ארה"ב והדיאלוג עם קובה - הזדמנות לישראל

הגורם הכלכלי הינו בעל חשיבות עליונה. אם קובה תצליח להשתחרר מהסנקציות ולפתח קשרי מסחר עם ארצות הברית, היא בוודאי תזכה לראות שינויים משמעותיים. ההערכה היא כי לאחר סיום האמברגו, קובה תוכל להוסיף עד כ-30% מכלל היצוא טבק לארה"ב, ולהגדיל את הכנסתה השנתית שלה ב-60%, לערך. מדובר כאן על סכום של כ-680 מיליון דולר לשנה. מנקודת מבט החברתית, מתחילה ברחוב הקובני ביקורת על-ידי העם המבקש שינוי, והממשלה, גם אם זה כנגד רצונה, חייבת להתחיל באסטרטגיה חדשה כדי להתמודד עם השינויים הבינלאומיים שמתרחשים.

במטרה להתחיל במהלך, הוקם פרויקט בשם "הנחיות טיוטה למדיניות הכלכלית והחברתית". פרויקט זה הוביל את קובה לנתח יותר לעומק עוד יותר את מעמדה בעולם, יחד עם הבעיות החברתיות, וכעת הגיע הרגע בו חייבים לתכנן אסטרטגיות עבור השקעות זרות. קובה הגיע למסקנה כי היא זקוקה לבצע שינוי דחוף, הן במדיניות החוץ, כמו גם במדיניות פנים וחברתית שלה. תוצאה זאת נגזרת מן העובדה שמעמדה של קובה ירד בסדר היום של הדיונים הבינלאומיים בשנים האחרונות. אותן מדינות אשר ביקרו את הסנקציות מצד ארה"ב ועמדו לצדה של קובה, החלו להבין שיש בעיות אחרות. מצד שני שירותי הביטחון של ארצות הברית כבר לא רואה בקובה מדינה מאיימת. יתר על כן, זה אפשרי בהחלט כי ארה"ב החלה לראות את הסנקציות נגד קובה, כבעיה או גחמה של הפוליטיקה הפנימית, ולא כאקט הכרחי כפי שסברו במלחמה הקרה. אין ספק כי כאן טמון שינוי מהותי.

בקרב הקהילה הלטינית בישראל (דוברי ספרדית), מדיניות החוץ של ישראל עם המדינות הלטיניות היא ללא ספק עניין מרכזי לדיון אצלם אשר ניתן לראות בבירור את הנושאים הבאים: ישראל הצליחה לשמור על מערכת יחסים קרובה של סחר עם אמריקה הלטינית, ואנו גם יכולים לומר באותה מידה שהתרבות הלטינו-האמריקנית הצליחה לחדור לתוך חברה ישראלית.

הדבר שכן אמור להדאיג את ישראל זו מדיניות החוץ שלה, היחסים הדיפלומטיים והטקטיקות בתקשורת, בעיקר במדינות עולם השלישי. בשלושת היבטים אלה, ישראל לא הצליחה לזכות להשפיע, כגון ארגונים כמו ה-BDS שיחד עם אחרים התומכים בטרור ואנטישמיות, הצטרפו למלחמה בכדי לפגוע בתדמיתה של ישראל, אלא בשטח קרב אחר, "לוחמה א-סימטרית", אשר מטרתה פגיעה באויב באמצעות השפעה על דעת הקהל.

כפי שציינתי במאמרים אחרים שכתבתי, ישראל צריכה להתחיל לבחון לעומק את אמריקה הלטינית על-מנת להבין בתרבות הפוליטית של האזור. כמוכן, להשפיע יותר בתקשורת ולפתח שדולות בממשלות השונות, כפי שעשתה אירן ביחד עם מדינות אסלמיות אחרות, אשר כבר הצליחו לקצור שורשים חזקים בחברה הלטינית, ובמוסדות הממשלתיים השונים. מכאן ניתן להבין את חשיבות של קובה בעניין הזה.

הכרתה של הרפובליקה האיסלאמית של אירן על-ידי קובה בשנת 1982, אפשרה לאירן לעשות את צעדיה הראשונים באמריקה הלטינית. מערכת יחסים זאת הביא לאחר מכן לכינונו של הגבול המשולש בין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי אשר ממנו חדרו המחבלים שביצעו את הפיגועים בבואנוס איירס בתחילת שנות ה-90. באופן רשמי ופומבי, קשר זה התחזק עם עלייתו של הוגו צ'אבז מנהיג ונצואלה. מסיבה זו, אסור לזלזל במעמד של קובה באמריקה הלטינית ובמה שהיא מייצגת.

היחסים בין ישראל לקובה היו בתוקף עד השנים 1973-1967. ישראל מאז הקמתה, ביחד עם ארצות הברית ומדינות המערב, ייצגו תמיד את העולם המודרני בו הופגנה תדמיתן של המדינות האימפריאליסטיות, בהן קובה נלחמת מאז המהפכה שלה. למרות זאת, קובה תחת ידו של פידל קסטרו, שמרה על קשר הדוק עם ישראל. מנהיג קובה מאוד העריך את רוח החלוציות הישראלית וראה את האידיאולוגיה הסוציאליסטית של הקיבוץ כמודל לחיקוי. לצערנו "רומן" זה לא נמשך זמן רב, בספטמבר 1973 קובה ניתקה כל יחס דיפלומטי עם ישראל, ומיד לאחר מכן נסגרה הפדרציה הציונית של קובה. עמדת ישראל לא הייתה אדישה מול קובה שלאחר ההחלטה האחרונה שלה, הצליחה להעמיד לצידה מדינות כמו לוב. באותו רגע ישראל הפכה לחלק מאותן מדינות שתמיד הצביעו באו"ם נגד קובה יחד עם ארה"ב וכוחות אחרים.

נפילת הקומוניזם באירופה והתפוררות ברית המועצות, העמידו את קובה בפני משבר כלכלי אשר אילץ אותה ליישר קו עם המערכת הגלובלית. מכאן קובה מתחילה לחדש את היחסים עם ישראל. דבר זה התבצע באמצעות ארגונים לא-פורמליים, כגון "תגלית". אלה אפשרו ליהודים קובניים צעירים להיות חלק מהתוכנית ולהכיר את ישראל. הסכם אוסלו היה גם רגע מפתח שהיה יכול לשחק לטובת ישראל, אך המציאות העגומה במזרח התיכון לא אפשרה לקשר הזה שיפרח.

עם זאת, ישראל צריכה לקחת בחשבון כי האינטרס של קובה הינו פוליטי בלבד ולא אנטישמי. קובה הייתה בין המדינות הבודדות שאף לאחר ניתוק היחסים עם ישראל, המשיכה לשמור על מוסדות יהודיים במדינה, ויש לזכור כי בשנות ה-90 עם ההגירה הגדולה של הקובניים למיאמי הרשתה גם ליהודים להגר לישראל.

היום ישראל חייבת להחדיר יותר לעומק את מדיניות החוץ שלה, במיוחד במדינות העולם השלישי, כמו-כן באמריקה הלטינית, בעיקר כי שם בשנים האחרונות איבדה משקל רב. גישה חדשה שנולדה לאחר ביקורו של אובמה בקובה יכולה להיות תחילתה של הזדמנות חדשה. ישראל אינה צריכה להיות אדישה לאירוע זה. היא תצטרך להתמקד יותר בקובה ובעתיד דיפלומטי במדינה זו. ארצות הברית עשתה את הצעד הראשון, עלינו לעבוד בעוד הדלת פתוחה. קובה היא השער לאמריקה הלטינית כפי שהייתה במדינות אחרות. אנחנו נמצאים מול אותו רגע, ועלינו להתחיל לעבוד עם אמריקה הלטינית. יש לקוות שהדלת לא תיסגר שוב.