המזרח התיכון המבלבל

נקודת מפנה

לראשונה בתולדות המזרח התיכון החדש, נוצרה קואליציה ערבית שמטרתה להתמודד עם הסיכונים הפוקדים את עמי ערב משני מוקדים - המשטר השיעי הקיצוני באירן וארגון "המדינה האיסלאמית" דאעש.

נסיונות האיחוד שחוו עמי ערב במרוצת יובל שנים - העלו חרס. כך, נסיונותיו של נאצר ומפלגת ה"בעת'" הסורית לאחד את מדינות ערב נכשלו בשעתם כישלון חרוץ, משום שלא היה מניע לאיחוד כזה - למדינות ערב לא נשקפה סכנת השתלטות כלשהי מצד גורם זר שהיה בכוחה לעודד איחוד כזה.

אך בימים אלה המצב שונה תכלית שינוי. על מדינות ערב מאיימות שתי סכנות: אירן שאינה מסתירה את כוונותיה לייצא את המהפכה האיסלאמית למגר את המשטרים הסוניים, ודאעש שמאיים למחוק את כל הממסדים בעולם הערבי ולהקים מדינה איסלאמית פונדמנטליסטית. סכנות אלו הולידו את הרעיון של שיתוף פעולה איסלאמי למלחמה בטרור על כל ארגוניו ותומכיו. הקואליציה, בהנהגתה של ערב הסעודית, כוללת 20 מדינות, ביניהן כאלו שאינן ערביות כמו פקיסטן, צ'אד ומלזיה, אך מאויימות על-ידי דאעש ואירן.

כוחות הקואליציה כוללים 150 אלף לוחמים, 2,540 מטוסי קרב, 20 אלף טנקים, 460 מסוקים, בנוסף על תותחים, טילי נ"מ, כוחות ימיים וכוחות להגנת העורף. ב-14 בפברואר 2016 החלו כוחות אלה בתמרונים במדבר צפון-סעודיה המכונים "רעם הצפון". אין לתמרונים אלה תקדים באזור.

משמעות התמורות הללו היא שהעולם הערבי הסיט לחלוטין את תשומת ליבו והתעניינותו מהבעיה הפלשתינית לסכנות המאיימות. יתר על כן, חלק לא מבוטל מהפלשתינים, כלומר חמאס, הם כיום בגדר אויבים בעיניהן של המדינות הסוניות, ובעיקר בעיני מצרים הנוקטת מדיניות של ניתוק משלטון חמאס ברצועת עזה.

עם זאת, פותח מיפנה היסטורי זה לישראל אופקים חדשים כלפי מדינות ערב, ולכך יש 3 גורמים:

• היות המשטר האירני ודאעש אויבים משותפים לישראל ולמדינות ערב המתונות.

• כוחה הצבאי של ישראל שמרתיע אויבים משותפים אלה זוכה להערכה כעוצמה שניתן לסמוך עליה.

• הישגיה של ישראל בתחום החקלאות, ההיי-טק והננו-טכנולוגיה.

גורמים אלה מסבירים את הפתיחות כלפי ישראל שמגלות מדינות ערב כמו סעודיה, מצרים, מרוקו וירדן.

נתיבות ערפאת

אבו-מאזן הודיע לאחרונה כי לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. נזכיר כאן כי עמדה זו שלו ושל שותפיו יותר נוקשה מזו שהציג יאסר ערפאת בראיון לעיתון הארץ ביוני 2007 שאמר: "אני מבין בהחלט שזהותה היהודית של מדינת ישראל חייבת להישמר".

דברים דומים אמר ערפאת בראיון עם אהוד יערי חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו: "פתרון בעיית-הפליטים לא צריך לפגוע בזהותה היהודית של המדינה". באותו ראיון גם סיפר ערפאת כי בהיותו ילד קטן, היה הולך עם אביו קרוב לכותל המערבי, וכי אביו נהג לומר לו: "זה של היהודים".

ציטוטים אלה מעידים על כך שמנהיגי הרשות מדברים בשני לשונות: אחת לפלשתינים והאחרת - לישראלים. ניגוד זה בולט כשאבו-מאזן מארח אצלו ברמאללה ישראלים, הוא מדבר מתינות, אבל כשהוא פונה לפלשתינים, משתנה הטון תכלית שינוי. בכך הולך אבו-מאזן בעקבות ערפאת.

ערפאת נאם במסגד בדרום אפריקה כחצי שנה אחרי חתימתו על הסכמי אוסלו, ודיבר על ג'יהאד נגד ישראל. ערפאת טבע את הסיסמה "מיליון שהידים בדרך לירושלים" וקבע את הנימה העויינת כלפי ישראל בספרי החינוך. במפות של הרשות הפלשתינית ישראל אינה קיימת, ופלשתין משתרעת מן הנהר ועד הים. הקמת ישראל ב-1948 על-פי החלטות האו"ם נחשבת לכיבוש, וכל ארץ ישראל המערבית היא פלשתין ערבית-מוסלמית. היהודים או הישראלים מתוארים באמצעי התקשורת וספרי החינוך של הרש"פ כנחשים פולשים.

תכנים אלה בספרי הלימוד ובאמצעי התקשורת לא השתנו בעידנו של אבו-מאזן. כך, בנאומו בעצרת האו"ם ב-30.9.15 אמר אבו-מאזן כי "ירושןלים היא עיר השלום. היא קדושה לנוצרים, כי ישו עלה ממנה השמיימה. היא קדושה למוסלמים כי מוחמד עלה ממסגד אל-אקצה לשמיים". על קדושתה של ירושלים ליהודים הוא לא אמר ולו מילה. אנו פשוט לא קיימים.

ניגודים אלה במסרים הם בבחינת דלק להסברה הישראלית, הן כלפי פנים והן זו המופנית לדעת הקהל העולמית, ובמיוחד נגד תנועת ה-BDS (חרם, הסטת השקעות וסנקציות).

תרבות הנעל

לאחרונה נפוצו שימושים בנעל כאמצעי להבעת דעה בעולם הערבי. זכור המקרה של העיתונאי העירקי מונטזאר אלזאידי שהשליך נעל על הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן במסיבת עיתונאים בבגדד. נאשם בבית משפט ברבת-עמון זרק נעל על השופט, והעיתונאית התוניסאית אלבשראווי הניחה על השולחן בעת הופעתה בטלוויזיה נעל של חייל סורי, כדי להביע את רגשותיה כלפי המתרחש בסוירה.

ב-1947 פקדו את עריה של עירק הפגנות סוערות נגד ממשלתו של נורי אלסעיד שכרתה ברית עם בריטניה. הסיסמה שהושמעה בכל ההפגנות הייתה "נורי אלסעיד נעל, צאלח ג'בר - שרוכיה", והכוונה הייתה לשר החוץ שכונה שרוך המהדק ומחזק את ראש הממשלה שתואר כנעל.

הסופר הלבנוני סמיר עטאללה מתייחס לתרבות הנעל במאמרו בעיתון "אלשרק אלאוסט" (1.3.16):

"חבר הפרלמנט המצרי כמאל אחמד, שהיכה את כוכב התקשורת עוכּשה בנעל בין כותלי הפרלמנט, טעה כשעשה זאת במקום לשאת נאום שבו היה מבהיר את עמדתו בסוגיית הנורמליזציה עם ישראל. לו היה עושה כן, היה שומר בכך על כבודה של מועצת העם. שכן השימוש בנעל אינה ממסורות בתי-הנבחרים, והנעל אינה קולמוס.

"פרלמנט ההופך מבמה לאומית לנעל, מעיד על התדרדרות מלמעלה למטה".

אגב, יש לציין כי תרבות הנעל אינה נחלתם של ערבים בלבד. גם נשיא ברית-המועצות לשעבר ניקיטה חרושצ'וב חלץ את נעלו והניח אותה על השולחן בעת נאומו בעצרת האו"ם, ולא מזמן בישראל זרק חשוד נעל על שופטת בבית המשפט העליון.