הלוויה חורפית עליזה

על במה מעוצבת להפליא ומושקעת בכישרון של אלונה וינשטיין, הנתמכת בתאורה אותה עיצב אייל תבורי, הממוקדת בכל דמות על הבמה, כשהיא מותירה את חלקה האחר באור קלוש יותר כדי להבליט את הדובר, ובכך מעבירה את משקל תשומת הלב למה שנדרש; אך עם זאת - כל שאר המצויים על הבמה אינם בגדר ניצבים - כולם בפעילות בימתית-תנועתית מרהיבה ומרשימה, כך שהעין מתקשה לקלוט את כל עושר ההתרחשויות. בכך, הצופה הופך חלק בלתי נפרד מהמתרחש.

בפתיחה, במרכז הבמה, מוצבת אמו הגוססת של הגיבור, זקנה חלשה ולבנת שיער, הזועקת ממרי ליבה ברגעיה האחרונים הטבולים בדאגה: מי יבוא להלוויה שלה. כל הבטחות בנה (אבי סרוסי השחקן הבולט בהצגה בין כל שאר המוכשרים ברמות) לא מרככות את זעקותיה ודאגותיה. וכשהיא מתה - מתחילה העלילה לקבל את מגע יד הקסם של המורה הוותיק ומנהל הסטודיו - יורם לוינשטיין.

אנו פוגשים במהלך העלילה את דודו של הגיבור, (אוריה חייק המרשים), סמל אופייני לבעל הכנוע לגחמות אשתו - שירן הוברמן קומיקאית רבת ההבעות, שכל משפט שלה מצחיק עוד יותר מקודמיו). היא מתעקשת שלא לפתוח את הדלת עליה מתדפק באישון לילה האחיין היתום, כדי לא לקבל את הודעת הפטירה, שתחייב אותם לדחות את חתונת בתם המיועדת למחרת, ביום ההלוויה. בינתיים, מתעוררים משנתם החתן (טום מרסייה יפה התואר, שהוטל עליו מטעם המחזאי לוין להיות גם הוא השפוט של זוגתו הנשית, והמשחק להפליא את הטמבל התמים והאוהב), וכן והכלה, היפה והתמירה, ירדן תוסיה כהן. ירדן המחוננת מילאה בתחילת ההצגה את הזקנה הגוססת בכישרון רב, וכעת היא הכלה היפה והאוהבת.

דרך התוודעות הצופים לזוג הורי הכלה, (האם - יעל פולמן בעלת תווי הפנים מלאי האופי, ולאב - חנן אסרף), כמו גם דרך הצגת טיפוסי הורי הכלה, מתבהרת היטב דעתו השלילית של לוין על הנשים, על מוסד הנישואים בכללותו, ומהשתקפות דמויות הגברים הצעירים - את תסכוליו המיניים של המחזאי. שלל השמות המפוחלצים שלוין מעניק לגיבוריו, משליך גם הוא על הדחייה שלו מהעבר היהודי, השמות הגלותיים אותם הוא מעוות ומעצים בגיחוך שהם יוצרים, ובסך-הכל - כמו כל מחזותיו - המחזה הוא ראי נפשו המיוסרת של לוין.

אך אל דאגה. היוצרים המוכשרים, הבימאי יורם לוינשטיין ומעצב התנועה עמית זמיר, יוצרים כאן כעין קרנבל של שמחה ועליצות, שיחד עם המוזיקה הנהדרת שעיצב להצגה יצחקי פרנקו, מעשירים את העין והאוזן, כמו גם התלבושות של טל קילשון, שיחד עם הפאות והעיטורים - כולם הם ברוח הקריקטוריסטית בה ראה לוין את דמות הנשים, ככבדות חזה ורחבות ישבן...

מלבד הדמויות הקריקטוריסטיות של הנשים והגברים, מפנה לוין את ביקורתו גם כנגד המכורים לריצה, טרנד שתופס את הקהל יותר ויותר. כך מקסים ביותר שאדי מרעי הנהדר, ביכולת הריצה הבלתי פוסקת והגמישות התנועתית החיננית, בהופעתו כזקן ישיש שעדיין רץ, כשלצידו רון קנר השמנמנה, המהווה כביכול הוכחה שריצה אין בכוחה לשנות שמן לרזה... דמות מרשימה ביותר שמהווה סמל לרעיון המוות החוזר בכל מחזותיו ומדגים את הפחד הנוראי של לוין מהמוות - היא דמות מלאך המוות "אנג'ל" - הדס פדר המצוינת. הדמות החיובית השנייה מלבד הגיבור הטרגי, היא של הפרופסור השכן, אותו מגלם בכנות ובשכנוע מעולה שניר איגולקין, המשרה אוירה חיובית נעימה ורגועה בתוך כל סערת החושים המתרחשת בהצגה.

מהטקסטים המעטים שניתן היה להבין בתוך כל ההתרגשות והמהומה שבסיפור, היה די כדי להזין את בלוטות הצחוק ולגרום לקהל לצאת מחויך, מרוצה ומאושר, כל זאת הודות לתנועה שהופכת את ההצגה למולטי-מדיה עשירה.

לאחר שורת הצגות ממיטב הקלאסיקה העולמית ("פדרה", "קליגולה") בהן הוכיחו השנה מסיימי המחזור הנוכחי את כישרונם הרחב ויכולותיהם המצוינות, טוב שניתן להם להפגין גם את כישרונם הקומי לצד הדרמטי, וליהנות את הצופים בחשיפת מגוון כישרונותיהם.

תענוג נהדר של הצגה.