ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
עבורי באמת המילה "שהחיינו" מקפלת בתוכה משמעויות רבות ועמוקות מאז ניסיון ההתנקשות. הנה, אני חי פיזית, והקדוש-ברוך-הוא ממלא אותי גם בחיות, ברצון לעשייה.
מכובדי, אשתי יפי - היא לא מרשה להגיד משהו מעבר לזה - אמי, ילדי - חגי, אביטל, נריה דוד, שלמה, הלל, שחר, טניה, ובני-זוגם וילדיהם, אחי ואחיותיי ושאר בני משפחתי וחבריי - אדוני היושב-ראש, ראש האופוזיציה, שרי הממשלה, חבריי חברי הכנסת, אני מבקש לפתוח את דברי בתודה - תודה לכם על הסולידריות.
אני רוצה להקריא קטע שנאמר פה במשכן הזה 13 יום לאחר ניסיון הפיגוע בחיי בי"ט מרחשוון תשע"ה, 11 בנובמבר 2014: "התנצלתי בפני סגניתי פנינה תמנו-שטה שאני עושה לה הפתעות ובלגן, אבל פשוט אתם הראשונים שאני רוצה, לקראת הדיון על יום החולה, לחלוק" - עם שרת הבריאות, עם הנוכחים במליאה - "את שמחתי. לפני שנייה ירדתי מכאן על-מנת לדבר עם
יהודה גליק, שנושם לבד כבר שעתיים. בסגנון של יהודה גליק, הוא ביקש לדבר אתי ולומר לי שהוא רוצה להתקשר אלי מהר", כי "אני יודע שאתה נאבקת על הזכות לדבר; אני כמה ימים נאבקתי על הזכות לנשום. אז עכשיו אני כבר נושם לבד, ורציתי לחלוק אתך את זה. אני יודע שדוברים רבים במליאה הזאת, כשעלו לדבר בימים האחרונים איחלו לו רפואה שלמה" - אז התרגשתי - "הרגשתי חובה לבוא ולומר לכם שהאיחולים של רבים מכם עזרו, העבודה הנפלאה של אנשי 'שערי צדק' ושאר אנשי הרפואה. גברתי השרה". כך אמרת, "כנראה בכיוון הנכון, ואנחנו מאחלים לו לא רק לנשום, אלא גם לדבר, וללכת ולרקוד, ושיהיו לו רק שמחות במשפחה".
כה אמרת, אדוני. אל דאגה, אני לא הולך לרקוד פה, אבל, ברוך השם, שבתי לדבר, לרקוד, לשמוח. ואני מבקש להודות לכל יושבי הבית הזה, וגם לכל עם ישראל, וגם ליהודים ושאינם יהודים ברחבי העולם, שנשאו תפילה למעני. ברוך השם, עצם העמידה שלי כאן מעידה כי תפילותיכם התקבלו. התפילות הגיעו מכאלה שראו בי מוביל בשורה ומכאלה שרואים בי מוביל אסון. לאלו גם אלו תודתי. יהי רצון שכל המברכים יתברכו.
אני גם רוצה בהזדמנות זו, אדוני היושב-ראש, להודות לכל עובדי הבית הזה, שבשלושה הימים האחרונים הפתעתי אותם בכל מיני הפתעות, וכל אנשי המשמר פה, שבאמת בלי כחל ושרק, בלי למצמץ, עשו והתגייסו למעני - כל המחלקות. אני לא רוצה לפרט; באמת עובדי הבית הזה - אגב, גם בהיותי אזרח פשוט. תמיד עובדי המשמר מקבלים את פני האנשים בכזה נחת רוח וסבר פנים.
חבריי חברי הכנסת, נולדתי לפני 51 שנה בניו-יורק שבארצות-הברית לאבי, פרופסור
שמעון גליק, ולאמי, גברת ברנדה גליק, בבית שהיה מלא באמונה בה' וברגש ציוני. בשנת 1974, בהיותי בן שמונה וחצי, שמעו הורי שהולך להיפתח בית-ספר לרפואה בנגב, והחליטו שהגיע הזמן לממש את החלום הציוני ולהיות שותפים בעשייה.
אבי נשא אז במשרה בכירה באחד מבתי-החולים בניו-יורק והיה חלק מצוות מחקר מתקדם מאוד, ששנתיים לאחר שעלינו לארץ זכה בפרס נובל לרפואה. אך הם החליטו שהגיעה העת. מה שמשך את אבי יותר מכול היה העובדה שבית-הספר לרפואה בנגב יהיה מיוחד בגישתו, הרואה בחולה בראש ובראשונה אדם. אבי, איש האתיקה הרפואית ברמ"ח איבריו, נאבק שנים למען זכויות החולה, והחליט לממש את אמונותיו. הוא עבר לבאר-שבע כשהייתה אז עיירה קטנה, עוד לפני שזכו באליפות בפעם הראשונה, ובמידת הצורך מדי שבוע היה לן ביישובים קטנים שבהם לא היה רופא - ירוחם, רהט - מתוך הבנה שלא ייתכן להשאיר יישוב ללא רופא.
אבי איננו נמצא כאן כעת. הוא נמצא במרכז הרפואי "סורוקה" - תודה לאל, לא כפציינט, אלא ממרום גילו, בן 84, הוא ממשיך להתנדב ולקבל חולים במרפאה. במשפחתנו יודעים שבין שיש ברית לנין או בר-מצוה לנכד, ביום שסבא במרפאה הוא לא יגיע. או כלשונו אתמול: האישה שמחכה לתור כבר כמה שבועות וסובלת מבעיה בבלוטת התריס לא אשמה שהבן שלי נהיה חבר כנסת. אבי מעולם לא שבת; מעולם לא קיבל תשלום על טיפול פרטי בחולה.
גם אמי היקרה, שנמצאת כאן, שלעומתו לעולם לא תפספס אירוע משמח של בן משפחה, ממשיכה גם היא להתנדב שעות רבות בשבוע ב"
יד שרה", וזאת לאחר 20 שנה שבהן לימדה אנגלית את בני ובנות הנגב. רבים מהם באו אלינו הביתה לקבל שיעורים פרטיים - חינם, כמובן. הורי הם מקור ההשראה שלי להתמסר למען הכלל, להיות קשוב תמיד לאנושיות.
כאדם מאמין ברור לי שאין מקרים בעולם. בזה שאני עומד לפניכם כעת ביומי הראשון בכנסת - כפי שאתם רואים לא הסתפרתי וזיפי הזקן שאני רגיל לגלח בולטים - זה משום שאנחנו ביום האחרון שבו אנחנו מציינים את הימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
בתקופה האחרונה, לצערנו, אנחנו שומעים מחלקים שונים מהבית הזה קולות שלפיהם כאילו עדיין לא תמיד אנחנו נוהגים כבוד זה בזה. לא באתי להטיף בשער, אלא לפנות לעצמי עם כניסתי למשכן הזה, להזכיר לעצמי שעלי להקפיד לנהוג בכבוד חברי. אני מתפלל שאזכה לקדש את שמו בעולם, ושלעולם שמו לא יתחלל על-ידי. אני מתפלל שהקדוש-ברוך-הוא ייתן בלבי הכנעה וענווה לדעת לשמוע ולהקשיב לכל באי הבית הזה. לתת בהם אמון שהם באים מתוך אמונה בצדקת דרכם - לכבד, להקשיב ולנסות להבין אותם.
"אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". כן, חברים, אל דאגה, לא שכחתי את ירושלים, לא שכחתי שאני ימני. בשנים האחרונות אני מוסר את נפשי למען הנושא החשוב כל כך - ציון. "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי", ציון היא הר-הבית.
ביום שני השבוע, ביומי האחרון כאזרח מן השורה, עליתי להר-הבית למלא את המצברים של הנפש, ולקבל עלי את שליחותו של הקדוש-ברוך-הוא מהמקום שבו שמו שוכן בעולם הזה ולהתחבר לאור ולשלום ולטוב שבעולם הזה. הקדוש-ברוך-הוא שהרים אותי וחיבק אותי, ממצב קריטי לעמידה על הרגליים כאן בכנסת ישראל, חשב כנראה שמשימת חיי טרם הסתיימה - את שליחותי אבצע בבית הזה.
לא הגעתי לכאן לעשות קריירה פוליטית, אינני יודע אם אהיה כאן זמן רב או מועט - הוא יחליט - אבל כל עוד אני כאן, אעשה כל אשר לאל ידי להפסיק את העוול המתרחש מדי יום במקום הקדוש בעולם, שבו שוטרים מצווים לבדוק האם יהודי בן 90 מזיז חלילה את שפתיו או לא. לא אסכים גם שהמרכז העולמי לשלום ולטוב ולאור ימשיך לשמש כמרכז הסתה לטרור.
ברוך השם, בשנה האחרונה הוביל השר לביטחון פנים בשיתוף עם שרת המשפטים ובגיבוי ראש הממשלה את גירוש גורמי ההסתה מהר-הבית. והנה, הפלא ופלא, כשמגרשים את הבריון השכונתי האלימות מצטמצמת. בחג פסח האחרון עלו להר-הבית שיא במספר היהודים מאז קום המדינה, למעלה מ-1,000 איש בשבוע אחד. והנה קוסמות - הכול עבר בשלום. מסתבר שהאחריות לאלימות היא על האלימים ולא על קורבנות האלימות.
השנה אנו מציינים את שנת היובל לאותה קריאה מפורסמת "הר-הבית בידינו". אותה שנה שבה זכינו לעלות שלב נוסף בתהליך קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל, לשוב לנחלת אבותינו. אני עומד כאן כנבחר ראשון לראשונה בישראל, נציג רשמי של מחוז יש"ע - כן, יש"ע, לא יו"ש. אשתדל להיות שליח נאמן לשולחי, לחצי מיליון אזרחי ישראל הגרים בחבלי יהודה ושומרון. איאבק למען שיפור איכות חייהם בחינוך ובתחבורה, בבינוי ובביטחון, בתקשורת, וכדי שנותני שירות יגיעו גם אליהם.
כן, אני יודע שבחבלי הארץ חיים גם כשני מיליון ערבים - או פלשתינים, איך שתרצו לקרוא להם - ובזמן שאנו בנינו כאן מדינה לתפארת, מהמתקדמות ומהמוסריות שבעולם, ההנהגה שלהם העדיפה שרבים מהם ימשיכו לחיות במחנות פליטים. הנהגתם שכנעה אותם והשלתה אותם. מאז 1947 ועד היום דחתה כל הצעת פשרה שעמדה על הפרק. נדמה שכל מי שעיניו בראשו מבין שאופציית המדינה הפלשתינית כבר פסה מן העולם, אבל גם מי שרואה את מאות הפלשתינים העומדים מדי יום מאחורי גדרות - מדי לילה, יותר נכון - בציפייה דרוכה לעבור ולעבוד ולא מרגיש צביטה עמוקה בלב, הרי שעליו לחזור ולפתח רגישות אנושית בסיסית.
אני קורא מכאן לשכנינו החיים לידינו להפסיק לחיות בדמיונות, לשבת יחד להכין תוכנית עבודה לבניית מדינה יהודית המעניקה מתוך ערכים יהודיים בסיסיים של "ואהבתם את הגר" זכויות אדם מלאות לכל מי שיהיה מוכן לגלות נאמנות ולהפסיק כל לגיטימציה לאלימות.
לסיום, אני מבקש לציין שרבים שואלים אותי איזה חוק הייתי רוצה לחוקק. אז אולי אני קצת, קצת הרבה, נאיבי. הייתי שמח שנחוקק חוקים לעצמנו. למשל, כל מי שמחליט לומר דברי ביקורת על חברו, יהיה חייב להתחיל בדברי פרגון. מי שלא מסוגל לראות משהו טוב בזולת, הכיצד יוכל לבקר אותו? או למשל, אולי אחת לחודש, לחודשיים, כל חבר כנסת יהיה חייב לשאת נאום שבו הוא משכנע בטיעונים ההפוכים לדעתו, כדי שיזדהה עם הדברים שנאמרים. חבר הכנסת בגין, אני אוהב את החיוך שלך.
שנים רבות אני מסתובב במסדרונות ורואה שיש כאן אנשים ערכיים, רציניים, מאירי פנים בכל גוני הקשת הפוליטית. אני נושא תפילה שאלמד מהם להמשיך להאיר פנים - זה לזה - ולהקשיב. "שאלו שלום ירושלם, ישליו אהביך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלוהינו אבקשה טוב לך". תודה רבה.
