חוק וגנר (1935) - הניסיונות לנתץ תאגידים גדולים, ניסיונות שעלו בתוהו, הביאו את המנהיגים הפוליטיים של שנות ה-30 למסקנה, שעל הממשלה לעודד כוחות, שיאזנו את עוצמתם של אילי ההון.
אחד מכוחות אילו היתה תנועת העבודה, שקיבלה לגיטימציה מהממשל ואף סיוע נרחב ממנו. חוק וגנר כפה על בעלי העסקים לשאת ולתת על הסכמי עבודה עם נציגי העובדים באיגודים המקצועיים. חוק זה כמובן עודד הצטרפות לאיגודים.
מגמה זו הצליחה במידה רבה, עד לחקיקתו של חוק טאפט - האר טלי, שנחקק ב-1947. מטרתו היתה בדיוק הפוכה: הצרת צעדיהם של האיגודים המקצועיים ושל תנועת העבודה, מחשש שכוחם גדול מידי. מכל מקום, בשנים אלו, תנועת העבודה הפכה למוקד כוח בעל השפעה פוליטית גדולה, והאיגודים היו לגורם חשוב, מוכר וחוקי, שמילא תפקיד מרכזי, ביחסים בין עובדים לבין התעשיה והממשל.
