המוזיקה האלוהית שחיבר ליאונרד ברנשטיין, השירים שכתב סטיבן זונדהיים (אחד ממלכי המיוזיקלס האמריקנים טרום עידן אנדרו לויד וובר) והתרגום הכה נפלא של אלי ביז'אווי זכו לכוריאוגרף מדהים כמו
אביחי חכם ולליווי תזמורת משובחת ביותר, בסאונד מתקבל על הדעת שאינו קורע את עור התוף, וללהקת שחקנים-זמרים-רקדנים שמלהיבים את הקהל כמו שלא נראה אף פעם. את התלבושות התקופתיות בצורה אותנטית ומדויקת יצרה אולה שבצוב הטובה. ואת התאורה שיודעת לנצל את נפלאות הפולוספוט, עיצבה קרן גרנק.
למרות שהמחזה נכתב בשנות השישים, הרי בעיית השנאה בין שבט אחד לרעהו, הגורמת לשפיכות דמים ולטרגדיות, מבעבעת עד היום מאמריקה ועד כאן משוטרים ההורגים שחורים ללא עילה כמעט באופן מאסיבי בארה"ב. או עריצות שלטון הדת, עד כי יהודים ליברלים אינם נחשבים בעיני האורתודוכסים ליהודים, ואינם יכולים להינשא עם רב רפורמי, או הדרת הנשים בקרב החרדים.
על-רקע שכונת מצוקה של מהגרים מכל הצבעים בניו-יורק, מוצאים הנערים את פורקנם במריבות וקטטות בין חברי הכנופיות השונות. עד שדם נשפך כמים. הבימאי
צדי צרפתי הצליח במידה מדהימה להמחיש את הגזענות והיצריות של הצעירים הללו, הלטינים מצד אחד וה"לבנים" ממוצא אירופי מצד שני. אך גם בתוך האופל הזה בוקעת קרן אור בדמות אהבה מרטיטה ונוגעת ללב בתמימותה וטוהר הנפשות, בין טוני האמריקני לבין מריה הפורטוריקנית. אך כמו בסיפור "רומיאו ויוליה" שמהווה את הגרעין לסיפור, חברי וקרובי הנערה אינם רואים באור חיובי את רצונה לממש את אהבתה ולהינשא לטוני.
עידו רוזנברג הוא מלך ההצגה. במראהו ובקולו היפהפה, בשליטתו בתנועה וביכולת הדרמטית אותה הוכיח בדרמות קלאסיות ומודרניות, הוא ממחיש לנו כוכב טוטאלי מהו, וכובש את הקהל בשלמות. הוא סמל ההבנה וחוסר הקנאות לשבטיות, אחד שהפרדה גזעית רחוקה ממנו. בעוד
משי קליינשטיין שמבססת את מעמדה ככוכבת שירה ברמה אופראית כמעט, בעדינותה, ביופייה וביכולת משחקה הכה כנה ומרשים, חפה מהגזמות, מוכיחה שגם ללא הייחוס המשפחתי, היא תכבוש שיאים בקריירה שלה. הדואטים של השניים בשירה, מקסימים, מושלמים ונוגעים ללב.
לצידם של השניים מצוי קאסט שכל אחד בו עושה מתפקידו מעדן.
רונה לי שמעון, שמוכיחה יכולת שירה מצוינת לצד יכולת הריקוד והמשחק שלה, כ"אניטה", מגיעה לקראת הסוף במיצוי יכולתה הדרמטית;
גלעד שמואלי השובב כברנרדו, אחיה של מריה, שיכולתו לגלם דמויות קומית פורשת כאן כנפיים גם לצד הדרמטי, השירי ובכלל, הופעתו מאוד מרשימה.
יפתח מזרחי בעל יכולת הריקוד והמשחק כאחד הוא בלתי נשכח. והשוטר קרופקי (אביב זמר) שמנסה לפייס בין הכנופיות היריבות, אך לשווא, נחרת בזיכרון בשיר המוקדש לו officer kropky, שזכור כל כך מכל ההפקות שהיו למחזמר.
עודד ליאופולד המוצק והגברי (שהוא אחד מאבני היסוד של התיאטרון היום), שתפקיד קצין וג'נטלמן מתאים לו ככפפה, למרות שעשה תפקידים כה מגוונים אחרים בהם הרהיב (כמו ב"המלך ליר", "בריטניקוס", "הגנרל של השטן" ועוד), כקצין המשטרה בהצגה, מהווה דמות חיובית כמו טוני - הטובים מול הרעים. כי שניהם מנסים לגשר על הפערים וליצור מיזוג והבנה. שלמה וישינסקי בתפקיד קטן כבעל הבר, מצטרף גם הוא לשניים אלה במובן החיובי.
אך גולת הכותרת מלבד המשחק והשירה הנפלאים המלווים בתזמורת העשירה המצויה מתחת לבמה, אותה מנחה ומלווה בפסנתר
אמיר לקנר המחונן, ילד הפלא שגילה גרי בילו בזמנו, והעניק לו ספתח בגיל 20+. בתוך התפאורה המתחלפת בתחכום רב, המרמזת על הכלא הנפשי של הנפשות הפועלות בדמות סורגים, גדרות וסולמות שעיצב
ערן עצמון, מרקדים ושרים כולם, הגיבורים והקאסט המופלא, ביחד 35 איש. כמה שמות ביניהם יצלצלו לכם מוכרים, כי הרקורד שלהם עשיר - רוני מרחבי כילדה הדחויה ששואפת להיות חלק מהכנופיה; תום אפלבאום (שכה הפליא ב"המחברת הגדולה" בגשר), אברי ארבל, יואב מילשטיין רב הכישרונות המצליח לבלוט גם בתפקיד זעיר,
רביב מדר כ"צ'ינו", זוהר בדש, נתנאל בסיל, והרקדנים המקצועיים שנבחרו בפינצטה לקאסט הזה, ומכאן ההצלחה לבסיס ההצגה - כמו יגאל משינסקי, עמית לוי, עוז שושן, אדר ריקליס, איציק עמר, אדל קייסי, אור דנון והזמרת המחוננת
נעמה פרידמן שבלטה כבר בעת לימודיה בבית צבי וכעת מופיעה בתוכנית יחיד משלה, וכל יתר המופלאים.
לסיכום, זוהי ההפקה המושקעת, המרגשת והמושלמת מכל ההפקות הקודמות שראינו - ברודוויי במיטבו, ועוד יותר. שלושה בכרטיס אחד:
דרמה מרתקת ומסעירה, תוך משחק מעולה,
מוזיקה אלוהית של ליאונרד ברנשטיין בשפה כה קולחת ועכשווית, שאינה נזקקת לדרגה הירודה, אותה עיצב המתרגם
אלי ביז'אווי לשירים שכתב זונדהיים (היחיד מבין היוצרים המקוריים שעדיין בחיים), ול
כוריאוגרפיה יוצאת הדופן של אביחי חכם שינק מהמקור של ג'רום רונינס האגדי. והכל ברמה כה גבוהה, שמחזות זמרים סטנדרטים לא הגיעו אליה.
לרוץ ולראות, כמה פעמים.
