השואה, שנות הבלהות שעברו על העם היהודי בין 1933 ל-1945, ובמיוחד בימי המלחמה העולמית השנייה 1945-1939, היא לצערנו מבוע בלתי נדלה של סיפורים קשים ומכמירי לב, כלליים ואינדיבידואליים. בעשורים האחרונים הדגש הוא, מעבר לאמירה הכללית המצמררת על תוכנית השמדתו של העם היהודי ושישה מיליוני קרבנות, על סיפוריהם האישיים של הקרבנות, הממחישים את עצמת האסון; אבדן אימא ואבא, רעיה ובעל, ילדים ונכדים, בני משפחות מורחבות, שכנים, ובני עיירה. לא בכדי המוזאונים העוסקים בשואה מדגישים כיום את הסיפור האישי; יש פנים לקרבנות כמות שיש להם שם.