|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

במנהרות אשמדאי

ספרו של אליעזר שורץ על עובדי כפייה יהודים, ובתוכם הוא עצמו, בתעשיה הצבאית של הרייך השלישי
26/04/2016  |   ציפי לוין   |   ספרים   |   שואה וגבורה   |   תגובות
[צילום: יח"צ]

בראשית 1944 הלכו וגברו התקפותיהן האוויריות של בעלות הברית על אתרי התעשיה האזרחית והצבאית של הרייך השלישי. גרמניה הנאצית נאלצה להעתיק את המפעלים אל אזורים בטוחים יותר בפנים גרמניה ובייחוד אל מנהרות ואתרים אחרים מתחת לפני הקרקע. אולם לביצוע הפרויקטים האלה נדרש כוח עבודה רב שלא היה ברשות הגרמנים באותה תקופה בשל מפלות הצבא הגרמני בחזית. בנסיבות האלה נחשבו היהודים שנותרו בחיים מאגר של כוח עבודה שיש לנצלו לביצוע העבודות הקשורות בהעתקת המפעלים והפעלתם, למרות מיקומם בשטחי הרייך הישן שהוכרזו יודנריין ("נקי מיהודים") באביב 1943.

בספרו 'במנהרות אשמדאי' אליעזר שורץ בוחן את הקשר בין המחדלים ההנדסיים שאירעו בפרויקטים אחדים של תעשיית החימוש הגרמנית למותם של אלפי עובדי כפייה יהודים. הוא מתמקד בסיפורה של קבוצה בת 500 יהודים בעלי מקצוע, ובכללם הוא עצמו, שנשלחו ביוני 1944 מאושוויץ לשטח הרייך כדי להכשיר מפעלים שעסקו בייצור נשק שהיה עשוי לחולל תפנית במלחמה לטובת גרמניה הנאצית.

שורץ, המציע במחקרו נקודת מבט ייחודית הנשענת הן על ניסיונותיו הקשים בשנות המלחמה והן על הכשרתו המקצועית לאחריה, סוקר את קורות חברי הקבוצה מראשית התארגנותה בבירקנאו, דרך העברתם לעבודה בשטחי מכרה הברזל בכפר טיל שבלוֹרֵן הצרפתית ובמכרה המלח בכפר קוֹכֶנדוֹרף שבדרום גרמניה ועד הובלתם בצעדת מוות וחיסול רוב חברי הקבוצה בשלהי אפריל 1945. ב-1 במאי 1945 שחררו חיילים אמריקנים את שרידי הקבוצה בהרי טירול האוסטריים.

גורלם של חברי הקבוצה דומה לגורלם של אסירים יהודים רבים אחרים שעמלו וחוסלו בנסיבות דומות ברחבי הרייך בשלהי מלחמת העולם השנייה. הם היו הקורבנות של המדיניות הנאצית של חיסול באמצעות עבודה. כאשר התקרבה המלחמה לסיומה ואבדה האפשרות לנצלם לעבודה לצורכי התעשיה הביטחונית של הרייך איבדו שרידי עובדי הכפייה היהודים בעיני הגרמנים את ההצדקה להמשך חייהם על פני האדמה.

בן שש עשרה גורשו אליעזר שורץ ומשפחתו לבירקנאו ושם הופרד מהם ונשלח לעבוד במכרות ברזל ומלח ברחבי הרייך. מששוחרר מהמחנות ואחרי שאפסו תקוותיו למצוא מישהו מבני משפחתו בחיים, עלה ב-1947 לארץ ישראל והקים בה בית חדש ומשפחה חדשה. שורץ הגיע ארצה בלי ידע מקצועי ובלי השכלה תיכונית, אך עד מהרה השתלב בעבודה בחברת סולל בונה ובתוך כך השלים את השכלתו המקצועית כמתכנן ערים ואזורים בטכניון בחיפה. בשנת 2009, כשהיה בן שמונים ואחת, זיכתה אותו אוניברסיטת חיפה בתואר דוקטור לפילוסופיה על עבודתו בנושא "עובדי כפייה יהודים ברייך הגרמני בשלב הסופי של מלחמת העולם השנייה". הספר שלפנינו מתבסס על ממצאי מחקר זה. מאמריו של אליעזר שורץ פורסמו בכתבי העת יד ושם - קובץ מחקרים ודפים לחקר השואה.

מתוך הספר: פרק 6
בניית מפעלים ביטחוניים תת־קרקעיים בשטחי הרייך בשלב האחרון של מלחמת העולם השנייה
▪ ▪ ▪

מראשית שנת 1943, עם המפנה שחל בחזיתות המלחמה, ייחסה הנהגת הרייך חשיבות יתר לתעשיית הנשק שלה וקיוותה לשנות באמצעותה את פני המלחמה ולהכריע את תוצאותיה לטובתה. בסוף אוגוסט 1943 הורה היטלר להעתיק בדחיפות את המפעלים הביטחוניים החיוניים אל מקומות בטוחים מפני התקפות אוויריות, כגון מכרות ברזל, מלח ופחם — כולם אתרים תת־קרקעיים. ביצוע הוראה זו היה כרוך בהצבת עובדי כפייה יהודים רבים לשם הכשרת האתרים התת־קרקעיים לקליטת המפעלים, העתקת המכונות והתקנתן, והפעלת מערכי הייצור. ואולם מאחר שמסתיו 1942 הייתה מדיניותה הרשמית של גרמניה הנאצית כאמור לא להעסיק בשטחי הרייך יהודים העובדים בתעשיית החימוש ולעשות את שטחי הרייך הישן יוּדֶנפריי שונתה מדיניות זו ומאביב 1944 החלו להעביר אסירים יהודים מאושוויץ אל מחנות עבודה בתחומי גרמניה כדי לנצלם ככוח עבודה במפעלי הנשק והתחמושת החיוניים והסודיים ביותר. מאותה עת ואילך שימש מחנה אושוויץ־בירקנאו מאגר מרכזי של כוח אדם יהודי שסיפק עובדים לרשת מחנות הריכוז בכל שטחי הרייך.

פיתוח הנשק הסודי של הרייך לשינוי פני המלחמה באביב 1943, עם המפנה לרעה בכל חזיתות הלחימה של גרמניה, עלתה החשיבות שייחסה הנהגת הרייך לפיתוח ולייצור סוגי נשק חדישים שיפתיעו את בעלות הברית ויכריעו את גורל המלחמה לטובתה. מדובר בנשק שכונה "נשק נקמה, או נשק תגמול" (Vergeltungswaffe), שנועד לפגוע אנושות במרקם החיים של ערים בבריטניה ולמנוע את הפלישה הצפויה של כוחות הברית בחזית המערבית. על־פי תכנונו של היטלר תותקף לונדון יום–יום ב־800 רקטות (Flugbomben) מסוג V-1 וב־100 טילים בליסטיים מסוג V-2 שכוח ההרס המצרפי שלהן ישווה לזה של ההפצצות הכבדות שספגו ערים ומפעלי תעשיה ברחבי הרייך בשנת 1943.

שני סוגי הנשק V-1 ו־V-2 שונים זה מזה במרבית תכונותיהם. טילי השיוט V-1 הם פיתוח והרחבה של טכנולוגיה ידועה ומוכרת, והיה אפשר להתגונן מפניהם באמצעים קונוונציונליים, ואילו הטילים הבליסטיים מסוג V-2 התבססו על חידוש טכנולוגי שלא נחזה מראש, לא הוכנו אמצעים להתגונן מפניהם, והאפשרות היחידה להתגוננות הייתה השמדת המפעלים שייצרו אותם. את ה־V-1 וה־V-2 פיתחו שני צוותי מחקר שנתמכו על־ידי גורמי צבא וממשל שונים. ה־V-1 פותח בתמיכת חיל-האוויר הגרמני, ואילו ה־V-2 נתמך על־ידי המטה הכללי של הוורמכט. שני צוותי המחקר התחרו ביניהם לכל אורך שנות המלחמה ונאבקו לזכות בתמיכתו העקרונית של היטלר ובתמיכתו הכספית של משרד החימוש.1 ה־V-1 היה פרי הרחבה של טכנולוגיה בשם Fi-103 שפותחה במפעלי גֵאוֹרג פיזֶלֶר (Fieseler) בעיר קאסֶל (Kassel). המטרה הייתה לפתח טורפדו אווירי לא מאויש שטווח פעולתו יאפשר להפציץ את הערים באיים הבריטיים שהיו מחוץ לתחום ההשגה של חיל-האוויר הגרמני שאיבד את עליונותו האווירית. ממרס 1942 קיבל הפרויקט תנופה גדולה, וכינויו הסודי היה "קירשקֶרן" (Kirschkern).2 ה־V-1 תוכנן להגיע למרחק של 250 קילומטרים במהירות מרבית של 700 קמ"ש ונועד לשאת חומר נפץ במשקל 850 קילוגרמים. הוא התחיל במעופו על גבי מסילת בטון שנבנתה בכיוון הרצוי, להנעתו לא נדרש דלק מזוקק ויקר כמו דלק מטוסים ולהפעלתו היה אפשר להשתמש בדלקים מסוגים נחותים, כגון מזוט וסולר. במצב ששרר במשק הדלק בשנות המלחמה בגרמניה היה שימוש בדלקים מסוגים נחותים חיוני ביותר להצלחת הפרויקט. שילוב של הצתת תערובת הדלק הנחות עם החמצן שהופק מהאוויר, שנשאף לתוך המנוע, יצר את הדחף האחורי שהניע את הפצצה קדימה. מערכת ויסות מיוחדת שנבנתה לתוך גוף הפצצה כיוונה את הטיל לטוס אל המטרה במהירות ובגובה קבועים. בקדמת גוף הטורפדו הורכב מדחף זעיר שחובר למונה אשר מדד את מרחק הטיסה בעזרת ספירת סיבובי המדחף, ובהגיע המונה למרחק שהוכתב מראש — הווי אומר, כאשר הגיעה הטיסה ליעדה — הפסיק המונה את פעולת המנוע והפצצה צללה והתרסקה על המטרה.3

כאמור, לעומת ה־V-1 שנוצר מפיתוח טכנולוגיה שהייתה קיימת וידועה, הטיל הבליסטי V-2 היה חידוש טכנולוגי של אמצעי לחימה מסוג חדש ובלתי צפוי. יתרונות ה־V-2 לעומת ה־V-1 היו רבים: את ה־V-2 היה אפשר לשגר לכל כיוון; מרגע שיגורו ועד נחיתתו לא היו אמצעי הגנה מפניו; הסטייה של פגיעת הטיל מהמטרה שאליו שוגר הייתה קטנה מסטיית ה־V-1; בשל מהירות ה־V-2, שעבר את מהירות הקול, הייתה פגיעתו חזקה יותר מפגיעת ה־V-1 (אף שהם נשאו חומר נפץ במשקל דומה); פגיעתו הייתה בהפתעה מוחלטת, ללא התראה מוקדמת, ואת עמדת השיגור שלו היה קשה לגלות מן האוויר משום שהוא שוגר מטריילרים (Meillerwagen), נושאי טנקים. יחידת שיגור כללה בדרך כלל שלושה טריילרים שעל כל אחד מהם הורכב טיל, ואליהם נלוו מכליות שהובילו את הדלק ואת החמצן הנוזלי. ההכנות לשיגור והשיגור עצמו נמשכו כשעה, ובמהלכם הורם הטיל למצב אנכי על־ידי מערכת הידראולית שהורכבה על הטריילרים. מערכת ההפעלה הוצתה והטיל יצא לדרך: בתוך 4.5 שניות נטה הטיל לכיוון המטרה, כעבור 54 שניות כילה את כל כמות הדלק והחמצן שבו, הגיע לגובה של 100-80 קילומטרים וצלל לעבר המטרה במהירות על־קולית של 4,000-3,200 קמ"ש.4

מול יתרונות אלה היו לטיל V-2 כמה חסרונות לעומת טילי השיוט, ואלה הם: מחיר ייצורו היה גבוה ממחיר הייצור של ה־V-1, שהיה פחות מעשירית ממחיר ייצור ה־V-2; ההוצאות הגבוהות שהיו קשורות בבנייה ובתחזוקה של מאגרי הבטון לאחסון חמצן נוזלי; המחסור בדלקים שנדרשו להנעת ה־V-2, שאספקתם הייתה מצומצמת, דבר שהגביל את ייצור ה־V-2 לעומת הפצצה המעופפת שתודלקה כאמור בדלקים מסוגים נחותים וללא צורך באספקת חמצן נוזלי. נוסף על כך, לתכנון ה־V-2 ולייצורו נדרש מכשור מורכב, מתוחכם ורגיש לניווט עצמי שלא היה דרוש ב־V-1. החדשנות שבפיתוח ה־V-2 הלהיבה את הנהגת הרייך, אך בבואה לבחור בין מערכת ה־V-1 למערכת ה־V-2 התקשתה להעדיף אחת מהן. וַלטֶר דוֹרנבֶּרגֶר (Walter Dornberger) עצמו, שהיה — עם וֶרנֶר פוֹן בּראוּן (Wernher von Braun) — מראשי המתכננים של ה־V-2, המליץ לפתח בו־זמנית את שתי החלופות, בשל היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן.5

פֵּנֶמינדֶה: המפעל המרכזי לפיתוח נשק ה־V וייצורו

אתר פֵּנֶמינדֶה (Peenemünde) נבחר כאתר מתאים להקמת המפעלים שבהם יבוצעו התכנון, הניסויים, הייצור וההרכבה של מערכות ה־V-1 וה־V-2. פוֹן בּראוּן הוא שהמליץ על האתר, שהיה ממוקם על חוף הים הבלטי, בקצהו הצפוני של האי הנידח אוּזֶדוֹם (Usedom). האי אוּזֶדוֹם והאי ווֹלין (Wollin) תחמו את מפרץ שטֶטין (Stettin/Szczecin) מצפון. בדרומו של מפרץ זה נמצאים שפך הנהר אוֹדֶר והעיר שטֶטין. האי אוּזֶדוֹם, בעיקר חלקו הצפוני, היה אזור נידח ורק כפרי דייגים בודדים נבנו על חופיו. פֵּנֶמינדֶה היה כפר קטן שתושביו המעטים עסקו בדיג בשפך הנהר פֵּנֶה (Peene) ובצֵיד צבאים. מאחורי רצועה רחבה של חוף ים מכוסה סוּף השתרעו שטחי דיונות וביצות מכוסים יערות עצי אלון ואורן עתיקים. זה היה אזור שקט ומבודד, מרוחק מיישובים עירוניים ומדרכי תחבורה רועשות. עדרים של צבאים פּוֹמֶרַניים גדולים, בעלי רעמות כהות, שוטטו בין שיחי האוכמניות וביערות שכיסו את האזור עד רצועת החולות שבחוף. להקות של ברווזים, אגמיות וברבורים אכלסו את פנינת הטבע המיוחדת הזאת ששלוותה לא הופרעה מעולם.6

מתכנני הטיל הבליסטי V-2, פוֹן בּראוּן ודוֹרנבֶּרגֶר, סברו שהאתר מתאים לתוכניותיהם. הם המליצו לפתחו, לסלול בו כבישים, להניח מסילות רכבת, להסתיר את המתקנים הרגישים והחשובים בין עצי היערות ולהכשיר את האי הקטן גרייפסוַולדֶר אוֹיֶה (Greifswalder Oie), הנמצא במרחק של שמונה קילומטרים מצפון-מזרח לפֵּנֶמינדֶה, לשמש אתר הניסויים של המפעל. גרייפסוַולדֶר אוֹיֶה הוא אי-קטן ממדים שאורכו קילומטר ורוחבו המרבי 300 מטרים. בפינתו הדרומית של האי היה כפר דייגים ובו מזח לספינות הדיג, ובצפונו נבנה מגדלור להכוונת הספינות המעטות ששטו במפרץ פּוֹמֵרַניה. ניסויים של הדגמים הראשונים של V-2 התבצעו באי זה ב־4 בדצמבר 1937,7 אבל חלפו כמעט שנתיים עד שהובטחה תמיכתו של הצבא הגרמני בפיתוח הטיל ככלי נשק. תמיכה זו ניתנה על־ידי המפקד העליון של הוורמכט, פון בראוכיטש (von Brauchitsch), ב־5 בספטמבר 1939, יומיים לאחר שצרפת ובריטניה הכריזו מלחמה על גרמניה. מאותו מועד נהפך פֵּנֶמינדֶה מוסד מתקדם למחקר ולפיתוח טילים שיש להניח שהיה היחיד מסוגו בעולם.8

שטחו של המפעל בפֵּנֶמינדֶה חולק למתחמים שונים, על־פי תפקידם: במתחם המזרחי הוקם מוסד מחקר של הצבא (Heeresversuchsanstalt Peenemünde, HvP) שבראשו עמדו המדענים דוֹרנבֶּרגֶר, פוֹן בּראוּן והמפקד הצבאי של המוסד, לֵאוֹ צַנסֶן (Zanssen). מתחם זה כלל את אגפי התכנון, הפיתוח, הניסויים, הייצור וההרכבה של ה־V-2. במתחם המערבי הוקם מוסד מחקר ופיתוח של חיל-האוויר (Erprobungstelle der Luftwaffe) שבאחריותו היו הפיתוח, הניסוי והייצור של ה־V-1, והוקמו בו גם שדה תעופה ונמל קטנים. מדרום לנמל נבנו תחנת כוח שסיפקה חשמל למפעלים ומכלי בטון מוגנים היטב לאחסון החמצן הנוזלי שהיה דרוש להפעלת ה־V-2. מתחמי המגורים של אנשי המדע, המהנדסים והטכנאים שהפעילו את המתקנים נבנו בחלקו הדרומי של האתר. כן הוקמו מתחמי מגורים לאנשי הצבא שאבטחו את המקום ולפועלים שבנו את המפעל ועבדו באגפיו השונים. במפעל פֵּנֶמינדֶה הועסקו כ־120 מדענים ומהנדסים, מספר רב של בעלי מקצוע גרמנים מתחומי המתכת והאלקטרוניקה, וכן עובדים זרים רבים שהובאו לרייך בהתנדבות או בכפייה מהארצות שנכבשו במזרח ובמערב כאחד.9

ב־3 באוקטובר 1942 בוצע הניסוי המוצלח העיקרי של הטיל הבליסטי V-2. בצהרי יום בהיר שוגר הטיל, ששקל 5.5 טונות, מעמדת השיגור (Prüfstand VII) שהייתה ממוקמת בקצהו הצפוני של המפעל. הטיל התרומם אנכית לגובה של 90 קילומטרים, נטה מזרחה, החל בנסיקה במהירות על־קולית של 1,371.8 מטר לשנייה, בסטייה של רבע אחוז מהמהירות המתוכננת, והגיע למרחק של 236 קילומטרים. דוֹרנבֶּרגֶר, שעמד בראש המחקר, הכריז לאחר הצלחת הניסוי כי לראשונה נוצל החלל כגשר בין שתי נקודות על פני כדור-הארץ. הוא הכריז כי משימת פיתוח האפשרויות הטמונות בהצלחת הניסוי היא רלוונטית בתקופה של שלום, אך כל עוד תימשך המלחמה יהיה תפקיד המוסד לשכלל במהירות את הטיל ככלי נשק.10

על־אף הצלחת הניסוי כבר באוקטובר 1942, רק ב־7 ביולי 1943 הורה היטלר להעמיד את פיתוח הטילים בראש סולם העדיפויות של תוכנית החימוש של הרייך. החלטת היטלר התקבלה לאחר שהוצג לפניו סרט התיעוד של הניסוי המוצלח. הסרט הרשים את היטלר מאוד, ובתום ההקרנה הוא ניגש אל דוֹרנבֶּרגֶר, הביע את הערכתו, הצטער שלא נתן אמון בחשיבות הפרויקט בשלב מוקדם יותר, והכריז: "אילו היה בידינו נשק זה כבר ב־1939, לא היינו צריכים להגיע למלחמה זו".11

מאמצע שנת 1942 גברו ההתקפות האוויריות של בעלות הברית על ערי הרייך ועל מפעלי תעשיית החימוש של הרייך, במטרה לפגוע ביכולתה של גרמניה להמשיך במלחמה. כדי למנוע ככל האפשר את הפגיעה במפעלים ולהקטין את נזקי ההפצצות החליטה הנהגת הרייך לבזר ברחבי המדינה את מפעלי התעשיה הצבאית הגדולים, ובכללם גם את מפעלי פֵּנֶמינדֶה. לביצוע הביזור נשקלו שתי אפשרויות: העתקת אמצעי ייצור ופסי ההרכבה של המפעלים הגדולים אל מפעלים קטנים קיימים מעל הקרקע או העתקת מפעלים גדולים בשלמותם אל מתחת לפני הקרקע. העתקת מפעלים אל אתרים תת־קרקעיים הייתה פרויקט מסובך ביותר מבחינה הנדסית, אִטי ויקר מאוד מבחינה כלכלית. על כן החליטה הנהגת הרייך להעתיק תחילה חלקי מפעלים אל מפעלים קיימים. לגבי פֵּנֶמינדֶה הייתה השאיפה להעביר הן את הייצור והן את מלאכת הרכבת הטילים למפעלים באזורים ההרריים בדרומה של גרמניה ובאוסטריה שעד שנת 1943 לא הותקפו מן האוויר ונחשבו בטוחים מפני התקפות. במרס 1943 הוחלט לחלק את הייצור וההרכבה של מרכיבי ה־V-2, שעד אז רוכזו במפעלי פֵּנֶמינדֶה, בין שלוש חברות גדולות: מפעלי המטוסים צֶפֶּלין (Zeppelin) בפרידריקסהאפֶן (Friedrichshafen), על גדת אגם קוֹנסטַנץ, בגבול שווייץ; מפעל רַקס־וֶרקֶה (Rax-werke) בווינֶר נוֹישטַט (Wiener Neustadt), ליד וינה; ומפעל דֵמאג (Demag) ליד ברלין. מפעלים אלה מסרו מצִדם את הייצור של חלקים רבים של הטיל בקבלנות משנה, למפעלים קטנים יותר שפעלו בסביבתם.12

ההעברה וההרכבה של המכונות ופסי הייצור והפעלתם במקומותיהם החדשים החריפו את המחסור ברחבי הרייך בכוח אדם מקצועי ובלתי מקצועי כאחד. עם הידרדרות המצב בחזיתות השונות גבר גיוסם לצבא של עובדי תעשיה גרמנים ולא נותרה ברֵרה אלא להביא עובדים ועובדות מהארצות שנכבשו במזרח אירופה ובמערבהּ כדי למלא את מקומם של המגויסים. בתחילת שנת 1943 כבר עבדו במפעלי פֵּנֶמינדֶה אלפי עובדים זרים, לא רק בבניית המפעל אלא גם באגפי הפיתוח והייצור של ה־V-1 בפֵּנֶמינדֶה מערב ושל ה־V-2 בפֵּנֶמינדֶה מזרח, הגם שנוכחותם של העובדים הזרים הייתה סיכון מודיעיני שכן הם היו מקור מידע רב ערך שעזר לביון הבריטי בגילוי הניסויים שבוצעו במפעל.13

משגבר המחסור בעובדים במפעלי הטילים פנו הנהלות המפעלים לעזרת הס"ס כדי שיספק להם אסירים הכלואים במחנות הריכוז לעבודה במפעליהם. בתחילת דצמבר 1942 ביקר הימלר בפֵּנֶמינדֶה, ובעקבות הביקור הוסכם, באפריל 1943, לספק למפעלים אסירים ממחנות הריכוז של הס"ס.14 כפי שסוכם, ראשוני האסירים שנשלחו למפעלים לא היו אסירים יהודים אלא אסירים פוליטיים מכל מיני ארצות. הם הועסקו בבניית אולמות הייצור ומתקני המפעלים, אבל לא בייצור עצמו. ב־17 ביוני 1943 הגיעו לפֵּנֶמינדֶה 200 האסירים הראשונים ומיד החלו בבניית אולם ההרכבה מס' 1. אסירים אלה אוכסנו בשטח האולם הנבנה. ב־11 ביולי 1943 הגיעו 400 אסירים נוספים, מרביתם צרפתים. על־פי התוכנית היו כ־2,500 אסירים מיועדים לעבוד במפעלי פֵּנֶמינדֶה.15

ב־22 ביוני 1943 הותקפו מפעלי צֶפֶּלין בפרידריקסהאפֶן על־ידי 60 מטוסי לנקסטר בריטיים. ההתקפה לא כוונה נגד מפעל הטילים, והיא בוצעה על סמך מידע מוטעה שהיה בידי הביון הבריטי ולפיו במפעל מייצרים מתקני מכ"ם. למעשה, המפעל הוסב לפני ההתקפה לייצור 300 טילים בליסטיים מסוג V-2 בחודש, וההתקפה פגעה קשה במפעל ובביצוע תחזיות הייצור. אחרי ההתקפה האווירית הוקם במקום מחנה משנה למחנה הריכוז דכאו, והאסירים במחנה המשנה עבדו בשיקום המפעל כדי לאפשר את חידוש הייצור בו. ב־13 באוגוסט 1943 הותקפו מן האוויר מפעלי התעשיה בווינֶר נוֹישטַט. המפציצים האמריקניים המריאו להתקפה זו מבסיסים בתוניס, לאחר שכיבוש תוניס אִפשר לחילות האוויר של בעלות הברית לפתוח חזית שנייה להתקפות אוויריות נגד הרייך. בדומה להתקפה על מפעלי צֶפֶּלין, גם התקפה זו לא כוונה נגד המפעל לייצור ה־V-2, והביון של בעלות הברית לא ידע כלל על קיומו במקום. מטרת ההתקפה הייתה לפגוע במפעל המטוסים החשוב וינֶר נוֹישטֶטֶר לוּפטצוֹיגוֶורקֶה (Wiener Neustädter Luftzeugwerke, WNF), שהיה ממפעלי המטוסים המובילים של חיל-האוויר הגרמני. על המפעל נפלו פצצות מעטות, אך ההתקפות שבאו בזו אחר זו ערערו את ביטחון הנהגת הרייך עד כי תהו אם אזור זה של דרום הרייך מוגן די הצורך בפני התקפות אוויריות. ההתקפה האווירית שהתקיימה כעבור כמה ימים על פֵּנֶמינדֶה חיזקה את החשש של הנהגת הרייך שכוחות בעלות הברית גילו את סודות ייצור הטילים.16

סוכנות הביון הבריטית חשדה זה כבר בפעילות הסודית המתרחשת באזור פֵּנֶמינדֶה ועשתה מאמצים גדולים לאסוף מידע, לאשרו, לנתחו ולהסיק מסקנות על אופי הפעילות המתבצעת במקום. התבטאות בלתי זהירה ובלתי מחושבת של היטלר, בנאום פומבי שנשא בדַנציג ב־19 בספטמבר 1939, עוררה את תשומת לִבו של המודיעין הבריטי. בנאומו הכריז היטלר שגרמניה עלולה להשתמש בנשק שעדיין אינו מוכר ואשר גרמניה לא תוכל להיות מותקפת בו. מרגע הכרזה זו החל המודיעין הבריטי לאסוף כל פירור מידע שהיה בו כדי להצביע על הנשק שהיטלר רמז על אודותיו בנאומו. אחת האפשרויות שהועלו הייתה שימוש ברקטות. עדויות רבות החלו לזרום ממקורות מודיעיניים למיניהם. המידע הראשוני שהצביע על קיום מוסד מחקר באזור פֵּנֶמינדֶה נכלל ב־“Oslo Report” שהגיע בסוף שנת 1939 למודיעין הבריטי דרך השגרירות הבריטית בנורווגיה.17 בחודש מאי 1940 הובאה ידיעה למודיעין הבריטי בדבר ייצור טילים בעלי טווח של 250 קילומטרים בקרבת העיר שטֶטין. רק במאי 1942 צולם אתר פֵּנֶמינדֶה על־ידי מטוס ריגול בריטי. בצילומים אלה נראתה הבנייה המסיבית המתבצעת בשטח. בסוף שנת 1942 התקבל מידע בדבר פיתוח רקטה בעלת טווח של 300 קילומטרים הנושאת חומר נפץ במשקל חמש טונות. ב־12 בינואר 1943 התקבל מידע נוסף משוודיה בדבר ניסויים ברקטות שבוצעו בפֵּנֶמינדֶה. בפברואר 1943 עדיין זרמו ידיעות, ובאפריל 1943 הוציא מיניסטריון המלחמה הבריטי מסמך שנושאו "פיתוח גרמני של רקטה ארוכת טווח". ב־22 באפריל וב־14 במאי 1943 צולם מפעל פֵּנֶמינדֶה צילומים ברורים שבהם היה אפשר להבחין בטילים מורכבים על טריילרים ומורמים על-כני השיגור. צילומים אלה אפשרו למודיעין לפענח את מאפייני הטילים בדייקנות מרובה. תיאור טכני מדויק של מאפייני הטיל התקבל במודיעין הבריטי ב־4 ביוני 1943. הצטברות המידע המודיעיני גרמה לכינוסה של ממשלת בריטניה לדיון דחוף בדרכים להילחם באיום על ערי בריטניה. בישיבת ממשלת בריטניה שהתקיימה ב־29 ביוני 1943 הוחלט לבצע התקפה אווירית לילית כבדה ביותר נגד תחנת הניסיונות בפֵּנֶמינדֶה בהזדמנות המתאימה הקרובה ביותר, במבצע שכונה מבצע הידְרה (Hydra Operation). ההכנות למבצע נמשכו זמן רב, כדי להבטיח את הצלחתו. ההתקפה המסיבית על פֵּנֶמינדֶה בוצעה בלילה של 18 באוגוסט 1943, בשלושה גלים.18 בהתקפות השתתפו 597 מטוסי הפצצה ויירוט. 40 מטוסים לא חזרו לבסיסם. בגמר ההפצצות נעצרה תוכנית פיתוח הטילים של גרמניה למשך חודשים אחדים, עצירה שהייתה בעלת משמעות רבה להמשך המלחמה ולתוצאותיה.19

הצעדים להצלת מפעלי נשק ה־V: העתקת מפעלי ההרכבה אל אתר תת־קרקעי קיים בהרי הַרץ

למחרת ההתקפה על פֵּנֶמינדֶה עשה דוֹרנבֶּרגֶר סיור מקיף במפעל ובסביבתו להערכת הנזקים. הפגיעה העיקרית של ההפצצות הייתה בצד המזרחי ובצד הדרומי של המפעל. נפגעו עמדות הניסויים, מפעל הפיתוח, מפעל ההרכבה, וכן אזורי המגורים של אנשי המקצוע הגרמנים ושל הפועלים הזרים. מבין אנשי המדע המובילים נהרג ד"ר טיל (Thiel), אחד מראשי המדענים של המפעל.20 דוֹרנבֶּרגֶר העריך שתוכנית הפיתוח והייצור של טילי ה־V-2 תיעצר למשך ארבעה עד חמישה שבועות.21 ביום שבו התקיימה ההתקפה האווירית הכבדה על מפעלי פֵּנֶמינדֶה הופצצו גם מפעלי המיסבים בשוויינפוּרט (Schweinfurt), המפעל לבניית מטוסי מֶסֶרשמיט (Messerschmitt) ברֵגֶנסבּוּרג (Regensburg), והעיר נירנברג. עם היוודע דבר ההתקפה על פֵּנֶמינדֶה טס שפֵּר, שר החימוש, למקום לבחון את נזקי ההפצצה ומשם המשיך אל מִפקדתו של היטלר בפּרוּסיה המזרחית, כדי לדווח לפירר על הפצצת פֵּנֶמינדֶה, שוויינפוּרט, רֵגֶנסבּוּרג ונירנברג. בעקבות הדיווח התקיימו דיונים ב־22 באוגוסט 1943 בהשתתפות היטלר, שפֵּר והימלר והוחלט להפסיק את פיתוחו של אתר פֵּנֶמינדֶה והרחבתו כמפעל ההרכבה והניסוי העיקרי של ה־V-2 ושל ה־V-1, אבל נקבע שהמתקנים הקיימים ימשיכו לפעול כמתקני מעבר עד שיועברו לאתרים בטוחים מפני התקפות אוויריות, כגון מכרות קיימים, מערות טבעיות ומרתפים גדולים, שיהיה אפשר להופכם לאולמות ייצור של מפעלים.22

החיפוש אחר אתר להקמת מפעל בטוח מהתקפות אוויריות — בתוך זמן קצר, כדי להמשיך במלאכת הייצור וההרכבה של ה־V-2 ושל ה־V-1 — הוביל למנהרות קוֹנשטיין (Kohnstein), שכרייתן כמעט הושלמה, בהרי הַרץ במרכז גרמניה,23 כפי שהוצע על־ידי המהנדס הנְס קַמלֶר (Hans Kammler) בדיון שהתקיים ב־26 באוגוסט 1943.

גבעות קוֹנשטיין נמצאות במדרונות הדרומיים של הרי הַרץ — שרשרת ההרים הצפוניים ביותר בגרמניה. רכסי הרים אלה משתרעים על פני שטח שאורכו כ־100 קילומטרים ורוחבו המרבי 32 קילומטרים, וכיוונם העיקרי הוא מדרום-מזרח לצפון-מערב. הרי הַרץ נחלקים לשניים: החלק הצפוני, הגבוה מבין השניים, מכונה הַרץ עילית (Oberharz), והחלק הדרומי נקרא הַרץ תחתית (Unterharz). פסגתה הגבוהה ביותר של שרשרת הרים זו היא פסגת בּרוֹקֶן (Brocken), המתנשאת לרום 1,142 מטרים מעל פני הים. המדרונות הצפוניים והדרומיים של ההר יורדים מהרכס המרכזי, עד שהגבעות נבלעות במישורי סַקסוֹניה בצפון ובמישורי טוּרינגיה בדרום. הרי הַרץ הם אתר תיירותי מפורסם שמשך אליו תיירים ונופשים מכל רחבי הרייך בגלל מיקומו המצוין במרכז המדינה, בגלל הנופים הנפלאים של הרים מיוערים בעצי אשור אלון ואורן נרחבים, בגלל שפע המים הזורמים בנחלים הרבים המבתרים את ההרים ובגלל הכפרים והעיירות הציוריים הבנויים בעמקים ועל המדרונות. גבעות קוֹנשטיין, שבהן נכרו המנהרות שנהפכו מפעל ההרכבה המרכזי של נשק ה־V, ממוקמות במדרון הדרומי של שרשרת ההרים הפונה לעבר מישורי טוּרינגיה. זהו חבל ארץ בעל נוף גלי של גבעות מעוגלות שגובהן 400-300 מטרים מעל פני הים. האזור כולו מכונה אחו הזהב (Goldene Aue) בשל צבעי שדות התבואה המבשילה בשמש ונעה ברוח. במקום הוקם מחנה העבודה מיטֶלבּאוּ־דוֹרה שלא נפל באכזריותו ובמספר הקרבנות שנרצחו בו ממחנה בּוּנָה של חברת אִי־גֶה פַרבֶּן באושוויץ.

גבעות קוֹנשטיין נמצאות במרחק של כשישה קילומטרים מצפון לעיר נוֹרדהאוּזֶן (Nordhausen). תושבי האזור כרו בהן גבס במשך מאות שנים. לפני מלחמת העולם השנייה היו מכרות הגבס בבעלות חברת גיבּסוֶורק נידֶרזַקסוֶורפֶן (Gibswerk Niedersachswerfen).24 כבר בשנים 1934-1935 המליצה חברת מחקר ממשלתית ושמה וִיפוֹ (Wirtschaftliche Forschungsgesellschaft, WIFO) לממשלת הרייך להסב את מנהרות המכרה לאתר לאחסון תת־קרקעי של דלק לסוגיו, כהכנה למלחמה אפשרית. חברת אִי־גֶה פַרבֶּן ביצעה את כריית המנהרות והייתה אמורה לשווק את החומר שייכרה. העבודה החלה ביולי 1936.

בעקבות הפצצת מפעלי פֵּנֶמינדֶה ב־18 באוגוסט 1943 התקיימה ישיבה, כעבור שבוע, בהשתתפות שר החימוש שפֵּר, המהנדס קַמלֶר והממונה על פיתוח ה־V-2, דוֹרנבֶּרגֶר.25 בישיבה הוחלט לשנות את ייעוד האתר למפעל ההרכבה הראשי של הנשק הסודי ולהתאים את תוכניות הכרייה לייעוד החדש. התוכניות החדשות כללו כריית שתי מנהרות ראשיות מקבילות בתוך הגבעות, מצפון לדרום (מנהרות A ו־B), אשר תחוברנה באמצעות 46 מנהרות קטנות. אורכן של כל אחת משתי המנהרות הראשיות היה 1,800 מטרים, אורכן של כל אחת מהמנהרות המחברות — 140 מטרים. רוחבן של כל המנהרות היה 12.5 מטרים, וגובהן — 8.5 מטרים. גובהן של אחדות מהמנהרות המחברות הוגדל כדי לאפשר הרכבת טילים בצורה אנכית.26 תוכנן לבטן את רצפות כל המנהרות, להתקין בהן אינסטלציות חשמל, מים, ניקוז וביוב ומתקני אוורור, להניח לאורך המנהרות הראשיות מסילות ברזל ברוחב סטנדרטי ולאפשר גם תנועת משאיות וכלי רכב אחרים לאורכן.27 כמו-כן תוכנן למקם את בתי המלאכה של המפעלים בתוך המנהרות המחברות ולהרכיב את מכונות הייצור לאורך קירותיהן.

בנובמבר 1943 הוקמה חברה בשם מיטֶלוֶורק בע"מ (Mittelwerk GmbH) שתפקידה היה לנהל ולממן את פרויקט הייצור של נשק ה־V במנהרות קוֹנשטיין. באביב 1944 חלו שינויים נוספים בייעוד המנהרות, זאת בעקבות המתקפה האווירית הכבדה של בעלות הברית בין 20 ל־26 בפברואר 1944 שכוונה נגד מפעלים לייצור מטוסי קרב של הרייך. בעקבות מתקפה זו הוקם מטה יֵגֶר (Jägerstab) לארגון מחדש של התעשיה האוירית של הרייך. בראש המטה עמדו שפֵּר וקַמלֶר.28

בדיונים שקיים מטֵה יֵגֶר ב־5 במרס 1944 במטֶה של היטלר נדונה העתקת תעשיית התעופה אל מתחת לפני הקרקע. בדיון זה דרש היטלר להעתיק את מפעלי תעשיית התעופה בשלמותם אל בונקרים ענקיים ששטחם ינוע בין 600,000 מ"ר ל־800,000 מ"ר. בנוסף דרש היטלר להעתיק אל מתחת לפני הקרקע את כל מפעלי התעשיה הצבאית, כדרך היחידה להבטחת התנאים להמשך הלחימה. בישיבה הביע היטלר את דעתו שבמצב שנוצר עדיף להגביר את ייצור מטוסי הקרב על פני ייצור טילי ה־V-2.29 על־פי דרישתו של היטלר הוחלט לייעד את המנהרות בחלקה הצפוני של מערכת מנהרות קוֹנשטיין, שהיו מיועדות להרכבת ה־V-2, לייצור מנועי סילון מסוג Juno 004 של מפעלי יוּנקֶרס (Dessauer Junkers Werke), והוחלט גם לכרות מערכת מנהרות נוספת ולהעביר אליה את המפעל לייצור מטוסי יירוט מסוג He-162.30 במאי 1944 התקבלה החלטה להעתיק אל מתחת לפני הקרקע מתקנים לייצור דלקים, מפעלים לייצור חמצן נוזלי לטילי ה־V-2, וכן מפעלים לייצור דלק סינתטי. בה בעת התחילה גם כריית מערכת מנהור להקמת מפעל לייצור טיל ניסיוני נוסף בשם "טייפון". בשנה האחרונה של המלחמה הוחל בכריית עוד שלוש מערכות של מנהרות בגבעות קוֹנשטיין. במערכות החדשות היו חמש מנהרות מקבילות במרחקים של 100 מטרים ביניהן. אורכן היה בין 250 ל־300 מטרים, והן חוברו באמצעות שמונה עד עשר מנהרות.31

הסוגיה הראשונה שעמדה לפני הנהלת חברת מיטֶלוֶורק החדשה הייתה בעיית כוח העבודה הדרוש לביצוע בפועל של התוכניות. כריית המנהרות ובניית אולמות הייצור בתוכן התבססו על עבודת אסירים שהיו כלואים במחנות ריכוז. ראשוני האסירים, 107 נפש, הובאו למקום ממחנה בוכנוולד ב־28 באוגוסט 1943. מספר האסירים גדל בהתמדה: באוקטובר 1943 הגיע מספרם ל־4,000 נפש, ובינואר 1944 ל־12,500.32 בשל האיסור על העסקת יהודים בתחומי הרייך באותה עת לא נכללו יהודים בין האסירים האלה. מוצאם של האסירים היה מכל ארצות אירופה: מרוסיה, מצרפת, מפולין, מגרמניה, מאיטליה ומארצות נוספות. לפני הבאתם לקוֹנשטיין לא הוכנו מקומות למגורים בעבורם, והם שוכנו בתוך המנהרות התת־קרקעיות. האסירים נאלצו לא רק לעבוד אלא גם לחיות — לאכול ולישון — בתוך המנהרות שהיו אפלות, קרות ולחות, ללא חימום, ללא מים לשתייה ולרחצה וללא אפשרות לטיפול רפואי. חצאי חביות שהיו ממוקמות בכניסות לכוכי השינה שימשו שירותים. אלפי אסירים הצטופפו בתוך המנהרות ששרצו כינים ומכרסמים. רק אחת לשבוע הוצאו האסירים אל פתחי המנהרות כדי לעמוד במסדרים או בסלקציות השבועיות. הם עבדו במשמרות של 12 שעות בכריית המנהרות, בעבודות ביטון הרצפות ובהתקנת המכונות — כ–4,000 אסירים בכל משמרת.33 בשל התנאים הבלתי אנושיים במקום הייתה תמותה גדולה בקרב האסירים. ואולם בסתיו 1943 הצהיר קַמלֶר שאין לדאוג בגלל מספר הקרבנות ושהעבודה חייבת להתקדם ולהתבצע בזמן הקצר ביותר.34 עד סוף מרס 1944 הובאו למקום 17,000 אסירים. 15,000 מהם שוכנו בתוך המנהרות, ובששת החודשים הראשונים לעבודתם נפטרו מתוכם 2,882 אסירים.35

רק באפריל 1944 החלה בניית מחנה עבודה לשיכון האסירים מחוץ למנהרות, הוא מחנה דוֹרה (Dora), על המדרונות הדרומיים של גבעות קוֹנשטיין. באותו זמן כבר הושלמה עבודת המנהור במפעל הראשי, והמכונות הורכבו באולמות הייצור. האסירים שהועברו מן המנהרות למחנה החדש הוכשרו לעבודה בהפעלת מכונות הייצור ובהרכבת הטילים, ותנאי חייהם השתפרו. עם השלמת המפעל הראשי הוחל בגבעת קוֹנשטיין בכריית מערכת המנהרות הנוספות להקמת המפעלים לייצור חמצן נוזלי, דלק סינתטי, וכן מפעלים תת־קרקעיים אחרים. לביצוע עבודות אלו לא הייתה להנהגת הרייך ברֵרה אלא להתיר הבאת אסירים יהודים לאזור — ללב לִבו של הרייך הגרמני. בחודשים מאי-יוני 1944 הובאו למקום כ־2,000 יהודים מהונגריה, מקצתם בעלי מקצועות בתחום המתכת ומקצתם חסרי הכשרה מקצועית. בעלי המקצוע שובצו בייצור הנשק, והאחרים שובצו בעבודות המנהור להקמת אולמות ייצור למפעלים הנוספים. מספרם של האסירים שהובאו למקום, מרביתם יהודים, הלך וגדל בקיץ 1944, כשהחל פינוי מחנות העבודה בפולין, ובינואר 1945, כשהחל פינוי האסירים ממחנות אושוויץ וגרוֹס־רוֹזן. לשיכון האסירים הרבים שהגיעו הוקמו בגבעות קוֹנשטיין מחנות עבודה רבים שהגדולים בהם היו אֶלריך (Ellrich), הַרצוּנְגֶן (Harzungen), רוֹטלֶבֶּרוֹדֶה (Rottleberode) ובֶּלקֶה־קאזֶרנֶה (Boelke-Kaserne). עד סוף אוקטובר 1944 היה מחנה דוֹרה מחנה משנה של מחנה בוכנוולד, אך בעקבות הרחבת מעגל המחנות הוכרז דוֹרה מחנה ריכוז מרכזי בשם דוֹרה־מיטֶלבּאוּ (KZ Dora-Mittelbau), והוא שלט על למעלה מ־30 מחנות חוץ (Auβenslager) בגדלים שונים בסביבתו.36 למחנה דוֹרה הובאו בסך-הכל 60,000 אסירים, ובכללם 23,000 יהודים. שליש מהאסירים שהובאו למקום איבדו את חייהם.37


ההתקפה האווירית הקשה במסגרת מבצע הידְרה באוגוסט 1943 פגעה גם באתרי הניסויים הנרחבים של פֵּנֶמינדֶה שהיו מרוכזים בחלקו הצפוני של המפעל. בצד הצפון–מזרחי של האתר נבנו עמדות הניסויים לבחינת החלקים השונים של ה־V-2. העמדה הצפונית ביותר הייתה עמדת ניסוי ושילוח של הטיל המוגמר. עם הריסת המפעל הוחלט להעביר את עמדות הניסויים והשיגור לבּליזְנה (Blizna) שבשטח הגנרלגוברנמן, הרחק מטווח פגיעתם של מפציצי בעלות הברית. הכפר בּליזְנה שכן במרחק של כ־20 קילומטרים מצפון-מזרח לעיירה דֶמבּיצה (Dębica) שבמחוז קרקוב. בקרבת הכפר הוקם ב־21 בדצמבר 1939 מחנה אימונים גדול של הס"ס בשם אוֹסטפּוֹלֶן (Ostpolen). ב־15 במרס 1943 שונה שם המחנה, והוא נקרא היידֶלאגֶר (Heidelager).38 המחנה, שהשתרע על פני שטח של 20 קמ"ר, נבנה על־ידי שבויי מלחמה סובייטים ועל־ידי 2,000 אסירים יהודים שהוחזקו במחנה עבודה בקרבת מקום.39 במחנה היידֶלאגֶר התאמנו 16,000 חיילי ס"ס, והם שוכנו בצריפים מוסתרים בין עצי יערות האורנים והאלונים שכיסו את האזור. כאשר הוחלט להעתיק את אתרי הניסויים של הטילים לבּליזְנה הוקמה במקום בחודשים אוקטובר-נובמבר 1943 שכונת מגורים לשיכון המהנדסים, הטכנאים ואנשי סוללת הניסוי מס' 444 שהובאו לשם מפֵּנֶמינדֶה. בדרך המובילה אל אתר הניסויים הונחה שלוחה של מסילת רכבת, ממסילת הברזל מקרקוב ללבוב, ונסלל גם כביש שחיבר את אתר הניסויים אל הכביש הראשי הקרוב. בעצתו של הימלר, שביקר במקום ב־28 בספטמבר 1943, הוקמה מערכת הסוואה מתוחכמת שכללה מבני דמה וגדרות דמה בין המבנים. על חבלים מאחורי המבנים תלו כביסה, בסביבת המבנים שתלו פרחים והציבו דמויות דמה של גברים, נשים וילדים — הכל כדי להטעות את מפענחי צילומי האוויר ולשוות למקום דימוי של יישוב כפרי ושלו.40

הפעלת אתר הניסויים בבּליזְנה הייתה רצופה כישלונות מרגע הקמתו עד חיסולו בסוף שנת 1944.41 הניסויים הראשונים שבוצעו בבּליזְנה לשיגור הטיל נכשלו בזה אחר זה: טילים רבים התפוצצו תוך כדי שיגורם או בעת חדירתם אל אטמוספֵרת כדור-הארץ, רבים לא התרוממו כלל ונפלו לא הרחק מכני השיגור. רק עשרה עד 20 אחוזים מהטילים ששוגרו הגיעו אל קרבת מטרתם ללא תקלות.42

תנאי הניסויים באתר זה היו שונים לחלוטין מהתנאים ששררו בפֵּנֶמינדֶה. הניסויים בבּליזְנה בוצעו מעל ראשיהם של תושבי הכפרים והעיירות שחיו ברדיוס נרחב מסביב לאתר, אגב סיכון חייהם של התושבים, ולא מעל ים פתוח וריק מספינות כמו בפֵּנֶמינדֶה. דוֹרנבֶּרגֶר ביקש וקיבל אישור מיוחד מאת הימלר שפטר אותו מאחריות במקרה של פגיעה בתושבים.43

ניסיונותיהם של דוֹרנבֶּרגֶר ופוֹן בּראוּן לאתר את הסיבות לתקלות הטכניות הרבות בטילים לא עלו יפה. טיל ה־V-2, כלי הנשק המתוחכם ביותר שפותח באותה עת בעולם, היה מורכב ממאות רכיבים רגישים. כאשר הורכבו הרכיבים הרגישים בידי מהנדסים וטכנאים מיומנים, בתנאי עבודה אופטימליים במפעלי ההרכבה בפֵּנֶמינדֶה, פעלו הטילים בצורה יעילה. התנאים השתנו לרעה עם העברת מפעלי ההרכבה אל המנהרות התת־קרקעיות של מיטֶלבּאוּ בנוֹרדהאוּזֶן. כלי הנשק המתוחכם הורכב מעתה על־ידי עבדים מורעבים שחיו בתנאי מחיה נוראים, שעבדו בתנאי עבודה בלתי אנושיים, מאוימים בהוצאות להורג בתלייה בגין כל תנועה שלא מצאה חן בעיני הממונים עליהם. בתנאים אלה לא היה אפשר לצפות לתוצאות שונות מאלו שהושגו, והיה אפשר לצפות גם למעשי חבלה מכוונים בהרכבת החלקים הרגישים של הרקטה.

התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח אילצה את הגרמנים לנטוש את אתר הניסויים היידֶלאגֶר בבּליזְנה ולעבור מערבה אל אתר חדש ששמו היידֶקראוּט (Heidekraut).44 גם באתר החדש נאלצו מתכנני ה־V-2 להתמודד עם הבעיות הטכניות של הטיל שלא אפשרו לייצר את הטילים בכמויות שהוכתבו למתכננים על־ידי הנהגת הרייך. באמצע ינואר 1945, עם התקרבות הצבא הסובייטי גם להיידֶקראוּט, הועבר אתר הניסויים מערבה, ליערות ווֹלגַסט (Wolgast) הבלתי מיושבים שמדרום לפֵּנֶמינדֶה. המקום ננטש כעבור חודש בלי שנערך בו אפילו ניסוי אחד. אתר הניסויים הועבר למיקומו האחרון, לסביבות רֵטֶן (Rethen) שעל הנהר וֵזֶר (Weser).45

התארגנות הנהגת הרייך להעתקת מפעלי התעשיה הצבאית אל אתרים תת־קרקעיים

המתקפה האווירית הכבדה של בעלות הברית שהתקיימה ב־26-20 בפברואר 1944 (Big Week) והוזכרה גם לעיל גרמה נזקים כבדים במפעלים לייצור מטוסי הקרב של הרייך. במתקפה נפגעו עובדי המפעלים, נהרסו המבנים ומכונות הייצור, וכן נהרסו חלקי המטוסים שהיו על פסי הייצור. כאמור, בעקבות המתקפה הוקם ב־1 במרס 1944 מטה יֵגֶר בניסיון להבטיח את המשך ייצור המטוסים ולהחזיר את העליונות האווירית של הרייך שאבדה עקב ההפצצות. שר החימוש אלברט שפֵּר מונה על־ידי היטלר לעמוד בראש המטה, ואֶרהַרד מילך (Erhard Milch) וקרל זאוּר (Karl Sauer) מונו עוזריו בניהול המטה. למטה צורפו מומחים בתחומים חימוש, תעופה, אספקת אנרגיה, תחבורה, בנייה ואספקת כוח עבודה, ומומחים מתחומים אחרים. בזכות ניסיונו הרב בתחומי הבנייה קיבל המהנדס הנס קַמלֶר מאגף C של WVHA מינוי אישי מגרינג לחברוּת במטה.46

היעדים של מטה יֵגֶר הוגדרו ב־4 במרס על־ידי גרינג וכללו פעולות לתיקון נזקי ההפצצות ושיקום המפעלים שנפגעו, המשך תהליך הביזור של מפעלי הייצור במפעלים קטנים קיימים ברחבי הרייך ויצירת אתרים תת־קרקעיים בטוחים מהפצצות אוויריות שלתוכם יועתקו מפעלי התעשיה.47 בתחילת אוגוסט 1944 הורחבו יעדי מטה יֵגֶר לתחומי תעשיית החימוש כולה, והמטה החדש כונה בשם מטה החימוש (Rüstungsstab).48

העתקת כל תעשיית הנשק והחימוש אל אתרים תת־קרקעיים הייתה הנושא העיקרי בדיוני מטה החימוש ובפעילותו. על המטה הוטל למצוא אתרים מתאימים לפיתוח התת־קרקעי, לתכנן תכנון כללי ומפורט של הפרויקטים לביצוע, לספק חומרים לבנייה וכוח אדם לביצוע התוכניות, ולפקח על הביצוע. במסגרת החיפוש אחר אתרים קיימים המתאימים להקמת מפעלים לייצור נשק ומטוסים נבחנו מערות טבעיות, מכרות מלח, ברזל, פחם וגבס, מחצבות אבן, מנהרות נטושות של מסילות ברזל וכבישים, מרתפי יין ובירה, ואתרים תת־קרקעיים אחרים. כדי שהאתרים יתאימו למטרה נדרשו המאפיינים האלה: גודל מספיק של חללים הניתנים לניצול, גובה ורוחב מתאימים של המנהרות שיאפשרו התקנת מכונות ייצור, תנאי אקלים נוחים במנהרות (כגון טמפרטורה נוחה ולחות נמוכה), קרבה אל דרכי תחבורה ראשיות (כבישים ורכבות) שיאפשרו הובלה נוחה של חומרי הגלם והוצאת סחורות מוגמרות מהמפעל, וקרבה אל מקורות אנרגיה שהייתה דרושה להפעלת המפעל באתר.49 האתרים ליצירת מפעלים תת־קרקעיים חדשים נבחנו על סמך נתונים גאולוגיים חיוביים ונוחים, כגון הרכב סלעים מתאים שיאפשר כרייה וחציבה קלות אך יהיה יציב דיו למניעת מפולות וגם יחסוך בתמוכות בטון יקרות. כל זאת נוסף על דרישות של קרבה אל דרכי תחבורה נוחות וקרבה אל מקורות אנרגיה להפעלת המפעלים באתר.

עבודות התכנון לבניית המפעלים התת־קרקעיים נמסרו למשרדי תכנון גדולים, ואלה השקיעו בעבודתם מחשבה רבה ומקצועית.50 עבודות התכנון של מערכות המנהרות שנבנו בפרויקט צֵמֶנט באֶבֶּנזֵה (Ebensee), בפרויקט קוורץ במֶלק (Melk) ובפרויקט גוּזֶן ליד מאוּטהאוּזֶן נמסרו למשרד לתכנון הנדסי של אינג' קַרל פיבּינגֶר (Karl Fiebinger), שנעזר בייעוץ גאולוגי של פרופסור רַבּצ'יֵביץ' (Rabciewicz) מאוניברסיטת וינה. מתכנני המפעלים התת־קרקעיים של חברת מֶסֶרשמיט במילדוֹרף ובלַנדסבּרג, ממערב וממזרח למינכן בבווריה, התבססו על שיטת בנייה מיוחדת שהומצאה במיוחד לפרויקטים אלה על־ידי רקטור המכון הטכנולוגי הגבוה של ברלין, פרופסור פרנץ דישינגֶר (Franz Dischinger).51 עבודות התכנון של אתר תת־קרקעי כללו תכנון מערכות המנהרות בעומק ההר, תכנון כבישי גישה מהכבישים הראשיים אל פתחי המנהרות, תכנון מסילות הרכבת בתוך המנהרות ומחוצה להן, תכנון מערכות הביוב, הניקוז, החשמל והתקשורת, אספקת מים, מערכות אוורור, וכן התכנון הלוגיסטי של המפעל בתוך המנהרות — העמדת מכונות הייצור, תהליכי הייצור, פילוס שטחים בכניסה למפעלים והקמת מבני עזר, מחסנים ובתי מלאכה על השטחים המיושרים. התכנון כלל גם הקמת מחנות עבודה לגרמנים שיעבדו במפעלים, לעובדים הזרים, לשבויי המלחמה ולאסירי המחנות שהועסקו בבניית המפעלים ובעבודות הייצור בתום עבודות הבנייה.52

הביצוע בפועל של בניית 20 פרויקטים מרכזיים מסוג זה נמסר לאחריות ד"ר קַמלֶר שהקים לשם כך במשרדו מטה מיוחד בשם Sonderstab Kammler. 20 התוכניות שבידי קַמלֶר סווגו כפרויקטים מסוג A, B ו־S.53 הפרויקטים מסוג A נועדו להרחיב מנהרות קיימות במכרות ובכל מיני אתרים תת־קרקעיים ולהתקין בהן מפעלים לייצור מטוסים ומפעלי נשק ה־V. בין המפעלים החשובים הכלולים בקטגוריה A נמצאו מפעל מיטֶלבּאוּ־דוֹרה לייצור נשק ה־V בהרי הַרץ, המפעל של חברת פולקסוואגן לייצור הפּצצה V-1 בעומק מכרות הברזל בטִיל (Thil) שבחבל לוֹרֵן בצרפת (באזור שסופח לרייך), והמפעל של חברת היינקֶל לייצור מנועי סילון למטוסי הקרב של הרייך בעומק מכרות המלח בקוֹכֶנדוֹרף שבמדינת וירטֶמבּרג בדרום-מערב גרמניה.54 הפרויקטים מסוג B היו פרויקטים לכריית מפעלים תת־קרקעיים חדשים. בין הפרויקטים הכלולים בקטגוריה B נמצאו שלושה פרויקטים באוסטריה שהוזכרו לעיל: פרויקט צֵמֶנט באֶבֶּנזֵה, פרויקט קוורץ במֶלק ופרויקט גוּזֶן בקרבת מאוּטהאוּזֶן.55 הפרויקטים מסוג S כללו את הבונקרים הגדולים שהוחל בכרייתם על־פי הוראת היטלר כדי להקים בהם מפעלים שלמים לייצור מטוסי קרב, שהגדול בהם היה מפעל ה"ענק" (Riese) בהרי אוֹילֶן (Eulengebierge) שבהרי שלֶזיה תחתית (כיום Góry Sowie שבפולין), והמפעלים הגדולים לייצור מטוסים של חברת מֶסֶרשמיט בלַנדסבּרג ובמילדוֹרף שבבווריה.56

ביצוע משימות גדולות שכאלה, בשנים 1945-1944, היה תלוי באספקת כמויות אדירות של חומרי בניין (בעיקר ברזל, מלט וחצץ), באספקת ציוד מכני רב, וכן באספקת עובדים מקצועיים ולא־מקצועיים במספרים גדלים והולכים. בשלהי מלחמת העולם השנייה נהנה מטה יֵגֶר מעדיפות בולטת באספקת חומרי בנייה וציוד, ואלה סופקו לפרויקטים השונים בכמויות גדולות.

הסרת האיסור על ניצול כוח עבודה יהודי בתחומי הרייך

גם אספקת כוח אדם במספרים גדולים הייתה תנאי הכרחי להצלחת הפרויקטים של מטה יֵגֶר ומטה החימוש. עם הידרדרות המצב הצבאי בחזיתות הלחימה השונות גבר גיוסם לצבא של עובדי תעשיה גרמנים והחריף המחסור בכוח אדם מקצועי ובלתי מקצועי בכל ענפי התעשיה. כמו-כן גבר המחסור בעובדים לביצוע העבודות הקשורות בהעתקת מפעלי הייצור המלחמתי אל מתחת לפני הקרקע. עם נסיגת הצבא הגרמני בחזית המזרחית נסתמו מקורות האספקה של עובדים זרים ושל שבויי מלחמה שהובאו לגרמניה בהמוניהם כדי להחליף את העובדים הגרמנים שגויסו. בשל המחסור בעובדים פנו מטה יֵגֶר ומטה החימוש לעזרת הס"ס, לקבלת אסירים הכלואים במחנות ריכוז כדי שאלה יעבדו בתעשיה האוירית ובתעשיית החימוש וכן בפרויקטים להעתקת המפעלים אל מתחת לפני הקרקע. בהוראת גרינג להקמת מטה יֵגֶר נקבע במפורש שהימלר יעמיד לרשות המטה אסירים ממחנות ריכוז במספר מספיק לעבודה בבנייה ובייצור. בתחילת שנת 1944 עבדו כ־36,000 אסירי מחנות ריכוז לא־יהודים בתעשיה האוירית.57 העסקת אסירים יהודים בתחומי גרמניה הייתה אסורה באותה עת על־פי המדיניות הרשמית של הרייך, שנקבעה כזכור בסתיו 1942, בדבר סילוק כל העובדים היהודים המועסקים בתעשיית החימוש בשטח הרייך והפיכתה של גרמניה יוּדֶנפריי. בישיבה שהתקיימה ב־6 באפריל 1944, שבה דיווחו ראשי מטה יֵגֶר להיטלר על תוכניות הבנייה של המטה, עמד היטלר על דעתו להקים בונקרים ענקיים שיכללו מפעלים שלמים לייצור מטוסים. היטלר דחה את טענתם של משתתפי הדיון — ולפיה מחסור חריף בכוח עבודה עלול למנוע את ביצועם של פרויקטים כה גדולים — והודיע שהוא עצמו יתקשר אל הימלר ויורה לו לגייס כ־100,000 יהודים מהונגריה לצורך ביצוע העבודות.58 בכך הסיר היטלר למעשה את האיסור על העברת אסירים יהודים אל מחנות בתחומי גרמניה, וזאת כדי לנצל כוח עבודה יהודי במפעלי הנשק והתחמושת החיוניים והסודיים ביותר.

הודעתו של היטלר בדבר הכוונה להעסיק 100,000 יהודים מהונגריה בתעשיה הצבאית הגרמנית בתחומי הרייך התבססה על דיון שהתנהל בין היטלר לבין העוצר ההונגרי מיקלוֹש הוֹרטי (Miklós Horthy) בארמון קלֶסהיים (Schloss Klessheim) ב־18 במרס 1944. אומנם בדיונים אלה לא נחתמו הסכמים רשמיים, אך מעדויות של משתתפי הדיונים ומדיווחו של הוֹרטי עצמו לפני מועצת הכתר ההונגרית שכונסה אחרי הוועידה מתברר שהוֹרטי אכן הסכים למסור עובדים יהודים לביצוע תוכנית החרום הגרמנית לבניית מפעלים תת־קרקעיים לייצור מטוסים, נשק ותחמושת שבעזרתם קיוו הגרמנים להטות את תוצאות המלחמה לטובתם.59 בפגישה זו הפקיר הוֹרטי את יהודי ארצו וקבע את גורלם.

הערות

1. Norman Longmate, Hitler’s Rockets: The Story of the V-2s (London: Hutchinson, 1985), p. 11
2. Hans Mommsen and Manfred Grieger, Das Volkswagenwerk und seine Arbeiter im Dritten Reich (Düsseldorf: ECON, 1997), pp. 677–678
3. Walter Dornberger, Peenemünde: Die Geschichte der V-Waffen (Frankfurt am Main: Ullstein, 1992), pp. 105–106
4. Longmate, Hitler’s Rockets, pp. 158–159
5. שם, עמ' 53. ראו גם Michael J. Neufeld, The Rocket and the Reich: Peenemünde and the Coming of the Ballistic Missle Era (New York: Free Press, 1995), p. 190
6. Dornberger, Peenemünde, p. 52
7. Volkhard Bode and Gerhard Kaiser, Raketenspuren: Peenemünde 1936–1996 (Augsburg: Bechtermünz, 1997), p. 194
8. Neufeld, The Rocket and the Reich, p. 119
9. Dornberger, Peenemünde, pp. 55–56
10. שם, עמ' 27.
11. שם, עמ' 116; ראו גם Neufeld, The Rocket and the Reich, p. 192.
12. Florian Freund, “Die Enscheidung zum Einsatz von KZ-Häflinge in der Racketenrüstung,” in Konzentrationslager und deutsche Wirtschaft, p. 64
13. Longmate, Hitler’s Rockets, p. 68
14. Florian Freund, Arbeitslager Zement: Das Konzentrationslager Ebensee und die Raketen­rüstung (Industrie, Zwangsarbeit und Konzentrationslager in Osterreich 2) (Vienna: Verlag für Gesellschaftskritik, 1989), p. 40
15. שם, עמ' 46-45; עמ' 48.
16. Freund, Arbeitslager Zement, pp. 48–49; Longmate, Hitler’s Rockets,
pp. 90–91
17. שם, עמ' 39.
18. שם, עמ 81.
19. שם, עמ' 87.
20. Allen, The Business of Genocide, p. 234
21. Dornberger, Peenemünde, p. 187
22. Freund, Arbeitslager Zement, p. 51
23. Allen, The Business of Genocide, p. 215
24. חברת-בת של חברת אמוֹניאקוֶורקֶה מֶרזֶבּוּרג (Ammoniakwerke Merseburg) של קונצרן אִי־גֶה פַרבֶּן. ראו Manfred Bornemann and Martin Broszat, “Das KL Dora-Mittelbau,” in Studien zur Geschichte der Konzentrationslager, eds. Hans Rothfels and Theodor Eschenburg (Munich, 1970), p. 156.
25. שם, עמ' 159.
26. Prosecution staff, Information of the “Dora”-Nordhausen War Crimes Case, 1947, p. 8
27. Bornemann and Broszat, “Das KL Dora-Mittelbau,” p. 157
28. לפרטים נוספים על הקמת מטה יֵגֶר והחברים בו ראו להלן.
29. Freund, Arbeitslager Zement, p. 83
30. Bornemann and Broszat, “Das KL Dora-Mittelbau,” p. 163
31. Information of the “Dora”-Nordhausen War Crimes Case, p. 8
32. Bornemann and Broszat, “Das KL Dora-Mittelbau,” p. 166
33. Götz Dieckmann and Peter Hochmuth, KZ Dora-Mittelbau Produktionsstätte der V-Waffen (Nordhausen: Rat d. Stadt, 1970), p. 22
34. Bornemann and Broszat, “Das KL Dora-Mittelbau,” p. 165; Allen, The Business of Genocide, pp. 225–226
35. שם, עמ' 168. ראו גם Sofsky, The Order of Terror, p. 180.
36. שם, עמ' 175; Dieckmann and Hochmuth, KZ Dora-Mitteblau Produktions­stätte, p. 6.
37. Bornemann and and Broszat, “Das KL Dora-Mittelbau,” p. 197
38. “Truppenübungsplatz der Waffen-SS Debica ‘Heidelager,’” in Lexikon der Wehrmacht. ראו בכתובת [קישור]
39. Bode and Kaiser, Raketenspuren, p. 75. האסירים היהודים הוחזקו במחנה פּוּסטקוּב (Pustków), שמונה קילומטרים דרום–מערבית לִבּליזְנה. לפרטים נוספים ראו [קישור]
40. Longmate, Hitler’s Rockets, p. 93
41. Dornberger, Peenemünde, p. 236
42. Longmate, Hitler’s Rockets, p. 102; Dornberger, Peenemünde, p. 238
43. שם, עמ' 235.
44. שם, עמ' 264. אתר היידֶקראוּט נמצא 256 קילומטרים מצפון-מערב לוורשה, 16 קילומטרים ממזרח לעיירה טוּכוֹלה (Tuchola), קרוב ליישוב ויֶז‘כוּצ‘ין (Wierzchucin). האתר היה בקרבת שטח אימונים של הוורמכט (Truppenübungsplatz Westpreußen). בשנות המלחמה סופח האזור ובכללו יערות טוּכוֹלה (Bory Tucholskie / Tucheler Heide) לפּרוּסיה המערבית. ראו Longmate, Hitler’s Rockets, p. 110.
45. Dornberger, Peenemünde, p. 267
46. Sofsky, The Order of Terror, p. 178
47. Edith Raim, Die Dachauer KZ-Außenkommandos Kaufering und Mühldorf: Rüstungsbauten und Zwangsarbeit im letzten Kriegsjahr 1944/45 (Landsberg: Martin Neumeyer, 1992), p. 31
48. Bertrand Perz, Project Quarz (Vienna: Verlag für Gesellschaftskritik, 1990), p. 148
49. שם, עמ' 39.
50. Perz, Projekt Quarz, p. 214
51. Raim, Die Dachauer KZ-Außenkommandos, p. 120
52. Piotr Kruszyński, Die unterirdischen Bauten im Eulengebirge und auf Schloß Fürstenstein (Wałbrzych: Państwowe Muzeum Gross-Rosen, 1989), p. 6
53. Enno Georg, Die Wirtschaftlichen Unternehmungen der SS (Stuttgart: Deutsche Verlags-Anstalt, 1963), p. 38
54. Dieckmann and Hochmuth, KZ Dora-Mitteblau Produktionsstätte, pp. 8–15; Mommsen and Grieger, Das Volkswagenwerk und seine Arbeiter, p. 807; Detlef Ernst, Klaus Riexinger and Volker Baum, KZ Kochendorf: Vernichtung durch Arbeit (Bad Friedrichshall, 1993), pp. 13–15
55. Perz, Projekt Quarz, p. 17
56. Kruszyński, Die unterirdischen Bauten, p. 3; Raim, Die Dachauer KZ-Außenkommandos, p. 102
57. Perz, Projekt Quarz, p. 145
58. Willi A. Boelcke, Deutschlands Rüstung im Zweiten Weltkrieg: Hitlers Konferenzen mit Albert Speer, 1942–1945 (Frankfurt am Main, 1969), p. 346
59.יצחק פרי (פרידמן), תולדות היהודים בהונגריה, חולון תשס"ב, עמ' 388.

במנהרות אשמדאי - עובדי כפייה יהודים בתעשיה הצבאית של הרייך השלישי; מאת: אליעזר שורץ; הוצאת יד ושם; 342 עמודים; 104 ש"ח
תאריך:  26/04/2016   |   עודכן:  26/04/2016
ציפי לוין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  שואה וגבורה
לקראת יום השואה והגבורה מדי שנה, עם ישראל מתאחד בזיכרון השואה והגבורה שבה הושמד כשליש מהעם היהודי בידי שליטי הנאצים. אולם יש לנו גם גיבורים שלא מוזכרים בטקס: הם ששרדו את השואה, עלו ארצה כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ונשארו שותפים מלאים לייסודה ופיתוחה של המדינה. למרבה הבזיון, אזרחים אלה סובלים, הפעם בידי מנהיגי המולדת, מניצול שיטתי והשפלה מכוונת. לדוגמה: ניצולי שואה ישראלים משלמים שני סוגי מיסים: 1. מס הכנסה על-פי חוק שחל על כל אזרחי המדינה, פלוס – 2. מרבית כספי הפיצויים הגרמניים שלהם ששורדי השואה בישראל נדרשים להפריש לקופת המדינה מאז 1953.
25/04/2016  |  יהודית פויאר  |   מכתבים/הערות
חסר דעה שכשל וקם ושוב צועד
25/04/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים
מחנה ברגן-בלזן בגרמניה היה תחנה אחת בנתיב הייסורים של הילדה מריון בלומנטל ומשפחתה מהעיר הקטנה והשלווה הוֹיָה בגרמניה. הספר 'ארבע אבנים מושלמות', שנכתב בידי מריון בלומנטל עם הסופרת לילה פרל, מביא את סיפורם של מריון ובני משפחתה המצליחים לשמור על קשר אוהב ואמיץ ועל צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים. באותם ימים האמינה מריון שאם תצליח למצוא ארבע אבנים זהות תישאר משפחתה שלמה ותשרוד את אימי המלחמה. במשך שש שנים וחצי שרדו בני המשפחה את הבריחה להולנד, השילוח למחנה וֶסטֶרבּוֹרְק והגירוש לברגן-בלזן.
24/04/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים
לאחר חודשים של עיכובים ואחרי לחצים רבים מצד יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, יקבלו כ-11 אלף ניצולי שואה קשיי יום, את הקצבאות המגיעות להם ושאותן הפסיקו לקבל לפני קרוב לשנה, עקב סכסוך משפטי בין שתי חברות המחזיקות בכספים שאמורים לממן את תשלום הקצבאות, עד יום רביעי הקרוב (20.4.16). תשלום הקצבאות לניצולים מתאפשר לאחר שבישיבה האחרונה של ועדת הכספים בנושא, נעתרה מנהלת הרשות לרווחת ניצולי השואה, הגב' עפרה רוס, לקריאת גפני והציעה שהרשות תשלם את הקצבאות עד לסיום ההליכים המשפטיים בין החברות.
17/04/2016  |  מירב ארד  |   חדשות
למן הימים הראשונים השתתפו יהודי יוגוסלוויה במלחמה הקשה והאכזרית נגד הכובש הנאצי ועוזריו המקומיים. הם התגייסו לשורות הפרטיזנים ורבים מהם הגיעו לתפקידים צבאיים ופוליטיים בכירים, רשמו פרקים מפוארים של גבורה אישית ושל הקרבה בלחימה למען עצמאות ארצם ונודעו בתור גיבורי מלחמה לאומיים. כ-15% אחוזים מכלל אוכלוסיית יהודי יוגוסלוויה הבוגרים השתתפו בלחימה, השיעור הגבוה ביותר של היהודים שהשתתפו במלחמה נגד גרמניה הנאצית.
14/04/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים
רשימות נוספות   /   שואה וגבורה  /  מי ומי  
"שר הרווחה עושה שימוש ציני בניצולים"  /  מירב ארד
בגלל החג: יוקדמו התגמולים לניצולים  /  מירב ארד
יוגבל שכר הטירחה שניתן לגבות מניצולים  /  מירב ארד
יצא הליכוד מהשק   /  אליהו קאופמן
בגן חיות הטרף  /  יוסי ברנע
גזענות  /  מחלקה ראשונה
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
[צילום: סרחיי פופקו/AP]
יאיר נבות  |  
האוקראינים טוענים שכל 31 הטילים ששיגרה רוסיה לעבר הבירה יורטו, אך ישנם 13 פצועים כתוצאה משברי יירוטים שנחתו על איזורי מגורים במערב קייב    בין הפצועים גם ילד. נגרמו נזקים גדולים לבנ...
איתן קלינסקי
איתן קלינסקי
את תבונתו של קהלת יש להפעיל באלו הימים, כשאנחנו מנהלים את המלחמה הצודקת נגד החמאס הרצחני והאכזרי, שרצח ביום שבת בתשרי תשפ"ד 1,400 יהודים, אנשי עמל ובני נוער שחגגו, ושכל "חטאם" בעינ...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il