומה ...מי שמתעקש להיות אחד ויחיד...אחד המתעקש להיות אחד מקורי" (281).

על דברים אלה שהטיחה בו נעמי מגיב יהודה בהרהוריו בסדרה של תשובות סותרות. תחילה הוא מכחיש: "אני איכזבתי? ...האם הבטחתי אי-פעם?" (300), ואחר כך הוא מאשר שאכן הבטיח, אך טוען, שהייתה זו הבטחה שהבטיח "רק כמשל, רק ככיוון לגעגועים" (306), שהרי לא היה לו סיכוי לקיים את הבטחתו: כי "הרוח חלשה. אולי, הבטחתי מעֵבר" (319). המילים המופשטות: "הבטחה", "געגועים" ו"אכזבה" מקשות מאוד על הקורא להבין במדויק שיחת רמזים זו שמנהל יהודה במוחו עם נעמי, שיחה שכמובן מזמינה את הקורא הרבה לפני סצינת הסיום לקרוא את הטקסט של הרומן כטקסט אלגורי.

ממרחב הטקסט, שכאמור מורכב ממונולוגים של בני המשפחה, ניתן לצרף את סיפור אהבתם של נעמי ויהודה בעשורים הראשונים של נישואיהם. נעמי התאהבה ביהודה משום שהצטייר בעיניה כאדם יחיד ומיוחד, כאיש רוח האמור להגשים חזון יוצא דופן. יהושע הבליע את עיקרי חזונו של יהודה בעלילת הרומן לא ישירות מפיו, אלא מפי הרב האשכנזי סובוטניק, שהוא הצעיר מבין שלושת הרבנים שזימן קמינקא למעמד מתן הגט מנעמי.

הרב מדבר בהיגוי רוסי כבד שעדיין שרד גם בפי יהודה, והוא מתואר כבעל מראה נשי: "פניו חלקות כפני נערה, ראשו מלא תלתלים זהובים" (267). מראהו זה של הרב סובוטניק מזכיר מאוד את מראהו של קמינקא כפי שניגלה לילדיו הבוגרים שבאו לקדם את פניו בשדה התעופה: "רזה הצמיח תלתלים אימץ לו סגנון צעיר" (209). הדמיון בין השניים מצדיק לייחס ליהודה את דבריו הבאים של הרב סובוטניק, כי כך פועלות האנלוגיות בין הדמויות ברומן הזה.

בסיום מעמד הגט נשאר הרב סובוטניק בבית החולים לנהל את סדר הפסח עבור חולי הנפש המאושפזים במקום. בשלב מסוים, לפני סוף הסדר, נסחף הרב הצעיר, שחונן בקול טנור רך וחזק, לשאת נאום קצר בפני חולי הנפש, שאם מכווצים במעט את אורכו, אי-אפשר שלא לזהות את תוכנו המשיחי: "גם אתם נבחרים ...גם אצלכם יש ניצוץ ...גם אתם בתוך הסגולה ...גם אתם בתוך הברית ...בשבילכם כל האדמה כאן מתחת לרגליים" (282).

המראה הנשי של הרב, ההיגוי הרוסי הכבד שבו ביטא את המילים בחירה, סגולה, ברית ואדמה -שהושמעו תכופות מפי נואמים בקונגרסים של התנועה הציונית ושולבו בכל טקסט עיוני שדן במטרותיה של הציונות - והקהל השבוי ואטום המבט שנאלץ לשמוע את מליצותיו החזוניות העניקו ממד פארודי-גרוטסקי למעמד והדגימו את מצבו של החזון הציוני כמאה שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל ב-1897. זהו חזון שאיבד את תפקידו בשנת ייסודה של המדינה, ומאז הוא מעכב בעדה לפעול לפי האפשרויות המציאותיות במזרח התיכון ומפריע לה להפוך למדינה נורמלית.

זו בדיוק הייתה מטרתו של יהושע בכתיבת הרומן "גירושים מאוחרים" אחרי מלחמת יום-כיפור: להציג בצורה גרוטסקית את הציונות כאידיאולוגיה שחזונה הוא אנכרוניסטי. ומוכיח זאת יהודה הנשמע פאתטי אחרי 40 שנה, בדברים שהשמיע על עצמו באוזני דינה, בת זוגו של אסי, צעיר ילדיו מנעמי: "אני מאושר שהגעתי אליכם לירושלים אפילו לשעות מועטות. עכשיו לבי שקט ומותר לי לחשוב על עצמי. ומה אני רוצה? להיות קצת מאושר ולתת אושר. - אני שהרוח... ואינני זקן כל-כך, את רואה בעצמך, בסך-הכל שישים ושש. אנשים מסוגלים לגלות אותי ולהתקשר אלי באהבה רבה, ויש בי כוחות ואפשרויות" (110). יהירות זו שעדיין ייחס לעצמו יהודה גם אחרי מלחמת יום-כיפור התנפצה כעבור ימים ספורים, כאשר קונן שוב ושוב על גורלו: "אני שורף גשר, מנושל, מולדת למה לא ידעת להיות מולדת?" (327).

יהושע לא דרש לשחרר את המדינה מהנישואים לחזון הציוני רק בשנת פרסומו של הרומן "גירושים מאוחרים" ב-1982, אלא גם בראיונות רבים שבהם ביטא את דעתו על כישלונו של החזון הציוני עוד קודם. וכך אמר כשנה אחרי מלחמת ששת הימים בראיון שהעניק לעיתון הארץ ב-24.5.1968: "אני חושב שאחד הכישלונות היותר נוראים של הציונות היא העובדה, ששאפנו לנורמליזציה ואמרנו 'נורמלי', 'נורמלי'. התקדמנו בזה שיש לנו צבא, כבשנו עוד שטחים, אבל האם הכיוון הוא בסופו של דבר נורמליות? - להפך הוספנו וליבינו את מוקדי האי-נורמליות בכל הקיום היהודי".

דבריו אלה של מחבר הספר "בזכות הנורמליות" (1980), והאדמו"ר של הרעיון הכנעני להשליט את הזהות הישראלית באמצעות תהליך הדחה שיטתי של הזהות היהודית במדינת הלאום של העם היהודי, ממש הבטיחו כי בבוא היום יכתוב עלילה אלגורית שבה ימחיז את החברה הישראלית כחברה נֶבְרוֹטִית וגְרוֹטֶסְקִית, ואכן מימש ב"גירושים מאוחרים" באופן סיפּוֹרְתי מחשבה שביטא פעמים רבות במאמרים הרבים שכתב אז ובהופעותיו הרבות בפני הציבור.

כאמור, אהבתם של נעמי ויהודה פרחה בתחילתה בזכות הניגוד הכפול שהיה ביניהם: הניגוד המנטלי (היא בת הארץ ממשפחה ספרדית אצילה ששורשיה עמוקים במולדת מזה דורות, והוא אשכנזי שעלה למולדת מגולת רוסיה, ערש לידתה של תנועת התחייה הלאומית, שהחלה בתנועת חובבי-ציון והתמסדה בתנועה הציונית) והניגוד הרוחני (היא מציאותית המייחלת לגאולה והוא בעל אידיאולוגיה המחזיקה ברשותה פרוגרמה למימוש הגאולה). אהבתם התבססה בראשיתה על משיכת המערב אל המזרח ועל הערצה של המזרח הארצי למערב האידיאולוגי. נעמי העריצה אז את יהודה והעניקה לו את הזכות להנהיג אותה על-פי חזונו, משום שייחסה לו יתרון רוחני עליה ומשום שראתה בו "אחד יחיד ומיוחד" והאמינה ביכולתו להעניק תוכן ערכי לארציותה.

כשאחזה נעמי בסכין והניפה אותו על יהודה, היא לא רק ביטאה את אכזבתה ממנו ומהחזון שהבטיח להגשים, אלא גם התמרדה באופן סמלי נגד מעמד הבכורה שכבשה האֶליטה המערבית-אשכנזית שהתאמצה במשך שנים להגשים במדינה את מטרות החזון הציוני שלהם. באמצעות תקיפת יהודה בסכין, כדבריה: כדי לחצות אותו, ביטאה נעמי את דרישתה: לתת הזדמנות לציונות של הספרדים לפעול במקום שהציונות של האשכנזים נכשלה.

פחדו של יהודה מתוקפנותה של נעמי כלפיו, המודגש מאוד בעלילת הרומן בנתחי הסיפור המשתתפים באלגוריה, מעיד שהיא, המזרחית, הכוח העולה, והוא, המערבי, הכוח היורד במשפחת קמינקא, המייצגת ברומן את החברה הישראלית. גם ילדיהם שהתבגרו (יעל, צבי ואסי) מאמצים להם עמדה המותאמת להעתקת הבכורה מהכוח הנחלש אל הכוח המתחזק. כולם מתקשים לממש את מיניותם במסלול הנורמטיבי הישן, וכולם מתנסים באפשרויות אחרות. איש מהם אינו מנסה לעכב את ההפרדה בין האב לאם בגירושים ולא כל שכן למנוע אותם.

בכל הרומנים המוקדמים שלו תיאר יהושע זוגות שהניגוד המנטלי ביניהם הוא שגרם למשיכה ביניהם, אך האהבה שהייתה גדולה בתחילתה נדונה לכישלון ברבות השנים. כל עוד השלימה הדמות שייצגה בעלילה את המנטליות הספרדית-מזרחית עם מעמד הבכורה של בן הזוג שייצג את המנטליות האשכנזית-מערבית, הייתה הרמוניה במשפחה. אך כשנוצר היפוך הכוחות בין שני היסודות הסותרים, החל תהליך בלתי נמנע: היסוד המתחזק דחק את היסוד הנחלש ממעמדו ההגמוני-מנהיגותי במשפחה.

הנמשל של תהליך הזה, המתואר לראשונה ב"גירושים מאוחרים" ונדון באופן המפורט ביותר ב"מסע אל תום האלף" (מ-1997), שהוא, לדעתי, הטוב בספריו של יהושע, מסמן את מלחמת יום-כיפור כמועד שבו התחילה ההעברה של ההגמוניה המנהיגותית מהאֶליטה האשכנזית-מערבית שנחלשה לידי האליטה הספרדית-מזרחית שהחלה לגלות לא רק חיוניות גדולה מרעותה, אלא גם את פתיחותה המחשבתית להשיג מטרות לאומיות בדרכי פשרה עם הערבים, כולל שיבה לגבולות הקו הירוק כגבולות סופיים ומוכרים של מדינת ישראל.

הגירושים בין נעמי ויהודה אומנם התאחרו להתבצע, כך השתמע מהרומן "גירושים מאוחרים" בשנת הופעתו. אך עדיין לא מאוחר גם כיום, יאמר ודאי יהושע, לארוז את הציונות המערבית ולהניחה על מדף האידיאולוגיות שכבר סיימו את תפקידן בהיסטוריה, ולהתחיל לפעול על-פי דרכה המציאותית של הציונות של המזרחיים: להשיג בעזרתה שלום עם הערבים ולחדש בתנאי שלום את החתירה הנמרצת אל הנורמליות.