"אני רואה אותך, קוֹבּי, אני רואה אותך", נשמעה צווחה ועובדי הכפייה העייפים גררו את עצמם בקוצר נשימה כשבידי כל אחד מהם שתים־עשרה לבֵנים. מעל בימה מוגבהת העשויה עץ גולמי ישב רב סמל בכיר,
1 פרש בשנות החמישים שלו, בעל מראה צועני ומבנה גוף גרמי, מעוקם. מדי פעם בפעם כשקצב הליכתנו היה אטי מדי בעיניו או שחשב שמישהו נושא בידיו לבֵנים שבורות או כמות קטנה מדי של לבֵנים היה מניף מעל ראשינו את הפרגול שאחז בידו.
זה היה בתחילת סתיו 1944, בחג הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום כיפור. את הצום הנהוג באותו יום, "היום הארוך",
2 נאלצו עובדי הכפייה בבּוֹר לקיים בהליכה הלוך ושוב בלי מטרה כשכל אחד נושא מטען של 40 קילוגרמים.
הייתי בין העובדים האלה, סרים למרותו של רב סמל בכיר יאנוש צ'אסָר (János Császár), זמן קצר לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות ואני בן שמונה־עשרה. כדי שאוכל לעמוד במשימה נשאתי על חזי שש לבֵנים ועוד שש על גבי, קשורות ומהודקות זו לזו, ופסעתי בצעדים גמישים לפני הבימה. האירועים האלה התרחשו במחנה ברלין שבתחום מכרות הנחושת של בּוֹר לפני הנסיגה הגדולה. איך הגעתי לכאן?
נולדתי למשפחה זעיר בורגנית. אבי היה סוכן נוסע ונעדר מן הבית בכל ימות השבוע. הוא סבב בחנויות כובעים בערי השדה כדי למכור את מוצרי המפעל שייצג. אמי, כמקובל בקרב נשים בימים ההם, ניהלה את משק הבית, ואילו אחי היה מופקד על חינוכי.
אבי עצמו גדל במשפחה בת שמונה ילדים. בשל מחסור באמצעים הסתיימה השכלתם של הילדים בתום שש כיתות של בית ספר יסודי. אמי, לעומת זאת, הייתה אחת מחמישה ילדים בני משפחה בורגנית בפֶּשט. לאחר מותו בטרם עת של ראש המשפחה קיבל עליו אחיו האמיד את חינוך ילדי המשפחה. אמי סיימה רק ארבע כיתות של בית ספר יסודי, אבל גילתה עניין רב מאוד בספרות ובמוזיקה, ואף היטיבה לנגן בפסנתר. את אהבת הספרים והמוזיקה ירשתי ממנה.
החינוך בבית — כמקובל בקרב רוב המשפחות היהודיות באותה עת — היה מכוון לאהבת המולדת. קראתי בשקיקה את כתביהם של גדולי הספרות ההונגרית: יוקאי (Jókai), מיקסאט (Mikszáth), גארדוֹני (Gárdonyi), פֶרֶנץ הֶרצֶג (Ferenc Herczeg), אירֶן גוּלאצ'י (Irén Gulácsi), יאנוש קוֹדוֹלַני (János Kodolányi) והרומנים ההיסטוריים שלו. את רוב הספרים האלה קיבלתי במתנה מבן דודי. בהשפעת הספרות הזאת החלטתי, כשהייתי ילד בן שמונה או עשר, שכשאגדל אחפש, בעקבות שאנדור קֶרשי צ'וֹמה (Sándor Körösi Csoma), את מולדתם העתיקה של ההונגרים באסיה. ואולם ב־1936, עקב הקשיים הבלתי צפויים שנתקלתי בהם כשנרשמתי ללימודים בגימנסיה, הצטננה ההתלהבות הפטריוטית הזאת. הייתי בן עשר ולמרות תעודת ההצטיינות שלי מבית הספר היסודי לא הצלחתי להתקבל לגימנסיה הממלכתית אישטוון הקדוש (Szent István) אלא הודות להתערבותו של הרב הראשי של חוג בית הכנסת ברובע השביעי שלימד באותו בית ספר.
באותה תקופה התקבלו לגימנסיה הממלכתית תלמידים יהודים מעטים ביותר. אז התוודעתי למונח הלטיני "נומרוס קלאוזוס", שמשמעו מספר סגור, שנועד לדחוק את היהודים ממעמדם בכל תחומי החיים. במשך חמש שנים, עד שנת 1941, הייתי תלמיד מצטיין. עם מותו הפתאומי של מנהל בית ספרנו פּאל נאג' (Pál Nagy) חל שינוי מרחיק לכת. המנהל שבא תחתיו הנהיג בבית הספר אווירה שעלתה בקנה אחד עם רוח התקופה ההיא. עד מהרה בא הדבר לידי ביטוי גם בירידה ברמת הציונים שלי.
גם היום אני רואה לנגד עיני את הבעת פניו העצבנית ואת תשובתו המבולבלת כשניסה להסביר לי מדוע נתן לי בתעודת סוף השנה ציון מספיק בניגוד לציונים "טוב מאוד" במשך השנה. גם במקצועות הלשון והספרות ההונגרית ובהיסטוריה הפחיתו את הישגי. כשביקשה אמי לדעת מה קרה לא הצליחו כמעט להסתיר ממנה את הסיבה האמתית לכך.
במבט לאחור, לנוכח העובדה שבאותו הזמן התקיים בארצנו הכבושה בידי הגרמנים "הפתרון הסופי", השמדתם המוחלטת של יהודים, נראה הדבר כפגיעה קטנה. ואולם אני, נער בגיל העשרה, חשתי עלבון עמוק לנוכח העוול הסדרתי הזה.
3 גם בבית נעשתה האווירה מתוחה מאוד. בעקבות החוקים נגד היהודים
4 איבד אבי את משרתו וכדי להוסיף ולהתקיים נאלץ לעבוד באופן לא חוקי. עקב המתח הבלתי פוסק שהיה שרוי בו לקה במחלת הסוכרת ובעקבותיה כשלו במהירות מערכות גופו.
בנסיבות האלה באה שנת 1944 והנחיתה חורבן סופי על יהדות הונגריה.
ב־19 במרס 1944 כבש צבאו של היטלר את הונגריה כדי לסכל בעוד מועד את כוונתו של [מיקלוש] הורטי (Miklós Horthy) לפרוש מן המלחמה לאחר שצפה את תבוסתה הקרבה והולכת של גרמניה. בעקבות השתלטותם של הגרמנים ננקטו זה אחר זה צעדים שהטילו מגבלות קשות על היהודים. אלה כללו איסור לעזוב את מקום המגורים, איסור נסיעות ואיסור להשתמש בתחבורה ציבורית, העברת אנשים לבתים משותפים המסומנים בכוכבים, סילוק ממקומות עבודה, מסירת מקלטי רדיו ולבסוף — חובת נשיאת הטלאי הצהוב.
כבר בחודש אפריל נחתו על משפחתנו כמה מכות. אבי נלכד בלכתו ברחוב, בעת מצוד אחר יהודים. הוא לעולם לא שב אלינו. את אחי הוציאו מן הבית השכם בבוקר בתואנה שהשתתף בהתארגנות לא חוקית.
באותו הזמן סיימתי את הכיתה השמינית בגימנסיה ועמדתי להיבחן בבחינות בגרות. אבל לא נותר לי זמן רב ללימודים מפני שנקראתי ל"שירות עזר לכבאות" שבמסגרתו הוקצו לי 48 שעות מנוחה אחרי 24 שעות עבודה.
אחרי האירועים האלה הופיע על לוחות המודעות הענקיים צו הגיוס ובו קריאה לכל הגברים היהודים בני 18 עד 42 להתייצב עד חצות ליל 4 ביוני לשירות עבודה.
בשעות הערב של 4 ביוני, לאחר שנפרדתי מאמי בהתרגשות, צעדתי אל תחנת רכבות המשא ביוֹזֶ'פוַורוֹש (Jószefváros) ותרמיל גדול על גבי. לרוע המזל נתקלתי באבן מרצפות בולטת ואיבדתי את שיווי משקלי, התרמיל הכבד החליק לעבר צווארי ונפלתי על הקרקע. נפגעתי במצחי ומיד הופיעה במקום נפיחות בולטת וכך המשכתי את דרכי אל הרכבת.
כשעליתי על קרון המשא — שהיה מוכן לתזוזה — ציפתה לי הפתעה נוספת. בקרון האפל התנהל ויכוח קולני בשפה שלא הכרתי, אולי אחת מלשונות סקנדינוויה. הופתעתי מאוד מאחר שידעתי שהגיוס נועד לאזרחי הונגריה בלבד. רק אחר כך התברר שהצעירים הקולניים באו ממוסד של חירשים־אילמים וגם הם התגייסו בעקבות צו הקריאה שקיבלו.
ביאסבֶּרֶני מוקמו אלפי עובדי הכפייה באסם ענקי שפּוּנָה לשם כך מתכולתו. יום המחרת עבר בקליטת אנשים נוספים וביניהם פגשתי רבים ממכרי ומחברי לספסל הלימודים.
בבוקרו של 6 ביוני סידרו אותנו בשורות ישרות לפקודת סגן אלוף אישטוון זֶנטַאי (István Zentai), מפקד מטה העתודה. זֶנטַאי האיום — זה היה כינוי הלעג שהודבק לו — התהלך בין השורות והורה במַלמָד הבקר על כמה אנשים. הנבחרים, ובכללם רוב חברי ומכרי, סודרו בקבוצה אחרת והמתינו לבאות. כיוון שסיבת הבחירה לא הייתה נהירה העדפתי להימצא במחיצת חברַי. כשהפנה המפקד את גבו אלינו עברתי במהירות אל הקבוצה השנייה. אחר כך התברר שבחירתי לא הייתה חכמה ביותר, אבל לעומת זאת התגלתה כמוצלחת שכן נשארתי בחיים. הקבוצה הנבחרת יצאה לבּוֹר, עיר שלא שמעתי את שמעה עד אז.
באותו היום התרחש עוד אירוע חשוב — בעלות הברית המערביות נחתו בחוף נורמנדי. פתיחתה של החזית השנייה, שכה ציפינו לה, הייתה לנו קרן תקווה לשחרורנו הקרוב ולסיום המלחמה. על הנחיתה נודע לנו מעיתוני 7 ביוני שהביאו אזרחי יאסבֶּרֶני לרכבת המשא הארוכה שעמדה בתחנה הפתוחה, מוכנה לנסיעה.
לפני התזוזה קנינו חלב טרי מחלבנים. אבל שתיית החלב ואכילת דייסת האפונה שקיבלנו לארוחת צהריים הביאה לתוצאות קשות. כולנו, 1,500 איש, חטפנו שלשול. עשיית הצרכים בזמן נסיעת הרכבת הייתה אתגר רציני, אבל בזכות תושייה מצאנו פתרון לבעיה. האומלל שהגיע תורו עשה את צרכיו כשהוא מתכופף בפתח הקרון בשעה ששני אנשים אוחזים בידיו לבל ייפול אל מחוצה לו.
הרכבת דהרה בשקשוק גלגלים דרך בודפשט בלי עצירה. בתחנת הרכבת של פֶרֶנצוַורוֹש (Ferencváros) הצלחתי להשליך מן הרכבת גלויה ממוענת לאמי בתקווה שאדם טוב לב ימצא אותה וישלח אותה ליעדה. ואכן, אמי קיבלה את הגלויה הזאת וגם גלויה אחרת ששלחתי קודם לכן מיאסבֶּרֶני. להלן הנוסח המלא של הגלויות המעודדות שנשמרו הודות לתשומת לבה של אמי לפרטים כאלה.
-
יאסבֶּרֶני, 8 ביוני 1943
אמי היקרה,
אני כותב את הגלויה הזאת מיאסבֶּרֶני. אנחנו מצפים לתזוזה, אך עדיין איננו יודעים לאן פנינו. אמי היקרה, אל תדאגי לי. הגעתי למקום טוב ואני יחד עם הרבה בחורים שאני מכיר. אני סקרן מאוד לדעת מה קורה בבית, אבל אוכל לצפות לתשובה רק כשנגיע ליעדנו. האוכל טעים ויש לנו גם אפשרויות לרחצה. אני מקווה שהטיול הזה ייטיב עמי. בתשובתך כתבי בפרוטרוט מה שלום אבא ואימי (Imi). נשיקות מבנך, גבי.
בעלה של בת דודתי, שפגשתי אותו באקראי ביאסבֶּרֶני, הוסיף כמה שורות בשולי הגלויה.
והנה המכתב השני:
-
11 ביוני 1944
אמי היקרה,
את הגלויה הזאת אני כותב ברכבת. אני מרגיש טוב מאוד. הכרתי חברים רבים. עד עתה הכל נושא אופי של טיול. בזמן התזוזה היו כמה תקלות קטנות ובין השאר איבדתי את המימייה שלי. כשנגיע ליעדנו ויהיה אפשר לשלוח חבילות, אנא שלחי לי מימייה במקום זו שאבדה. אילו ידיעות יש לך מאבא ומאימי? כתב ידי משובש בגלל רעידות הרכבת. אני מקווה שאינך מתגוררת עוד לבדך. אני שב ומבקשך: אל תדאגי לשלומי, התרגיל הקטן הזה יהיה רק לטובתי. זה עתה חצינו את פֶּשט. נשיקות לכל הקרובים ולך, בנך גבי.
לפי חותמת הדואר שלח את הגלויה השנייה מישהו משימוֹנטוֹרניה (Simontornya). גם בעולם רווי השנאה הזה נמצאו בני אדם טובי לב.
היינו 40 איש בקרון. לכל אחד היה מקום משכב משלו. גם שאלת האוכל באה על פתרונה כי בצהריים העמידו את הרכבת במסילה צדדית כלשהי וחילקו את האוכל. הנסיעה נמשכה כשבוע ימים. האירוע הבולט היחיד במסענו התרחש כשהגענו לסרביה, לפני ניש (Niš) — מתקפת אוויר לילית של האנגלים נחתה על העיר. ייתכן שהמתקפה הזאת הייתה מסתיימת בלי להעירני אלמלא צעק מפקד הקרון, סֶקֶרֶש (Szekeres), שקיבל את המינוי הזה הודות להיותו קצין במילואים וסביב זרועו היה כרוך סרט לבן (סימן למי שהתנצר), "כולם לשכב על הבטן!" הקריאה הזאת לא הייתה אלא ביטוי לחשיבותו העצמית שאפיינה אותו בדרך כלל. מאחר שהתעוררנו עקבנו מאותו רגע ואילך אחר נפילת הפצצות לא הרחק מאתנו. למרבה המזל חנתה הרכבת שלנו בחלק הפתוח של התחנה. אחר כך ראינו שתחנת הרכבת נפגעה מהפצצת בעלות הברית. ומה עשו אנשי הסגל אמיצי הלב? הם נעלו את דלתות הקרונות ונמלטו למחסה בשדה הסמוך.
כשהגענו לזַיֶצ'אר (Zajecsar), עיירה סרבית קטנה, היה עלינו לעבור מרכבת שנעה על מסילה רגילה לרכבת מסילה צרה. נסענו עד בּוֹר והגענו לשם בשעות הערב. בעיר המכרות הקטנה הזאת היה מכרה נחושת פתוח תחת כיפת השמים. עד מלחמת העולם השנייה היה המכרה הזה בידי הצרפתים; לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת והשתלטו על יוגוסלוויה עבר המכרה לבעלות גרמנית. בהתאם להסכם בין הונגריה לגרמניה שנחתם ב־1943 ובו התחייבה הונגריה לספק כוח אדם בתמורה לנחושת שתקבל מידי גרמניה שהו במקום מזה שנה 3,000 עובדי כפייה בתנאים נוראים. בתחילה, כל עוד פיקד על המקום סגן אלוף בּאלוֹג, זכו העובדים ליחס אנושי למדי, אבל כשנתמנה סגן אלוף אֵדֶה מַראני למפקד המחנה השתנה המצב לרעה; ייתכן שהמינוי הזה נועד לשים קץ ליחס הנסבל ששרר במקום לפני בואו.
אנחנו לא ידענו דבר על כל זה. כשהגענו למקום ראינו למרבה תדהמתנו כמה עובדי כפייה, כולם עור ועצמות ועל בגדיהם המרופטים מלפנים ומאחור מצויר מגן דוד ענקי בצבע צהוב. נאסר עלינו לשוחח אתם. מצב רוחנו הירוד ממילא נעכר ביתר שאת לנוכח תפוחי האדמה הרקובים שהוגשו לנו לארוחת ערב ואותה היינו חייבים לאכול. מי שניסה להשליך את האוכל הוכה ללא רחם בידי אנשי הסגל שהקיפו אותנו. הם צעדו בין הטורים וצרחו: "יהודי, הגיע הסוף להתחכמויות!"
קבלת הפנים הזאת הייתה מעין הקדמה לגורל הצפוי לנו והיא שמה קץ לאווירת האופטימיות שניזונה מרוח הנעורים שלנו. בעקבות האירועים שהתרחשו אחר כך נתחזקה תחושת השינוי והבנו שהם מתכוונים להשפיל אותנו ולנהוג עמנו כפי שנוהגים עם מנודים ולכל היותר עם שבויים.
את האנשים חילקו למחנות השונים שהוקמו סביב בּוֹר ונועדו להעסיק את כוח האדם המוצב בהם בסלילת מסילת ברזל לבלגרד. למחנות ניתנו שמות של ערים גרמניות ואוסטריות. אנחנו הגענו למחנה בּרֶגֶנץ בתום מסע רגלי קשה שנמשך שעות רבות. שיכנו אותנו בצריפים שהוקמו זה עתה ובהם דרגשי קומתיים. סדר היום היה כדלקמן: השכמה בשעה חמש, ארוחת בוקר ויציאה לעבודה בשעה שש. בשעה שתים־עשרה הפסקת צהריים בת שעה אחת, בחמש וחצי שיבה למחנה, ארוחת ערב בשש וכיבוי אורות בתשע בערב.
המזון שהוקצה לנו ליומיים כלל 700 גרם לחם צבאי גרמני שחור, לארוחת בוקר קיבלנו חצי פינך קפה שחור או מרק. לארוחת הצהריים הגישו לנו דייסת גריסים או תפוחי אדמה. פעמיים בשבוע ובימי ראשון קיבלנו גם בשר, ואילו ארוחת הערב הייתה עשויה מאטריות. לצעירים עובדי עבודת פרך האוכל הזה לא הספיק כמובן והתייסרנו ברעב תמידי. מצרכי המזון שקיבלנו היו סוג ג של צבא גרמניה, אבל ידענו היטב שאנשי הסגל גנבו חלק מן המנות הזעומות האלה.
למחרת בואנו הצטווינו למסור את נעלי העור ובמקומן קיבלנו קבקבי עץ כדי למנוע את בריחתנו. אחר כך היה עלינו לצייר על בגדינו, מלפנים ומאחור, מגן דוד בגודל של עשרים סנטימטר בצבע שמן צהוב. הסימון הזה, נוסף על היותו בולט לעין, נועד גם להשפילנו. סגן אלוף מַראני הגה אותו והוא לא היה קיים בשום מחנה אחר. מי מאתנו שנזקק בלילה לשירותים היה חייב לצעוק בלי הרף בזמן הליכתו: "משמר, אני מודיע בהכנעה שאני צועד לעבר המחראה!" הוסבר לנו שהנוהג הזה הכרחי בגלל הסכנה הנשקפת מן הפרטיזנים.
מפקד המחנה היה סגן במילואים אישטוַון רוֹז'נאי (István Rózsnyai), איש בשנות הארבעים לחייו, צנום בעל פנים מרושעות ומרכיב משקפיים שהיה פקיד בנק בחייו האזרחיים. עם בואנו נערך במורד הגבעה מסדר של כל 600 יושבי המחנה הראשי והמפקד נשא נאום מליצי שעיקרו, נוסף על הצהרותיו המשפילות וגסות הרוח, היה: "יהודים! נגמרו החיים הטובים שחייתם עד עכשיו כשמצצתם את דמם של הנוצרים! כאן יהיה עליכם לעבוד בדם וביזע, ואם לא תעשו את המוטל עליכם תיענשו קשות. השטח הזה הוא של תעשיה צבאית והפרה כלשהי של המשמעת או ניסיון בריחה דינם כבילה או עונש מוות!" אחרי הקדמה כזאת הייתה היציאה לעבודה בבחינת הקלה אמתית. את קבוצת העבודה, שכללה 12 איש, ליוו מנהל העבודה, איש ארגון טוֹט, חייל מן הסגל ועובד כפייה עטור סרט לבן על זרועו.
בעלי הסרט הלבן היו אנשים ששני זוגות הסבים שלהם היו יהודים ולכן נחשבו על־פי החוק ליהודים אף שהם עצמם נולדו בתור נוצרים או המירו את דתם לאחת האמונות הנוצריות. הם שוכנו בצריפים נפרדים ונתמנו למשגיחי קבוצות העבודה או למפקדי צריפי היהודים. הם היו פטורים מנשיאת מגן דוד צהוב, אבל נהגו בהם כפי שנהגו בנו והמזון שסופק להם לא היה שונה מזה שלנו. הנוהג הזה פעל על־פי העיקרון "הפרד ומשול" שהוכיח את עצמו עוד מימי רומי העתיקה.
מנהל העבודה שלנו היה בנאי אוסטרי מאחת מערי השדה, פרנץ רַמדֶר (Franz Ramäder). הוא לבש מדים של ארגון טוֹט והתגלה כאדם טוב לב. באחד מימי הקיץ, אחרי שנוצרה בינינו מערכת יחסים חמה למדי, אמר: "כאשר נסיים את העבודה כאן נעבור כולנו להולנד, לבניית סכרים". לשאלתנו הוסיף ואמר שצפוי לנו יחס הוגן, אבל לא נוכל להקים משפחות ולכן לא יהיו לנו צאצאים. את כל זאת אמר בזמן שצבאות בעלות הברית נחלו הצלחות בהתקדמותם בחזית המערבית. המשימה הייתה לפנות עפר ולבנות סכר לצורך הנחת מסילת ברזל. העבודה לא הייתה קשה מדי, אבל הכבידה על האנשים שרובם לא היו רגילים לעבודה גופנית.
לנו, צעירים בני שמונה־עשרה, הייתה העבודה תחת כיפת השמים בחודש יולי הקיצי יכולה להיות מעין שעשוע אלמלא המחשבה המדכאת על היותנו רחוקים מן הבית והעובדה שלאחר שובנו מן העבודה היינו נתונים לגחמותיהם של אנשי הסגל ובראשם רב סמל בכיר יאנוש צ'אסָר האחראי לסידור העבודה. הוא עשה כל שביכולתו כדי לגזול מעובדי הכפייה את רגעי הפנאי שלהם והטיל עליהם מטלות שונות ומשונות. כשהיה שיכור נשמעו צרחותיו ללא הרף. הוא שב ואמר, "צועני זיין את אמי, וָלאכי זיין את אמי, הונגרי זיין את אמי, יהודי לא זיין את אמי!"
לבד מנאום קבלת הפנים מיעט הסגן רוֹז'נאי להיראות בשטח. הוא מסר את השליטה במחנה לידי הסדיסט צ'אסָר שהיה רוב הזמן מבולבל.
לקראת יום ראשון, היום הפנוי מעבודה, היינו דרוכים ומפוחדים כי באותו היום בשעה עשר התקיימו החקירות. הן נסבו על עבֵרות, ולו קטנות ביותר, שבוצעו במשך השבוע החולף ובגינן נענש העבריין ונכבל לשעתיים ולפעמים גם לארבע שעות. העונש הזה, שהיה מקובל מאוד בצבא, משמעו היה כבילת ידיו של האיש מאחורי גבו ותלייתו על חבל הקשור לקורה באופן שרק קצות אצבעות רגליו נגעו בקרקע. בתנוחה הזאת הותש הגוף עד כלות ובדרך כלל היה הנידון מאבד את הכרתו בתוך זמן קצר. ואז היו מורידים אותו מן החבל, מתיזים עליו מים וכובלים אותו שוב עד שהשלים את עונשו.
פעם אחת הייתי גם אני מועמד לעונש כזה; עד היום אינני יודע על שום מה. רונה (Róna), בעל הסרט הלבן שהיה ממונה עלינו, בישר לי שאנשי המפקדה הורו לו להביא אדם אחד לחקירה. הוא ביקש את סליחתי על שבחר בי.
בבוקר יום ראשון הרגשתי פתאום רע וחשתי שחום גופי עלה. ביקשתי משכני שיודיע במפקדה על מחלתי. עד מהרה הופיע הדוקטור הלאס (Halász) קטן הקומה עם מדחום ביד. הוא מדד שלושים ושמונה מעלות וקבע שאינני יכול להתייצב לחקירה. מובן שהמצב הזה לא היה בו לבטל את הענישה אלא רק לדחות את ביצועה בשבוע ימים. אבל מזלי שיחק לי וההתנסות הלא צודקת הזאת נמנעה ממני שכן כעבור שבוע, בשעות הבוקר, העבירו 200 איש, ואני בכללם, למחנה אחר המכונה שטרַפלַגֶר (Straflager) וכך ניצלתי מן הענישה.
בבוקרו של יום שמש בוהק ישבנו במורד גבעה שמחוץ למחנה והמתנו למשאית שתעביר אותנו לשטרַפלַגֶר. פתאום הופיע במקום רב סמל בכיר צ'אסָר, שיכור כלוט. בנאום ארוך ומבולבל טען שוב ושוב כמה טוב היה לנו עד עכשיו וכי עוד נתגעגע אליו ולימים שעשינו כאן.
למרבה הצער התגשמה הנבואה שהשמיע רב סמל בכיר צ'אסָר לפני עזיבתנו את המחנה. המחנה לא נראה כמתקן צבאי אלא היה למעשה בית כלא. הוא היה ממוקם בפאתי העיר בּוֹר וכלל צריפים רעועים ומטונפים מרוב שימוש מוקפים בגדר תיל. בצריפים לא היו אלא דרגשי עץ תלת־קומתיים. גם המזון היה עלוב. בבוקר הוגש חצי פינך קפה שחור, בצהריים מרק עם רביכה ולרוב אפונה צהובה. לכל אלה הוסיפו לנו דבר־מה לח ודביק עשוי מקמח תירס שנקרא לחם. למרבה המזל יכולנו לקנות חביתיות ממולאות בריבת שזיפים מנשים סרביות שהופיעו מפעם לפעם על־יד גדר המחנה ולשבור בהן את רעבוננו.
גם תנאי העבודה היו רעים. חפרתי יחד עם אחרים תעלות לאספקת מים למכרות ועמדתי במי תהום קרים שהגיעו עד הברכיים. מנהל העבודה שלנו היה שרברב כבן שישים שנראה כאילו הוא סובל ממיחושים בבטנו — תמיד כעוס ולא מרוצה מעבודתנו.
פעם אחת פצעה אבן חדה את כף רגלי ומאחר שעמדתי במים כל הזמן הפצע לא הגליד. למזלי הופסקה העבודה במקום בעקבות פינוי אזור הבלקן וכך ניצלתי מהחמרת מצבי.
סגל המחנה מנה שני אנשים: רב טוראי יוּהאס (Juhász) וברנש רומני גדול ממדים מטרנסילווניה. הרומני בעל הגוף היה לכאורה טוב לב, אך לעתים — ברצותו להפגין את נאמנותו ליוּהאס, הממונה עליו — היה מנחית סטירות לחי חזקות כבעיטות סוס. יוּהאס, דַפָּס בחייו האזרחיים, היה שתיין סדיסט. מדי ערב, לאחר ששתה לשכרה, היה מזמן אליו אחד מעובדי הכפייה ומכה אותו מכות רצח בקבקבי העץ שלו. מי שלא מצא חן בעיניו נענש בכבילה למשך שעתיים.
בוקר אחד התעוררתי ולחיי נפוחה וכואבת עקב דלקת בשן. התייצבתי אצל רב טוראי יוּהאס, כדי לקבל רשות לפנות לרופא. "מה קרה, יהודי? עם מי הלכת מכות הלילה?" הגיב. ייאמר לזכותו שלא ניסה להחזיר במו ידיו את פני לצורתם המקורית ואף הרשה לי לקבל טיפול רפואי. הדוקטור הלאס נמוך הקומה, שכבר הציל אותי פעם אחת מעונש הכבילה, קיבל אותי במרפאתו הפשוטה ושחרר אותי מן המורסה שנוצרה בחניכי.
התקלחנו פעם אחת בשבוע. בצריף שלנו התגורר גבר גוץ כבן ארבעים, חלשלש בגופו ומפגר בשכלו, שהזניח את עצמו לחלוטין ולא התרחץ במשך שבועות רבים ובעקבות זאת התכסה בכינים והדביק את שאר דיירי הצריף. הטפילים האלה מתרבים ללא הרף וגורמים לגירוד בלתי פוסק. גם אם הנך יושב בלא תנועה אתה חש כאילו כולך מתנועע. מאחר שהמצב נעשה בלתי נסבל לקחו את כולנו לחדר החיטוי העירוני וחיטאו בקיטור את כל פריטי הלבוש שלנו.
לאחר ששהינו במקום כמה שבועות הגיע מטה הצבא הגרמני למסקנה שאם לא יפנו את חצי האי הבלקני יחסום הצבא הסובייטי המתקדם במהירות את קווי הנסיגה שלהם. לפיכך פקדו על פינוי המחנות הממוקמים בגבעות שמסביב לבּוֹר ועל נסיגתם העירה של עובדי הכפייה. ואכן במשך השבוע הראשון בחודש ספטמבר 1944 פוּנָה מחנה ברלין וקבוצה קטנה מעובדיו הגיעה למחנה ברין.
על־פי התוכנית היה הפינוי אמור להתקיים בשני שלבים. בקבוצה הראשונה שובצו מי שעבדו בבּוֹר למעלה משנה; בעיני האנשים שהגיעו לסרביה בתחילת אותו הקיץ נהנתה הקבוצה הראשונה מיתרון בולט. בקנאה רבה התבונַנו באותם 3,000 העובדים שיצאו ב־17 בספטמבר 1944 ברגל בדרכם הביתה. כמה מאתנו עשו כל שביכולתם כדי להצטרף לקבוצה הראשונה ולהגיע במהרה הביתה. בחור שהיה בן כיתתי בבית הספר מסר את שעונו לצעיר מקרפטורוס
5 — אותו צעיר ידע כי בשובו הביתה לא ימצא איש מבני משפחתו — כדי שייתן לו את מקומו בקבוצה הראשונה. לו ידעו האנשים מה צופן להם העתיד לא היו מזדרזים להצטרף לקבוצה הזאת. רק 70 איש מתוכה זכו לראות את סוף המלחמה.
בינתיים גדל מספר האנשים במחנה. בזמן שנותר עד ליציאתנו שהינו במחנה ברלין, נתונים לחסדי שני אנשי סגל סדיסטיים, רב סמל בכיר צ'אסָר ורב־טוראי יוּהאס. שניהם המשיכו בעיסוק החביב עליהם, עינוי בני אדם, צ'אסָר ביום ויוּהאס בלילה. באחד הלילות הִכה רב־טוראי יוּהאס בקבקב עץ את וילמוֹש שוֹמוֹג'י (Vilmos Somogyi), המוציא לאור של יומון הערב האזרחי Esti Kurír, עד שלא ניתן היה להכירו.
29 בספטמבר 1944, יום התזוזה. למסע הרגלי הצפוי להימשך שבועיים קיבלנו מצרכי מזון ליום אחד. לאחר שהוחזרו לנו נעלינו יצאנו לדרך לכיוון פּוֹזַ'רֶוַוץ (Požarevac). כ־300 בני אדם שלא היו מסוגלים ללכת נשארו בבית החולים המקומי.
כ־2,500 עובדי הכפייה גררו את רגליהם לאורך הכביש כשהם מחולקים לקבוצות של 40 איש ומלווים ב־120 אנשי סגל. אלה צעדו בראש השיירה, באמצעה ובסופה. בשל הסכנה שנשקפה להם מצד הפרטיזנים היה כל אחד מהם מצויד באקדח, דבר שראינו בו איום של ממש עלינו. להפתעתנו נמצאו בין אנשי הסגל החמושים גם בעלי סרט לבן שזכו לאמונם של אנשי הסגל ובכללם גם מפקד הצריף שלנו, סֶקֶרֶש. בתום מסע של 40 קילומטר הגיע היום הראשון לסיומו. הלינו אותנו בצריפים המפוחמים של מחנה היידֶנַאוּ, עדות להעלאתם באש בעת עזיבת המחנה.
השכם בבוקר יום המחרת, בגשם שוטף, החל המסע בכביש פתלתל שמשני צדדיו השתרעו יערות. פתאום נשמעו צרורות ירי מכיוון היער. כולנו — 2,500 איש — נשכבנו על גחוננו והמתנו ללא ניע לבאות. האם היורים הם ידידינו או צרינו? עד מהרה ניתנה התשובה. מראש השיירה עברה מפה לאוזן הפקודה: על אנשי הסגל להניח את נשקם ולצעוד לפנים! ואחר כך ניתנה הפקודה: הצועדים במסע ינועו קדימה! כעבור כ־500 מטרים נגלו לעינינו בצד הדרך שלושה קצינים רכובים על סוסים וחובשים כובעים המעוטרים מלפנים בכוכב אדום. "הפרטיזנים של טיטו", נשמע רחש בין השורות. במרחק־מה מהם עמדו אנשי הסגל בלי נשק ביד ופניהם מכורכמות, בכללם סגן רוֹז'נאי ורב־טוראי יוּהאס השנואים. לצד הפרטיזנים ניצב בחור מקרפטורוס שנמלט קודם לכן מן המחנה ושימש עתה מתורגמן.
מעיון בספרה של אגנש גוֹדוֹ (Ágnes Godó) על הונגרים במלחמת השחרור של יוגוסלוויה
6 למדתי אחר כך כי למטה צבא הפרטיזנים ה־14 נודע שב־18 בספטמבר 1944 עומדים לפנות את מחנות בּוֹר ולהצעיד את עובדי הכפייה לכיוון מערב, בכביש זַ'גוּבּיצֶה־פֶּטרוֹבַץ (Žagubica-Petrovac). חטיבה 9 של אוגדה 23, שפעלה באותו פרק זמן בסביבה הזאת, קיבלה פקודה לתקוף את השיירה. גם אוגדה 25 נעה אז לכיוון בּוֹר.
במשך זמן־מה לַנּו במגורי הפרטיזנים הטרנסילוונים. משם המשכנו במסע בדרכים הרריות והגענו לעיר מיידַנפֶּק (Majdanpek). בזמן ההליכה השגחתי שכמה מאנשי הסגל שנחשבו להגונים החליפו — בסיוע אנשים אחרים — את מדי הצבא ההונגרי שלהם במעילים מסומנים במגן דוד צהוב. הרוב קיבלו זאת בהסכמה שבשתיקה, אבל משהופיע סגן רוֹז'נאי כשהוא לבוש מעיל עם מגן דוד — שקיבל בעזרת מיטיב אלמוני — פרצה התמרמרות רבתי ובכוחות משותפים קרעו מעליו את הבגד שעשוי היה למלט אותו.
בית הדין הצבאי של הפרטיזנים שישב במיידַנפֶּק גבה עדויות מעובדים ותיקים בעלי הניסיון המר בשירות העבודה בכפייה. אלה הצביעו על קצינים ואנשי סגל שהתעללו בהם ובית דין הטיל גזר דין מוות על סגן רוֹז'נאי ורב־טוראי יוּהאס. לפני ביצוע גזר הדין כבלו את יוּהאס במיתר דק לקורת עץ ורק בתום שעתיים של כבילה הוציאוהו להורג. לא הייתי עד לאירועים אלה, אבל אחד מחברי שהיה עד להם מתחילתם ועד סופם דיווח לי עליהם. רוב הבחורים הצעירים בני השמונה־עשרה לא היו מסוגלים לראות את ההוצאות להורג במו עיניהם, מוצדקות ככל שהיו.
בינתיים הגיע לעיר רב סרן מיחידת הפרטיזנים. בהתכנסות שנערכה בכיכר הראשית בירך את האסירים המשוחררים. בעזרת מתורגמן שאל אם רצוננו להצטרף לצבא הפרטיזנים. דבריו התקבלו בהתלהבות עצומה. מי שהיו עד לאחרונה עבדים הצטרפו כאיש אחד לכוח הלוחם. עד מהרה התברר כי כלי הנשק שנלקחו שלל מאנשי הסגל יספיקו ל־200-300 גברים בלבד. מאחר שגם אספקת מזון ל־2,500 איש לא הייתה מובטחת החליט המטה לחלק את המשוחררים לפלוגות של 100 איש כל אחת ולפזר אותם בהרים. כל פלוגה תלווה בידי פרטיזן אחד ורועה צאן המכיר היטב את הסביבה.
החלה נדידה בשבילי ההרים שנמשכה כשבועיים. היה עלינו להימנע מתנועה בדרכים ראשיות ששימשו נתיבי מילוט לצבא הגרמני הנסוג מן הבלקן. מאחר שלא עמדו לרשותנו מצרכי מזון כלשהם קטפנו תירס בזמן ההליכה בשדות ואכלנו אותו; כשהיה באפשרותנו להבעיר אש קלינו אותו. פעם פגשנו רועה עזים. הוא שחט בשבילנו עז וכיבד בה את החבורה שלנו. פעם אחרת, בעת שהסתדרנו, רדומים למחצה, לשנת לילה בכיתת בית ספר שבקצה אחד הכפרים נכנס במרוצה הפרטיזן שליווה אותנו והזהיר אותנו בצעקה רמה שכוח שריון גרמני מתקרב לעברנו בכביש. נעלנו את נעלינו במהירות ורצנו לעבר המדרון שממול נאחזים באצבעותינו בכל מה שניתן כדי להתרחק ככל האפשר מן הכביש וצפינו על המשוריינים. פחד המוות הפך את כולנו למטפסי הרים מקצועיים, גם את בני הארבעים ויותר שנראו בעינינו זקנים. במשך שבועיים תמימים נדדנו בהרים הסובבים את בּוֹר עד שהתבשרנו יום אחד שבּוֹר שוחררה בידי הצבא הסובייטי. לשמע הידיעה פיזר הפרטיזן המלווה את הפלוגה והודיע לנו שאנחנו חופשיים לשוב לבּוֹר או לעבור לרומניה.
מאחר שהייתי בקרבת בּוֹר החלטתי לצעוד לעברה. מן היער העבות שהקיף את בּוֹר ירדתי אל הכביש המתפתל מתחתנו וראיתי משאית צבאית נעה בכביש. כאשר חלפה על פני ראיתי מבעד לעלוות העצים חייל יושב בחלק האחורי הפתוח של משאית הסטודיבייקר, צבע עורו שחום בהיר ומראהו קירגיזי ועל ראשו כומתה מעוטרת בכוכב אדום. המשאית נעה לעבר בּוֹר. שמחה ללא גבול תקפה אותי; סוף־סוף הרגשתי שאני משוחרר. מצאנו, אני וחברי שהתקבצו מן הסביבה, מקום לינה בצריפים הריקים של מחנה ברין שבבּוֹר. שהינו במקום כמה ימים, אך איש בעיר המורעבת לא היה יכול לארגן לנו מזון. מאמציו של פּאל יוּסטוּס (Pál Justus) — לימים פוליטיקאי, סוציאל־דמוקרט — להגיע להסדר עם הנהגת העיר בדבר אספקת מצרכי מזון בשבילנו והסעתנו הביתה לא נשאו פרי.
החלטתי לקחת את גורלי בידי. בשעות הבוקר נעמדתי לצד הדרך המובילה לרומניה והנפתי את ידי. משאית צבאית סובייטית עצרה על־ידי והנהג סימן לי בלבביות שאעלה למשאית. עד מהרה הגעתי אל הגבול ומן הנקודה היוגוסלווית האחרונה חציתי במעבורת את הדנובה והגעתי לעיירה הרומנית טוּרנוּ סֶוֶורין (Turnu Severin).
ביום ראשון, 15 באוקטובר 1944, שררה בעיירה אווירה שלווה. נשים וגברים בלבוש חגיגי טיילו ברחוב אנה ואנה. נקל לשער עד כמה נדהמו למראה קבוצת לובשי המעילים הבלויים המסומנים מלפנים ומאחור במגן דוד צהוב ענקי וכומתותיהם מעוטרות בכוכב מחומש אדום. בעיירה — שלא נראו בה עקבות כלשהם של המלחמה — נפוצה הידיעה כי הורטי הודיע על פרישת הונגריה מן המלחמה. מיד מיהרנו אל תחנת הרכבת של העיירה כדי לנסוע לטֶמֶשוואר (Temesvár) בדרכנו חזרה להונגריה. מבקר הכרטיסים ונוסעי הרכבת המהירה הביטו בנו, הפרטיזנים של טיטו, במבטים מלאי הערצה וכמובן שקיבלנו מקומות במחלקה הראשונה בלא שקנינו כרטיסים.
הגענו לעיר טֶמֶשוואר שבמחוז בַּנאט (Bánát) בשעות הערב. שם נודע לנו כי פרישתה של הונגריה מן המלחמה סוכלה וסָלָשי, עושה דברה של גרמניה, נטל לידיו את השלטון.
7 חזרתנו הביתה ירדה אפוא מן הפרק. אנשי הקהילה היהודית בעיר, שיצאו מן המלחמה בלא פגע, המתינו לנו בתחנת הרכבת. בגינת בית הכנסת הוגשה לנו ארוחת ערב טעימה שכללה מרק גולאש וחלה. האנשים המורעבים שהגיעו זה עתה התנפלו כאחוזי בולמוס על האוכל ועקב כך נזקקו במשך הלילה לעזרה רפואית מהירה. למחרת היום הופיעו אזרחיה היהודים של העיר בחצר בית הכנסת כדי לארח את האסירים לשעבר בבתיהם.
אדם אחד, בתחילת שנות הארבעים לחייו, ניגש אלי ואמר לי שילווה אותי למשפחת אחותו. מאחר שהוא רווק, אמר, לא יוכל לטפל בי, אבל אחותו תעשה זאת ברצון. ראש המשפחה, מר פּוֹפֶּר, סיטונאי ייבוא וייצוא עופות וביצים, מתגורר בדירת ארבעה חדרים עם אשתו, אמהּ של אשתו ושלושת ילדיהם. לי הקצו חדר ששימש חדר העבודה של אבי המשפחה. יצועי הזמני היה מזרן פרוס על הרצפה, אבל התענגתי עליו עונג עילאי אחרי לילות רבים של שינה על דרגשי עץ.
הם ציידו אותי בבגדים שהשיבו לי עד מהרה את מראי הבורגני וככה יצאתי לתור את העיר. זה היה בוקר של יום שטוף שמש בחודש אוקטובר ואני טיילתי לי להנאתי ברחוב הראשי של העיר. והנה פנה אלי חייל רומני. לפי נימת קולו הסקתי שהוא מבקש להגיע לרחוב מסוים. מובן שלא יכולתי לענות לו והדבר עורר את חשדו. הוא דרש לראות את תעודותי ואני מסרתי לו את התעודה ההונגרית־הרוסית־הרומנית הקרויה דוֹבֶדה (Doveda) שהוכנה בעבורנו בידי הקהילה היהודית של טֶמֶשוואר. האיש לא הסתפק בכך ואף שניסיתי להבהיר לו את זהותי בתנועות ידיים החליט ללוות אותי אל מִפקדת הצבא.
בדרך אל מִפקדת הצבא בא לקראתנו חברי בעל הפיגור השכלי הקל שהיה אתי בשטרַפלַגֶר ולן בדרגש שמתחתי. בלא לחשוד בדבר שאל לאן מועדות פני לצד החייל הרומני. קודם שהספקתי לענות לו תפס החייל הרומני בזרועו והכריח אותו להצטרף אלינו בדרך אל המפקדה ולא הסתיר את שמחתו על שתפס שני ברנשים שהיו חשודים בעיניו כמרגלים.
כשהגענו אל מִפקדת הצבא מסר אותנו החייל לידיו של הנגד התורן ועזב את המקום בהבעה של שביעות רצון עצמית. התורן נטל לידיו את תעודותינו והושיב אותנו על ספסל במסדרון להמתין לשובו של הקצין התורן שיצא להפסקת צהריים. זמן־מה ישבנו באפס מעשה בעוד שותפי המפגר מקונן בצער על שאתרע מזלו לפגוש אותי. לאחר שעה ארוכה החלה בטני לקרקר והזכירה לי שהגיעה שעת ארוחת צהריים. משגָבר רעבוני החלטתי בניגוד לכל היגיון לעזוב את מקום מעצרי הכפוי וללכת לאכול. אמרתי לחברי שאני יוצא לבית השימוש — דבר שבלאו הכי התכוונתי לעשות — ומיד אשוב. יצאתי מבעד לשער, סמוך לחייל החמוש שניצב על המשמר. לא עוררתי בלבו חשד כלשהו שכן בגדי הבורגניים העידו עלי שאני לקוח כלשהו העוזב את המבנה בתום עיסוקיו בו. כדי לא לעורר חשד פסעתי בצעדים מתונים עד קרן הרחוב. אחר כך פניתי לסמטה ריקה מאדם ופתחתי בריצה מטורפת. נכנסתי לביתי הארעי שבו ציפתה לי הסבתא ברוב דאגה על שלא הגעתי בשעת הצהריים הקבועה. לא סיפרתי לה דבר וחיסלתי את ארוחת הצהריים במהירות רבה. בדיוק כשהתחלתי לאכול את המנה השלישית הגדולה, אטריות עם אגוזים, צלצל הטלפון. בנה של הגברת — האיש שהביא אותי בזמנו אל הבית הזה — שאל עלי (נראה שמקומות מגוריהם הארעיים של עובדי הכפייה פורסמו ברבים וכך היה ביכולתם להודיע למשפחה על היעלמותי). כשמסרה לו הסבתא שאני אוכל ארוחת צהריים סיפר לה בנה את שהתרחש וביקש ממנה להפציר בי שאשוב מיד למפקדה קודם שיוציאו צו חיפוש ומעקב אחרי. ואף שהאיש הבטיח שלא יאונה לי כל רע נעניתי לקריאתו ברגשות מעורבים.
בניגוד להבטחתו ליווה אותי החייל שעמד על המשמר על־יד השער עם חברו אל מרתף הבניין. בעזרת מוט מתכת גמיש ניסה לשכנע אותי שעשיתי טעות כשברחתי והזהיר אותי מפני מעשים כאלה בעתיד. אחר כך הצמיד את אצבעו לשפתיו ורמז לי שלא אספר דבר לקצין על האופן הזה של "מתן הוראות" שאם לא כן הדברים עלולים להישנות. לבסוף כשנכנסנו ללשכתו של הרב סרן הכריז זה בהונגרית רצוצה כי מתנהלת מלחמה ואין הם יכולים לדעת מדוע נכנסנו לשטחה של רומניה (מדוע? עקב הלך רוחי האצילי? כתייר?) עם זאת הביע תקווה שבעתיד לא יהיו תלונות כלשהן על התנהגותנו ושחרר אותנו ברוב טובו.
בטיולי הבאים ברחובות העיר השתדלתי להימנע מכל פגישה עם לובש מדים רומני. עד היום אין בלבי אהדה יתרה אליהם. במשך כל תקופת שירותי בעבודת כפייה עמדתי בתלאות האלימות ודווקא לאחר שחרורי נפל בחלקי לסבול מ"בעלי בריתנו". ככל שחלף הזמן נקלטתי היטב במשפחה. יצרתי קשר טוב בייחוד עם שני הבנים, פרדי בן הארבע־עשרה ורובי בן השתים־עשרה, שראו בי אח בוגר. אחותם נהגה עמי בזלזול, אולי מפני שהייתה בת גילי ולכן לא שררה בינינו אהדה מיוחדת. יום אחד כששבתי הביתה ראיתי מעיל צבאי של קצין סובייטי תלוי על מתלה מסדרון הכניסה. כשנכנסתי לחדר ישב שם סגן ממושקף בגיל העמידה ושוחח עם הסבתא בשפה הגרמנית. התברר שגם הקצין הזה הופנה להתאכסן בבית משפחת פּוֹפֶּר ויהיה עלינו אפוא להצטופף במגורים. לחדרי צורף הבן הצעיר, רובי. יחד אתו שמעתי את השיחות העסקיות שניהל מר פּוֹפֶּר בטלפון בשפה הרומנית שבעקבותיהן ביקש אלפי סליחות על שהפריע לנו. באחת השיחות שלי עם הקצין, רופא במקצועו, נודעה לו זהותי והוא החל מיד לדבר ביידיש והזדהה כיהודי. התאמצתי מאוד לשכנע אותו שאנחנו, היהודים המתבוללים, בניגוד ליהודים החיים בארצות אחרות במזרח אירופה, איננו דוברים עגה זו של השפה הגרמנית. לשמע דברי הביעו פניו ספק באשר להיותי יהודי "אמתי" והוא אף ביטא זאת במילים מפורשות.
כך חלף חלק מן החורף. בהתרגשות רבה האזנו ברדיו לחדשות בדבר התקדמות הצבא הסובייטי. המצור על בודפשט התחיל בחג המולד של 1944 והסתיים באמצע פברואר 1945. לא ידענו דבר על גורלם של יקירינו בבית.
בחודש פברואר הודיתי לבני משפחת פּוֹפֶּר על הכנסת האורחים ונפרדתי מהם. למוד ניסיון נעמדתי לצד הכביש כשעל גבי תרמיל מלא מצרכי מזון, מתנתם של מארחי טובי הלב. עמדתי שם שעות עד שמשאית צבאית סובייטית עצרה על־ידי. אחרי שיחה קצרה עם הנהג בדבר יעדי הנסיעה עליתי לתא הנהג והתיישבתי במושב על־ידו. את מסלול הנסיעה היה אפשר לתכנן למרחקים קצרים בלבד וככה עשיתי את דרכי לבודפשט בכלי תחבורה שונים: רכבת משא, משאית, כרכרת איכרים. ברכבת משא הגעתי לתחנת הרכבת של דוּנהַרסט (Dunaharaszt), אך הלאה משם נפסקה תנועת הרכבות בגלל הנזק שנגרם לפסי הרכבת בהפצצות בזמן המצור על העיר. ירדתי מן הרכבת ונפלתי היישר לזרועותיו של קצין סובייטי שנופף לעברי בזרועו. קבלת הפנים החמה, כפי שהתברר כעבור רגע, לא הייתה מכוונת אלי אישית אלא נועדה לגייסני לנשיאת שקי תבואה מן הרכבת למחסן. שלפתי מכיסי את תעודת ה"דוֹבֶדה" והסברתי מפורשות שסיימתי את עבודת כפייה למען הגרמנים ואני בדרכי הביתה. בתגובה אמר לי הקצין בסבר פנים ידידותי שאם במשך ארבעה חודשים ביצעתי עבודת עבדים למען הגרמנים הרי עתה אוכל בוודאי לתרום יום עבודה אחד למשחררי. דבריו היו משכנעים כל כך עד שהסכמתי בלא אומר ודברים ובמשך יום תמים סחבתי על גבי שקים במשקל 50 קילו כל אחד מן הקרון אל המחסן. למחרת בבוקר יצאתי לקטע האחרון במסעי הביתה. נסעתי במרכבת איכרים עד דרך שוֹרוֹקשַרי (Soroksári) ושם נפרדתי מן העגלון, איכר קשיש שישב במושב הרַכָּב. את המשך הדרך עשיתי ברגל.
רבים מן הבניינים שבין כיכר בּוֹרארוֹש (Boráros) לכיכר בּלָהָה לואיזה (Blaha Lujza) ונאג'קֶרוּט (Nagykörút) היו לעיי חורבות. פסי החשמליות הקרועים הזדקרו אל־על כסימני קריאה. לאורך הרחובות הריקים מאדם היו מוטלות נבלות סוסים לרוב. ברחוב רַקוֹצי (Rákóczi), בדרכי לתחנת הרכבת המזרחית, נגלו לעיני מחזות דומים. הייתי אך במרחק שתי קרנות רחוב מביתי, בפינת רחוב רוֹטֶנבּילֶר (Rottenbiller), סמוך למקום שעמדה בו בעבר מסעדת דֶבּרֶצֶן (Debrecen), כשהגיח מבין החורבות ז'נדרם סובייטי כבן עשרים, איש נקוו"ד חובש כומתה ירוקה לראשו. הוא קרא לעברי: "דַוואי, דַוואי! דוקומנט יֶסטי?" (יש לך תעודה? תן לי! תן!). ואף שתעודת הדוֹבֶדה שלי הייתה בידי פעם לבי בחזקה. הוא התעמק בקריאת המסמך ובראשי עלו אירועים דומים שהסתיימו לא פעם במחנה לשבויי מלחמה. לאחר שסיים לעיין במסמך הרשה לי להמשיך בדרכי ואמר "פוֹשלי דוֹמוֹי!" (לך הביתה!).
כולי נסער המשכתי בדרכי. כשפניתי לרחוב שלנו ראיתי כי חמשת הבתים שמעבר לפינה נמחקו כלא היו, כנראה בעקבות הפצצת שטיח. זמן רב לאחר מכן נודע לי שבהפצצות נעשה שימוש ב"פצצות שרשרת" — שתי פצצות שנקשרו זו לזו בשרשרת והיה בהן כדי להרוס כליל את המבנים שביניהן. "מי ייתן שאמצא את הבית שלנו עומד ללא פגע!" נשאתי תפילה לשמים. תפילתי נענתה — הבית הפינתי הבא, בית מגורינו, זהר לעומתי באודם לבני קירותיו. לנוכח הסביבה ההרוסה היה המראה הזה בעיני כפלא אמתי.
כשעמדתי בדלת חדר המדרגות ראיתי את אמי עומדת בפרוזדור החיצוני של הבית וטורחת לטאטא שטיח. רצתי אליה וחיבקתי אל לבי את היקרה לי מכל.
אמי הייתה היחידה ממשפחתנו הקרובה שעברה בשלום את שלטון אנשי צלב החץ ואת קשיי המצור הודות לעובדה שהייתה בבית מוגן בידי השוודים.
על גורלם הנורא של שבי הקבוצה הראשונה של עובדי הכפייה שמעתי כעבור זמן מעדויותיהם של השורדים. נודע לי שבעת הנסיגה מילט סגן אלוף מַראני מבּוֹר את רב סמל בכיר צ'אסָר במטוס. ב־1945 זיהו את צ'אסָר בלכתו ברחוב בסֶגֶד. אחר כך נודע שהוא עצמו נטל חלק פעיל במספר רב של הוצאות להורג. בית הדין העממי דן אותו למיתה. סגן אלוף מַראני נמלט למערב. לאחרונה נודע לי מפי אחד מעובדי המרכז לתיעוד השואה כי מַראני טבע בנהר הסֵין בפריז; נראה שמישהו סייע בכך...
אחי אימרה חזר הביתה במאי 1945, לאחר 13 חודשי ייסורים קשים במאוטהאוזן. אבי מת מרעב בפברואר 1945 במחנה מילדורף (Mühldorf).
