הנשיא המפצל ומחול החרבות של "כנס הרצליה 2016"

המשך המהלך התרחש ביום שלישי, 15.6.16, לפנה"צ, בנאום בחירות פר-אקסלנס של יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, במליאת הכנס. נאום מצויין כנאום בחירות ונאום מיותר לחלוטין בכנס אקדמי (לפי דעתי, כמובן). לנאום הוקצה מקום של כבוד ובלעדיות בשורת נאומי הפתיחה של מושב המליאה, במתחם המרכז, בהרצליה. ומי שהבין כבר את הפרינציפ, גם יכול לשער שלפיד היה הפוליטיקאי היחיד שדיבר במסגרת זו. מקרה? בוודאי שלא.

לנאומו של לפיד קדמה סקירת מצב לאומית, שניתנה על-ידי האלוף הרצי הלוי, ראש אמ"ן. בצורה מוזרה, אבל כנראה לגמרי לא מקרית, היו הדברים מסונכרנים היטב.

אינני רוצה להלאות את הקוראים בתאור מפורט מדי, אבל החלק השלישי של "המצגת הפוליטית המוכללת", התחולל במושבי אחה"צ של היום השני (15.6.16) ובמהלך היום השלישי (16.6.16), בין היתר בהופעתם של שני שרי ביטחון ורמטכ"לים לשעבר - ברק ויעלון - ששרתו בממשלותיו של נתניהו בעבר, ובמקרה עזבו אותן כבני-פלוגתא שלו. שניהם דיברו כאופוזיציה לוחמנית וכקוראים תיגר על נתניהו ומשנותיו המדיניות-ביטחוניות, בניגוד גמור לדברים שאמרו כאשר שרתו בממשלתו. טוב, על ברק אינני מתפלא. ברק כבר הפליא לעשות בהתבטאויותיו בפוליטיקה

ומחוצה לה ועליו נאמר לא אחת "שאין לו אלוהים"; אבל יעלון הצטייר כטיפוס אחר וכמי שסיגנונו האישי שונה. כנראה גם בפוליטיקה נקיה "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה".

במקביל לאירועים מחוללי ההד התקשורתי המוזמן והמתוזמן, הופיעו בתקשורת ידיעות על מגעים שמקיימים שני רמטכ"לים לשעבר נוספים, אשכנזי וגנץ, עם מפלגות אופוזיציה. הרי לכם שוב תופעה של "קבוצת עבודה" של "לשעברים" שמחפשת לעצמה עיסוק, כותרות או שניהם. אם אינני טועה, כל הארבעה נולדו וצמחו משמאל לימין הישראלי, שמחזיק כיום בשלטון במדינת ישראל. מקרה? - לדעתי לא. על החלק האחרון של הכנס, ביום השלישי, החלטתי לוותר; שבעתי פוליטיקה במסווה של אקדמיה.

התחושה הברורה עימה יצאתי מכנס הרצליה 2016, היא שזו חממה של תמיכה פוליטית במפלגת "יש עתיד" וכי לאור עובדה זו, המסרים האקדמיים בנושאים פוליטיים הבוקעים ממוסד זה, טעונים שימוש זהיר, קפדני וחשדני.

נדמה לי שראוי לומר עוד מספר משפטים על "תורת ארבעת השבטים" של הנשיא ריבלין. אני רואה בה תאוריה מלאכותית, שפותחה ונוסחה בכדי לשרת מטרה פוליטית ולא על-מנת לשקף או להסביר עובדות חברתיות. כזכור, דברי ריבלין עסקו בארבע קבוצות בחברה הישראלית שהחלוקה ביניהן מייצגת, כביכול, את השסעים החשובים ביותר לעתידנו בדור הבא: חרדים, דתיים לאומיים, חילונים, וערבים. הנתונים המספריים מתיחסים לקבוצות גיל העשְרֶה דהיום ולשינוי הדמוגרפי שהוא מבשר בדור הבא. קוי התיחום ביניהן נשענים על המשתנה האמוני שלהן והטענה הבסיסית היא שקבוצות אלו פחות או יותר שוות בגודלן המספרי, כיום ותעצבנה בעוד 15 -20 שנים את ליבת הרכב האוכלוסין של ישראל - לא דובים ולא יער. הן אינן שוות בגודלן, אינן הומוגניות בהרכבן, מיצגות רק שסע אחד בתוך החברה הישראלית - השסע הדתי.

סקרים רבים מוכיחים שהרצף הדתי בישראל נע בין אתאיסטים לבין חרדים קיצוניים, שאינם מכירים במדינה ובחוקיה. כל אחת מקבוצות קיצון אלה מונה אחוזים בודדים, והרוב המכריע של הציבור 85% - 90% נמצא על הרצף שבין חרדים לחילונים ללא חלוקה ברורה וחדה ביניהם. קווי החיתוך על הרצף משתנים כמעט על-פי כל מדד-בוחן שנבחר, למן שאלת האמונה באל אחד ועד לקיום קפדני של המצוות. גם אצל הערבים הגוש האמוני איננו הומוגני, ובין דרוזים, נוצרים, וצ'רקסים לבין המוסלמים קיימות שונויות משמעותיות בכל ההיבטים הנוגעים לזיקה למדינת-ישראל. אמנם, המוסלמים במגזר זה הם רוב ברור, אבל ברמת ההשתלבות האזרחית, אלה קבוצות נפרדות וגם בקרב המוסלמים נכרים שינויי-גישה. זאת ועוד, במציאות הישראלית קיים שסע אחר, חשוב לא פחות, השסע הלאומי, ובו 70% - 75% מהאוכלוסייה שייכים באופן מובהק לגוש היהודי המרכזי, 15% שייכים במובהק לגוש הערבי-מוסלמי, וכל האחרים נמצאים בשולי שני הגושים הגדולים בהרכבי-משנה שונים.

אבל בכך לא תם סיפור החברה הישראלית ושסעיה. קיימים עוד השסע העדתי, השסע הכלכלי, השסע האידיאולוגי והשסעים התרבותיים. קווי התיחום בין שסעים אלה אינם חופפים ומכאן שכל נסיון לייצר מבנים מלאכותיים בנוסח שכופה עלינו "תורת השבטים" של ריבלין, הוא מלאכותי ושגוי.

את מכלול החלוקות ניתן לנתח לפי זיקה לסוגיות מעשיות שונות. כך, למשל, חלק גדול המהמגזר הערבי-מוסלמי והיהודי-חרדי שייך גם לקבוצות החלשות מבחינה כלכלכית, המנותקות משותפות בשוק העבודה הישראלי, ומרוחקות מלימודי ליבה מודרניים ומשותפים לכלל אוכלוסי ישראל. לעומת זאת, הן מרוחקות מאוד זו מזו מבחינה אמונית, תרבותית, וחברתית, ובמקרה של עימות לאומי, רוב החרדים, שנמנים על הזרם הימני, ימצאו במרחב היהודי.

"תורת השבטים" של ריבלין מתעלמת מעוד מספר שיקולים מהותיים הקשורים בהערכת המגמות הדמוגרפיות-אזרחיות בדור הקרוב: א. המגמות הדמוגרפיות שעליהן הוא מבסס את "תורתו", לקוחות ממציאות דמוגרפית שהתחוללה לפני כ-10 - 15 שנים; אז נולדו בני העשרה דהיום. מציאות זו השתנתה כבר בשנים האחרונות והיא ממשיכה להשתנות, כאשר נתוני השנתיים האחרונות מוכיחים שוויון כמעט מלא בקצב הריבוי הטבעי בין המגזר היהודי הכולל למגזר הערבי. שינוי זה עתיד להציג תוך 10-7 שנים תמונה שונה. העלייה היהודית לארץ התגברה בשלוש השנים האחרונות, ונראה שהמגמה תמשך. אם נשכיל לפעול נכון, הסיכוי להגברת העלייה אמיתי

וברור, ומבחינה ציונית הוא אף צווי-לאומי. הנטייה לצאת לעבודה הולכת וקונה לעצמה אחיזה במגזר החרדי וגם במגזר הערבי. לדעתי, מגמה זו תגבר ומדיניות פנים ורווחה נכונה של קשר בין יציאה לעבודה לבין זכאות לתשלומי העברה, יכולה לקדם מגמה זו באופן מואץ. הדברים עולים בקנה אחד עם נסיון העבר של "יש עתיד" לשלב מגזרים אלה בעבודה, אולם "יש עתיד" שגתה כאשר העמידה את הנשיאה בנטל השירות הצבאי באופן בלתי-הגון בראש סולם העדיפות רק לגבי המגזר החרדי ובמקביל ביקשה לעשות שימוש בסנקציות פליליות בכדי להוציא לפועל תמורה תרבותית יסודית, ש"זמן הדגירה" שלה ממושך והחשש מפניה גבוה. באורח מוזר ובלתי הוגן לא פעלה באופן דומה מול המגזר הערבי, שהמצב בו חמור לא פחות מאשר במגזר החרדי. מי שרוממות השוויון בפיו, אינו יכול לקדם מדיניות סקטוריאלית מפלה.

נקודת המפתח לשילוב כלכלי של האוכלוסיות החלשות היא ההשכלה, וכאן באמת לא נעשה מספיק. תוכניות הלימודים במגזרים החלשים מבחינה כלכלית חייבות להשתנות ומהר. התמיכה הכלכלית שתאפשר להן למגזרים אלה לשגשג ולפרוח חייבת לעבור רוויזיה מהירה ויסודית. לצד חינוך הדור הצעיר חייבים לתת את הדעת גם על הדורות המאוחרים יותר ועל הצורך שלהם, שילך ויתגבר לאור התארכות תוחלת החיים, בהתאמת כישוריהם וידיעותיהם ועיסוקיהם לשינויי המשק, ולציפיות הציבור ביחס לרמת החיים הסבירה.

שתי מטרות מנחות את התפישה שהציג ריבלין. מטרה אחת, חיובית, היא הרצון לשלב את הקבוצה הערבית-מוסלמית והחרדית בשוק העבודה הישראלי, מפני שאלה קבוצות שהגידול הדמוגרפי בהן משמעותי, נקודות ההתחלה שלהן ירודות, צרכיהן הכלכליים הולכים ותופחים ותרומתן המשקית דורכת במקום. צריך, כאמור, לשנות את הקשר בין תמיכה ממשלתית לבין תרומה לחברה של הנתמכים. יש להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה את האידיאולוגיות הפוסט-מודרניות המקדמות את מימוש זכויות הפרט, ללא שום זיקה להיותו חלק מהחברה ולמחויבויותיו כלפיה. אולם, אין שום צורך בחלוקה מלאכותית של האוכלוסייה ל"שבטים" או "מגזרים" בכדי לשלבה בשוק העבודה.

המטרה השנייה מעוגנת במאבק האידאולוגי על פירושה של מגילת העצמאות ועל המשמעות המעשית של ההגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". אומנם הגדרה זו אינה מופיעה במפורש במגילת העצמאות, רק הביטוי "מדינה יהודית" נכלל בה. אבל "אבירי הדמוקרטיה" מבקשים להרחיב את היריעה באמצעות פרשנות מגמתית ולהפקיד את הסמכות למתן פרשנות זו בידי בית המשפט במקום בידי הכנסת המחוקקת. את הוויכוח הזה יש להכריע במשאל-עם וגם לשם כך אין צורך בתאוריות חברתיות, מלאכותיות, חדשות, בנוסח ריבלין. דומה שריבלין מוכן לשמש "איל-ניגוח" בידי מבקרי נתניהו שהם גם - ולא במקרה - יריביו הפוליטיים. בכך הוא עושה פלסתר גם את כוונותיו הטובות.

ניתן, כמובן, להרחיב עוד כהנה וכהנה את הדיון ולהראות שהתאוריות אינן אלא כסות למהלכי-עומק פוליטיים שמבקשים להביא להחלפת הממשל בישראל, ומשתמשים לשם כך בכל האמצעים העומדים לרשותם. עקרונית אין בכך פסול, אבל ההגינות מחייבת לקרוא לילד בשמו. לא "עמים", לא "שבטים" ולא "שסעים" חברתיים מלאכותיים עומדים במוקד המוטיבציה שהתפרצה לה בכנס הרצליה 2016. זו פשוט התארגנות פוליטית, עדיין שקטה יחסית, לתפיסת השלטון, באמצעות תמרונים תודעתיים-ארגוניים ודימויים שיקלו על הטעיית הציבור. ומשום שהתארגנות זו נעשית בסמוך כל כך לבחירות האחרונותוהיא מגייסת אישים שסרחו כאהוד ברק, נודף ממנה גם ריח של דייג במים מעופשים.

ביסודם של הדברים הוויכוח הוא אותו ויכוח: גבולות מדינת ישראל, יחסי מדינה-דת, מיהו יהודי ומי קובע זאת, איכות ויעילות הממשל, ביטחון פנים וחוץ, חלוקה סבירה יותר של העושר הלאומי ויחסי יהודים-יהודים. בקרב הזה נתניהו יכול לנצח שוב, אם ינצל נכון את האמצעים והכלים שלרשותו.