בואו ננסה להיזכר מה כתבה (בין היתר) הנשיאה דאז של בית המשפט העליון השופטת
דורית ביניש על הצורך בחשיפת העדויות של
ועדת וינוגרד (מלחמת לבנון השנייה): "העיקרון בדבר פומביות הדיון מבוסס גם על זכות הציבור לדעת וכן על חובת הגילוי החלה על רשות ציבורית. זכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של רשויות ציבוריות, מאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות - ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. רציונל זה מצא את ביטויו בחוק
חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע) המקנה לכל אזרח ותושב זכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בכפוף לחריגים ולסייגים המנויים בחוק.
החלפת דעות
לכך יש להוסיף כי מימושה של זכות הציבור לדעת על-ידי פרסום אופן פעולתה של הרשות הציבורית ברבים, תורמת לגיבוש סדר היום הציבורי ומסייעת לפרטים בחברה לגבש את עמדותיהם על-ידי ליבון גלוי של הבעיות והחלפת דעות באופן חופשי על-בסיס המידע שמתפרסם (על זכות הציבור לדעת ראו: עע"מ 9135/03, 9738/04 המועצה להשכלה גבוהה ואח' נ'
עיתון הארץ (טרם פורסם), בפסקאות 8-9 לפסק-דינה של השופטת חיות; עע"מ 6013/04
משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (טרם פורסם), בפסקה 12 לפסק-דינו של השופט ריבלין"
אין ספק שנושא הבחירות הוא נושא מרכזי בחיינו, אין כל ספק שהנושאים בהם עוסקת הוועדה, לפחות רובם המכריע, אינם סודיים ביטחונית, ובכל זאת דיוני הוועדה הציבורית לעניין חוק הבחירות דרכי תעמולה, אשר בראשה עומדת הנשיאה בדימוס ביניש, מתנהלים לגמרי במחתרת. אף פרסום לא יוצא מן הוועדה מלבד כתב המינוי
שלה, קריאתה לקבלת פניות הציבור, ופניות הציבור בפועל. מעבר לכך לא נמצא דבר באתר האינטרנט שלה.
לא עדויות, לא פרוטוקולים, כלום, שום כלום.
היכן נעלמה פומביות הדיון? איפה שכחנו את זכות הציבור לדעת? מה קרה עם זכות הציבור לקבל מידע מרשות ציבורית? האם שכחנו את חובת הליבון החופשי של הבעיות ועל החלפת דעות באופן חופשי?
האם באווירה סודית שכזו יתקיימו הדיונים אשר הם כל כך משמעותיים לעתידנו כחברה יהודית ודמוקרטית?
