בשעות הערב הרגועות, אחרי שהבנות שלי נרדמו, ביקשה מרתי לשוחח איתי על נושא חשוב. נכנסתי ללחץ. שיחות אישיות בשעות כאלו, הן לא שיחות של אריאלה ממפעל הפיס. וכשמרתי קוראת לי בשמי המלא, זה מלחיץ עוד יותר. לאחר ששתיתי כוס תה מתוק ומרגיע, החל הערפל להתבהר והנושא החשוב שעמד על הפרק, היה אסיפת ההורים המתקרבת ובאה.
לביתי בת השלוש ולגדולה בת הארבע וחצי, תתקיים אסיפת הורים בקרוב, ובמהלכו הגננת תעבור עם ההורה על לוח הציונים של הילד, ההתקדמות, התפתחות ושאר בעיות משמעת.
אני, ממה שזכרתי, ידעתי שאסיפת הורים הם משהו שמגיע כשעולים לכיתה א'. עד אז, ילד בגן יכול לעשות כל מה שעולה לו בראש. לצייר הפוך, לקשקש שטויות במילים ובציורים, ובעיקר לשחק עד בלי סוף, מבלי שמישהו יבחן אותו. מסתבר שזה לא עובד ככה היום.
כבר בגן טרום טרום חובה, מה שהיה בזמנו גן צעירים, הילד נכנס למסגרת לימודית מלאה ומסודרת, הכוללת מבדקים ומבחנים שונים. נמדדת מידת הדיוק שלו בגזירה, כמה פעמים הוא מצייר מחוץ לקו, אוצר המילים שלו, יכולתו לזרוק כדור לגובה, ולקינוח סימולציה חברתית, במהלכה קבוצת ילדים צריכה להגיע לפתרון אחד - איך יוצאים מהגן לפני שלוש וחצי. יש גנים שהכניסו את מקצועות המוזיקה והאנגלית לתגבור, ובגנים מסוימים בצפון תל אביב, התחילו עם קורסי הכנה לפסיכומטרי. ככה יש לילד לפחות שתים עשרה בחינות לשפר את הציון שלו. זה היה יכול להיות נושא לשיחה ביני ובין הבת שלי רק שנזכרתי שאני בציור לא בדיוק פיקאסו, והכתב שלי הוא עניין לא פתור עד היום.
אז חשבתי, שאם כבר אסיפת הורים, אולי זה הזמן להעלות בפני הגננת את הסוגיה הכואבת, שהיא גדולה מהסיפור של "מי הזיז את הגבינה שלי?", לשאלה, מאיפה מגיע אליי כל כך הרבה חול לבית? מדי יום, מגיעות הבנות שלי עם מלאי של חול בנעליים, שמשאיר אצלי את הספק, אם נשאר משהו בכלל בגן. מה גם שפרסמו על גניבת החולות בראשון לציון לא מזמן, וממה שזכור לי הבנות שלי עדיין לא ביקרו שם.
זה גם הזכיר לי, את הסרט ההוא שבו אסירים חפרו לעצמם מנהרה כדי לברוח מהכלא ונפתרו מהחול בדרכים יצירתיות. אולי זו התוכנית של הזאטוטים שלנו לברוח מהגן? חשבתי אולי לשאול את הגננת למה למשל, הילדות שלי טורחות לקנח את האף שלהם דווקא בשרוול? מה אומרים על זה היועצים החינוכיים?
מבטה הרציני של מרתי הבהיר לי שזה לא הזמן לבדיחות. היא גם הבטיחה לי, שזה לא ייגמר כמו בפעם הקודמת שבה היא שלחה אותי לשמוע מה יש לגננת לומר להורים, וחזרתי עם המינוי הנכסף של יו"ר ועד ההורים בגן, וזה שאחראי לאיסוף הבקבוקים שהקטנים הביאו, כדי להיות מלכת הבקבוקים.
המושג של אסיפת הורים לכשעצמו, די שעשע אותי.
נזכרתי באספות ההורים, שבהם הייתי מתלווה לאבא שלי - זה תמיד היה אבא שלי - לבית הספר. זה היה רק בשעות הערב, בהם גיליתי בית ספר שונה ממה שהשארתי שם בבוקר.
התאורה עבדה למחצה, צלליות מוזרות ריצדו להן על הקירות, והשירותים היו חשוכים ובלתי מזמינים. הורים עגומים התיישבו להם בכסאות קרים מחוץ לכיתה, ואחד אחד כמו בתיבת נוח, נכנסנו לשמוע את המחנך שלנו.
ההורים שעמדו ושוחחו ביניהם, והגיעו גם בזוגות, היו בדרך כלל ההורים המאושרים שהילד שלהם היה אמור להיות המצטיין הכיתתי. בהתחלה האמנתי למורה שאמרה לאבא שלי, שיש לי פוטנציאל ושאני לא מממש אותו. אבל כשאתה שומע את זה שלוש פעמים בשנה, במשך שתים עשרה שנה, אתה מתחיל לפקפק בזה. מה גם שהשוואה עם חבריי לכיתה הראתה שהציון מתחלק לשניים - לאלו שיש להם פוטנציאל, ולאלו שלא מדברים איתם על פוטנציאל, כי זה כבר קיים אצלם. גם למבטו הזועם של אבא שלי התרגלתי. הבנתי שגם הוא בסך-הכל מנסה לצאת מהסיטואציה הלא נעימה הזאת בצורה מכובדת. כך מידי שליש (אז זה היה שליש ולא חציון) הלכנו יחד וידענו כל אחד את תפקידו. עם השנים נוספו עוד משפטים כמו "הילד לא יסיים את בית הספר" או למשל "הילד מהווה דוגמה רעה לחבריו לכיתה". אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון.
למזלי, לולא ההתעקשות של מורים מסוימים להשאיר אותי בכיתה של מה שכונתה אז "כיתת מחוננים", כנראה לא הייתי נשאר שם.
שנים לאחר מכן כשאני הייתי כבר מורה בעצמי, גיליתי שילדים כבר לא מפחדים מאסיפת הורים, ושהמורים המקצועיים די חסרי מעש באסיפת ההורים. ההורה מגיע לקבל תמונה ממחנך הכיתה ומבחינתו זה מספק. גם משפטים כמו "פוטנציאל" ו"מימוש" כבר נעלמו. המורים כבר לא מדברים עם ההורה כמו פעם, והילד שותק עם מבט תקוע ברצפה. היום, הילד מתווכח עם המורה וההורה יושב נזוף כשמבטו ברצפה. במקרה הטוב כשהוא לא לוקח צד פעיל בתמונה, ויחד עם הילד חובט במורה. לפעמים חובט ממש לצערנו.
אסיפות ההורים הפכו להיות אסיפת תלמידים בנוכחות הורים, וערבים כאלו הפכו להיות בעיקר ערבי שיווק של בית הספר לטובת ההורים.
בסופו של עניין, מרתי הייתה זאת שיצאה לאסיפה ההורים וחזרה עם רשימת מטלות לטיפול הילדה. לי נשאר לצאת לישיבה שהתקיימה כמה ימים לאחר מכן, ובסיומה נבחרתי להיות חבר בוועד הגן והממונה הרשמי לטיפול בבקבוקי הפיקדון בערך של שקל עשרים. ככה זה אצלנו.
כל אחד והפוטנציאל שלו.
