הטור של
דן מרגלית השבוע, ב
ישראל היום, עוסק במשבר עם טורקיה, אשר אוטוטו מגיע על פתרונו, לשביעות רצונם של כל הצדדים, ומבלי לוותר על דרישות ביטחוניות סבירות בעזה. מרגלית מתפלא שדווקא במשמרת של ביבי (
בנימין נתניהו), אשר במשמרת שלו הוא הצליח להסתכסך עם כל העולם, עם דגש על ארצות הברית, הפיוס עם טורקיה רקם עור וגידים, ועוד לא במחיר כניעה לדרישות הטורקים אלא במחיר סביר.
לשיטת מרגלית, טורקיה החלה להתגרות בישראל, כדרכה לאותת לעולם שהיא מסלימה ומתאסלמת, ומצדדת בעזה ולא בישראל, כבעבר. אולם מסתבר, כפי הנראה, שהתפנית האיסלאמית היא בומרנג כלפי טורקיה, אשר אנשי דאעש בעירק נושפים בעורפה. ההסדר בין ישראל לטורקיה אינו אידיאלי, אך סביר.
ואם כבר מדברים על עזה, מרגלית מזכיר בטורו את הצעתו של השר ישראל כץ, לבנות נמל בעזה, ואף להקים אי-לצורך כך. ההצעה הזו זכתה לשבחים בעולם, מה שמעיד שהעולם אינו נגדנו מתוך אנטישמיות, לפחות החלק השפוי שבו, זה פשוט לא בא לחלקם טוב בעין כשאנו שולטים על עם אחר. מרגלית מציין כי יהיו סידורי ביטחון, לרבות כוחות בינלאומיים, אך מתעלם מן העובדה שסידורים שכאלו הם תמיד מתכון לצרות וחיכוכים.
הנמל הזה, על פניו, אינו אידיאלי כפי שהוא נשמע ונראה מלכתחילה. גם לא כל כך ברור כיצד אי-לחופי עזה לא יהיה יעד שממנו מחבלים יצאו לכיוון ישראל. הטור של מרגלית אינו דן בשאלה המטרידה הזו.
עוד בטור של מרגלית: הדלפת המסמך של תלונות משטרתיות שהוגשו נגד ח"כים אשר הוזמן ע"י ראש אגף החקירות
מני יצחקי, וגם אזכור לקוני של המשא-ומתן בין ביבי ל
ברק אובמה בנוגע לסיוע הביטחוני, אזכור שיש בו תיאור של מצב הדברים, אך ללא פרשנות שתחכים אותנו.