זמן ביניים

בימים ההם, כשהייתי סטודנטית תפרנית לביולוגיה שרק יצאה מן הצבא אל העולם הגדול, מצאתי את עצמי מתגוררת בבניין ישן — אחד מני רבים — בפאתי רמת גן בואכה תל אביב. זו הייתה דירה קטנה, במערך שרק אדריכלים הבונים בניינים ברמת גן יכלו ליצור. למרות שהייתה זו דירת קרקע בשטח שנראה לכאורה מישורי, היא הצליחה להימצא ממש מתחת לחנות, שגם היא, הפלא ופלא, הייתה בקומת הקרקע. כמובן ששני המישורים המקבילים הללו לא היו מונחים על אותה קרקע ממש — על-מנת לעבור מדירתי אל החנות היה צריך לצאת את הבית ולהקיף את הבניין. בצד השני חיכתה לי החנות, בקצהו של שביל מאורגן מאבנים שגנן בלתי ידוע עישב למשעי. לא הייתה זו חנות של ממש — בכל אופן, לא מקום שאפשר היה להתהלך בו. זה היה כוך; כוך שכולו רעש ותקתוקים, מקום מושבו של יוחנן, מתקן השעונים. בכל בוקר, כשהייתי פותחת את הדלת ויוצאת את הבית בדרך אל תחנת האוטובוס, הייתי רואה אותו יושב על כיסא בפתח החנות ומשגיח על היוצאים מהבניין והנכנסים אליו. כשהייתי עוברת לידו היה יוחנן מוציא מכיסו שעון סבא חבוט והיה מודיע את השעה במבטא כבד. בדרך כלל היה שולח אותי ללימודים ב"עשרים לשמונה," אבל לפעמים זה היה "שמונה עשרה דקות לשמונה," ולאחר יקיצות קשות במיוחד היה זה "עשרה לשמונה," שלווה בנימת תוכחה מסוימת. גם בחזרתי הייתי עוברת ליד יוחנן, אלא שהפעם ברכותיו היו מגוונות בהרבה: בימי ראשון בירך בדרך כלל "ארבע וחצי," אבל היו גם ימים של "שבע" ו"שש שלושים ושש," ובימי ב' הייתה זו ברכת "רבע לתשע," שנתלוותה אליה, כך נדמה לי, נימה אוהדת.

כנראה שליוחנן לא היה תמיד כל כך הרבה זמן פנוי. השעונים של פעם היו שעונים עם מחוגים — אחד גדול ועצבני לשניות, אחר, רגוע יותר, לדקות, ומחוג קטן נוסף שנראה כאילו אינו זז אבל בדיעבד הסתבר שכן — מחוג השעות. לקמצנים במיוחד היה שעון שלו רק מחוגי דקות ושעות, ואלה שלא הבינו למה לו לאדם לקנות שעון, ענדו שעונים בעלי מחוג שעות בלבד. אבל בסופו של דבר היו כולם — עמך, קמצנים או טיפשים — מגיעים אל השען, מרפא המנגנונים והפסיכולוג לעת מצוא, שידע לפשר בין מחוגים נִצים ולהשיב עניינים למסלולם. ודאי היו אלה ימים ברוכי עבודה ליוחנן, אלא שעתה הגיעו השנים הרזות, והכול בגלל השעון הדיגיטלי, שיש לו צג ואין לו מחוגים כלל. אין מי שיריב, ועל כן אין צורך במשכין שלום. ימי תיקון השעונים הלכו ופסו מהעולם, ויוחנן היה יושב בחוץ ומברך אותי יום-יום בצאתי ובבואי.

חודש דצמבר היה תקופה עמוסה. כה עמוסה, עד שברכתו של יוחנן בבקרים דמתה לזו של הערבים. אולי זו הייתה הסיבה שלא הבחנתי בדבר, עד שיום אחד חרגתי ממנהגי החדש וחזרתי אל הבית בשעת אחר צהריים מוקדמת. יוחנן, עטוף במעיל דובון בצבע חאקי, הציץ בשעון ודיווח: "שבע וחצי." נעצרתי והבטתי מעלה. שמש חורפית בצבצה מבעד לעננים.

"אדון יוחנן — " שאלתי, "הכול בסדר?" הוא רק הביט בי ולא אמר דבר. עזבתי אותו. אולי משהו קרה לשעון שלו, ויוחנן פשוט התבלבל.

למחרת ירד גשם כל היום, והכיסא ויוחנן לא היו שם. כך גם ביום שלאחר מכן. בבוקר היום השלישי הייתה הפוגה בגשמים. עטופה כל כולי במעיל וחמושה במטרייה על כל צרה שלא תבוא, דילגתי בריצה החוצה. בחוץ חיכה לי יוחנן, ספר פתוח בידו, ומסביבו השלוליות.

"בוקר טוב," בירכתי את הזקן. הוא ענה לי ב"רבע לארבע" וחזר לספר, שהיה כתוב בשפה לועזית כלשהי.

"אבל בוקר..." מלמלתי. לא הייתה כל תגובה. רצתי לתחנה.

שבוע חלף, ויוחנן בשלו. שאלתי את עצמי אם יש סדר בשיגעון. התחלתי לנהל יומן מעבדה: באוטובוס בדרך אל האוניברסיטה הייתי רושמת את ברכות הבוקר, ובבית — את ברכות הערב. ביום ראשון בבוקר כתבתי "אחת עשרה"; בערב רשמתי "עשרים וחמישה לשמונה". ביום שני בבוקר: "עשרים לחמש"; בערב: "עשרים לשמונה". בוקרו של היום השלישי הניב את "עשרה לתשע"; הגשם שירד בערב הותיר את הכניסה לחנות מיותמת. נאלצתי לרשום "אין נתונים". ביום רביעי בבוקר השמש חזרה, ואִתה הציון "רבע לשמונה". בערב היה זה כבר "שלוש עשרה דקות לשמונה". בחמישי בבוקר: "שש עשרים ושבע". באותו ערב התלבטתי מעט, אולם החלטתי לנסוע לחברים, ושוב לא היו לי נתונים. ביום שישי, לאחר שנת לילה הגונה, קפצתי למכולת לקנות מצרכים. יוחנן היה בחנותו עם לקוח. כשחזרתי התיישבתי במטבחון, פתחתי את הרשימה שהכנתי במהלך השבוע וניסיתי למצוא בה סדר ושיטה.

את האפשרות כי מדובר בשעון המפגר או מקדים את זמנו פסלתי במהירות, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום רעיון אחר שיסביר את התוצאות. האם יכול להיות שליוחנן השען נמאס לשמור על הזמנים, והוא בודה את השעות מלִבּוֹ?

עברתי שוב על השעות: בחנתי בנפרד את שעות הערב והבוקר וניסיתי לסדר אותן בסדר עולה; ביטלתי את ההפרדה בין היום ללילה — גם זה לא עזר. הספרות המשיכו בשלהן, כתובות שחור על גבי לבן, ובה בעת לא מושגות. לאחר שלושה סבבים של קפה הרמתי ידיים והלכתי. היו לי עוד הרבה דברים לעשות. הרשימה נשארה במטבח.

זו הייתה תקופת המבחנים. לאחר אינסוף תחינות של אמי והסברים על חשיבותו של מזון ביתי לפעולתו התקינה של המוח הנבחן, עברתי לתקופה של שבועיים לבית הוריי. כשחזרתי, חיכתה לי מודעת אבל ספוגת מים על דלת חנותו של יוחנן. קרובי משפחה, כך נכתב, הודיעו בצער רב וביגון קודר על פטירתו של השען מן העולם. נא להימנע מביקורים בשבעה. בראש מורכן נכנסתי הביתה.

ביום למחרת, כשיצאתי מן הבית, פגשתי את אחת השכנות בשובה מהמכולת.

"שמעת מה קרה ליוחנן?"

"כן, ראיתי את המודעה אתמול כשחזרתי."

"אלה החיים," הכריזה השכנה בנימה פילוסופית השמורה לרגעים שכאלה.

"כן... זה היה משהו פתאומי?"

"ועוד איך פתאומי — התקף לב. רגע אחד הוא ישב מחוץ לחנות שלו כרגיל, ורגע אחרי זה הוא כבר לא היה אתנו. כשהאמבולנס הגיע, בארבע וחמישה, כבר לא היה להם מה לעשות. הוא פשוט נפל ומת."

"לפחות הוא לא סבל," הוספתי כמקובל.

"לא. בטח לא הספיק להבין אפילו מה קורה אתו — לפחות זה."

שבועיים או שלושה לאחר מכן — הזמן התחיל להתערבב — הגיעו שניים מקרובי משפחתו של יוחנן, גבר גוץ ומקריח ואישה בלונדינית שידעה ימים חומים יותר, אפופי צער רב ויגון קודר, לבחון את תכולת חנותו. לאחר כשעה יצאו מן החנות. מפניהם המיוסרות אפשר היה ללמוד שאוצרות רבים לא היו שם. על כל יד היו שלושה שעונים מוזהבים ובידו של האיש — שעון קוקייה. בדרך החוצה, כשהאיש החזיק כבר במפתח על-מנת לנעול את הדלת, הגיעה השעה שתים עשרה. מיד יצאה הקוקייה וניקרה בידו. שעון הקוקייה נשמט והזוג נמלט מן המקום. לבטח היה זה פרי דמיוני, אך יכולתי להישבע ששמעתי את קולו של יוחנן מזנב בהם מתוך השעון: "החוצה!"

לכול זמן ועת לכל חפץ: מישהו תלה על הדלת שלט "חנות להשכיר". ניגשתי. להפתעתי, הייתה הדלת פתוחה. הקירות, שבעבר היו כה שופעי חיים, היו עתה דוממים: שום דבר לא נתלה מן הווים. על השולחן השרוט והמלוכלך לא נותר דבר, פרט לספל זכוכית עם תיון מיובש, כמה כלי עבודה ואבק. לשולחן היו שתי מגירות. לאחר היסוס קצר משכתי את המגירה הראשונה. למעט כמה קבלות, פנקס המחאות ריק ומחשבון קטן, הייתה המגירה ריקה. פתחתי את המגירה השנייה. בפנים היה ספר בכריכת עור ועליו נח שעון סבא מכוסה.

זה היה השעון של יוחנן: שרוט, חבול וקפיצו לא מתוח. הרמתי את המכסה. שעון כזה עוד לא ראיתי מעולם: היה זה שעון כפול. על השעון השמאלי הסתלסלה האות L ועל הימני — S. מתחת לכל אחד משני השעונים הוטבעו בזהב האותיות MCMXIV — אותה שנה איומה, 1914, שנת ייצורו של השעון. נראה היה ששני המנגנונים של חלקי השעון הכפול חוברו בעבר באמצעות כפיס עץ, אלא שעתה היה גשר העץ שבור ותקוע בשן מעוקמת באחד הגלגלים במנגנון הימני — ליקוי שהופתעתי למצוא בשעונו של שען מדופלם כמו יוחנן.

כצפוי, השעון הכפול לא פעל. כשמתחתי אותו, גיליתי כי רק שעון ה-S עדיין זז — אך הוא לא פעל כשעון. הוא קרטע. תנועת מחוגיו הייתה לא אחידה: שלושת המחוגים השתרכו במעלה הספרות כבריצת מרתון. מדי פעם האטו את תנועתם. לפעמים נדמה היה שהם עוצרים לקחת אוויר, עד שמכה עדינה על השעון דרבנה אותם לשוב ולפרוץ בשעטה קדימה. שעון ה-L, לעומתו, נח כל אותו הזמן על השעה ארבע. סגרתי את המכסה.

פניתי להתבונן בספר. מן הכותרות הגותיות הבנתי שזהו ספר מאת לייבניץ. אינני מבינה גרמנית. השארתי אותו שם. את השעון לקחתי הביתה. הנחתי אותו על השידה ליד המיטה.

באותו הלילה חלמתי חלום מוזר, אולי המוזר ביותר שחלמתי בחיי. יוחנן היה שם — בתוך שעון חול המונח על כיסא שעמד ביציאה מן החנות. ראשו הורה מטה, רגליו התנופפו באוויר, כל כולו כלוא בתוך מותניו של השעון והוא מנסה להידחק כלפי מטה. פניו היו אדומות מן המאמץ העצום. בקושי רב הצליח לפלס את דרכו במורד צינור הזכוכית, כשידיו דוחקות במותני השעון ורגליו בוטשות באוויר.

ואז, לפתע זה קרה — הוא נפל. קול נפץ ריסק את שנתי. התעוררתי באימה. הדלקתי מיד את האור הקטן שעל שידת המגירות ושלפתי את השעון הכפול. הוא היה דומם. הרמתי את המכסה. מחוגי השעון השמאלי עדיין הורו על השעה ארבע, אך עתה עמדו קפואים גם מחוגיו של השעון הימני. סגרתי את המכסה ודחפתי את השעון עמוק ככל יכולתי אל תוך שידת הלילה.