בן דרור ימיני מקדיש השבוע את טורו, לנושא השגור בפיו והחביב עליו, השמאל הקיצוני. אין ספק שזה חשוב להתייחס לכך, אך ציפיתי להתייחסות למלחמת לבנון השנייה, התייחסות שנעדרה.
את השמאל הקיצוני מנגח ימיני, דווקא דרך דוגמה בהפוכה: אמילי מוגרבי, שהביעה שמחה על מות קורבנות הטרור ב"שרונה", אינה מייצגת, לשיטתו את הימין. כך גם אלמה בבלש, אשר אמרה ש"יש לסיים את הכיבוש מן הירדן עד הים" וכינתה את ישראל "מדינת אפרטהייד גזענית ורצחנית"; ההבדל, לשיטת ימיני, הוא עמידתה של האחרונה בראש הקרן למגיני זכויות אדם אשר בשנים 2011-2014, לדברי ימיני, קיבלה יותר ממיליון שקלים וחצי מן
הקרן החדשה לישראל.
חלק אחר מטורו, מקדיש ימיני ל
אביגדור ליברמן, ששוב מאיים "לפוצץ את עזה", תוך חוסר הבנה שתשתיות טרור לא ניתן לחסל: הרוסים לא הצליחו בצ'צ'ניה, ארצות הברית כשלה בעיקר בנושא הזה, וגם אנו לא נצליח: מה שכן, מציע ימיני, כדאי להגדיל את האשראי הבינלאומי שלנו, לקראת הסיבוב הבא: דווקא אם נציע לעזה נמל, הסרת הסגר ותוכנית שיקום, אם תתפרז מנשקה, דווקא אז תהא לגיטימציה עבורנו ב"סבב הבא".
"בעידן המודרני התחמושת הזאת, של צדקת הדרך, היא אולטרה-חשובה", מציין ובצדק, ימיני, מה שאישית מחזיר אותי למלחמת לבנון השנייה. הלגיטימציה של
אהוד אולמרט, בשנים 2006-2009 לרסק את לבנון ואת עזה, לא באה אלא מהתהליך המדיני שהחל, ומנכונותו לתוכנית ההתכנסות.
אבל אין מצב שביבי יבין שבכדי לנצח את האויבים המרים, הוא זקוק ללגיטימציה בינלאומית, אשר מגיעה כשיש תהליך מדיני: לשיטת ימיני "צריך להחליף את נתניהו משום שתחת שלטונו צועדת ישראל לאסון של מדינה אחת גדולה".
דווקא בתחום הטרור מקבל ביבי ציון טוב. בתקופתו יש פחות טרור, באופן יחסי, כי הוא לא יוזם מהלכים מדיניים, ומהליכים מדיניים, כידוע, גוררים גלי טרור ממי שלא רוצים מדינה פלשתינית לצד ישראל, אלא במקומה.
אבל, אם אשלים את דברי ימיני, מהלך מדיני, עם כוונות אמיתיות (ולא תוך קריצת עיין לימין כפי שבנימין נתניהו עושה, בהרחבת התנחלויות), הוא הוא זה שגם אם לא יפחית טרור, יספק אשראי בינלאומי להלחם בו. בדיוק כפי שארע לאהוד אולמרט ב 2006.
