כיצד לזכור ולהנציח את השואה

יהיה בוודאי מי שישאל מה פתאום התייחסות היום לנושא זה, שבו עסקה המדינה בהרחבה ביום השואה האחרון, לא מכבר? השאלה עלתה במוחי כאשר עיינתי בעיתונים "ישנים" שטרם הספקתי לקרוא. ככל שאני חושב על הנושא הוא מצטייר בעיני כגדול, חשוב וראוי להתייחסות, ללא קשר לתאריך מסוים או אירוע פרטני הקשור בשואה, בניצולים או בסוגיות אחרות הנובעות מן השניים. ייתכן שהדיווחים החוזרים ונישנים על הסחבת בהסדרת תיקצוב קבוע, מכובד וסביר לניצולים, אעל-פי שכל הגורמים במדינה כבר אישרו את הצורך ותקצבו את הפעילות, עורר בי את הספק לגבי המידה בה הפנמנו כקולקטיב את הנושא כולו.

לקראת שליחת המאמר לפרסום, נודע על פטירתו של אלי ויזל (87), חתן פרס נובל לשלום והדמות הייצוגית ביותר בעולם, כיום, לנושא השואה. הסתלקותו מחדדת עוד יותר את העובדה שהנציגים האותנטיים במעשי הנצחת השואה, מי שחוו אותה על בשרם והשכילו להתאושש, לפתח ולטפח שיח ציבורי רחב על משמעותה המפלצתית והמעשית, עוזבים אותנו בדרך הטבע, ומטילים את האחריות להמשך על הנשארים ועל הדורות הבאים. להערכוּת התואמת התפתחות זו מכוון המאמר.

את יום השואה אנו מציינים ברמה הממלכתית כבר עשרות שנים. כאשר עדיין חיו בתוכנו רבים מהניצולים שבינתיים הלכו לעולמם, היה הנושא כמעט שגרתי, וניתן היה להתקל בו בכל מקום וכמעט בכל זמן, בקונטקסט כזה או אחר. ככל שמצטמצם מספרם ומתמסד תהליך הציון והאיזכור של "יום השואה", למעט, לצערנו בוויכוחים פוליטיים נגועי אמוציות ומתח-עצבים, מתמעטים העיסוק והאזכור השוטפים, והנושא הופך לחלק מהמורשת ומתקבע בכללים הסדורים.

מורשת זה טוב ונחוץ. כבר אמרו חכמים שמי שאין לו עבר, אין לו הווה ולא יהיה לו גם עתיד. ההיסטוריה מוכיחה אמירה זו פעם אחר פעם, והעם היהודי הוא מן "המכשירים" החדים והמובהקים ביותר להוכחתה.

אין שום סיכוי שנצליח להנחיל את סיפורי השואה במלואם לדורות הבאים. ראשית, איננו מכירים את כולם ואפילו את המוכרים לנו כחברה, טרם תעדנו כהלכה, במלואם. שנית, במעמקי מוחם של אלה שהלכו מאיתנו הסתתרו אינספור סיפורים, שרובם כבר לא יסופר. שלישית, בני הדור השני זוכרים רק חלק ממה שסופר להם והדורות הבאים יזכרו עוד פחות. רביעית, אין דומה סיפורו של מי שחווה את מוראות השואה לסיפורו של מי ש"אומר דברים בשם אומרם", וכך הלאה. החיים אינם סטאטיים, והמעורבות האישית לעולם תהיה גדולה יותר בהווה ובצפי לעתיד מאשר בעבר המסופר - תהיה האיכות הספרותית, האמוציונלית או הסיפורית אשר תהיה.

אם ההתבוננות בתהליכים שעוברים שלושת הדורות האחרונים - שאגב, אינם אופיניים רק לשואה אלא גם לאירועים ההירואיים של תקומת עם ישראל ומדינת-ישראל בעידן החדש - היא כל כך פסימית, לכאורה, מבחינת הפרוגנוזה - על מה אנו עמלים? ובכן, הדברים אינם פסימיים, הם ריאליים. אפשר להתעלם מהתהליכים המתרחשים לנגד עינינו ולהצמד לפטאליזם טיפוסי המתמצה במשפט הבנאלי: יהיה מה שיהיה... . אולם, אפשר לנסות לעצב דרך התייחסות אחרת, שתבטיח שלד מוצק של דרכי זכרון, ברמות מעורבות שונות של המדינה ואזרחיה.

תחילה צריך לקבל שההנצחה לטווח ארוך היא יותר רציונלית מאשר אמוציונלית. ומתוך תובנה זו, יש לפנות לעיקרי הליבה שבאמצעותה ניתן לבנות ולקיים תהליך הנצחה. לדעתי, הליבה הניתנת להנצחה היא מצבו של העם היהודי ערב השואה. התהליכים והאידאות שחוללו את השואה ואיפשרו אותה, והלקחים הנגזרים מאלה ומאלה לעתיד דרכו של העם היהודי.

השואה לא חוללה את התנועה הציונית. במבחן המעשה, התגבשה התנועה הציונית לאט מדי ומאוחר, ונכשלה בהצלת העם מאימיה. מצד שני, ביססה השואה את התובנה שעמדה בבסיס הציונות, שעיקרה הוא שלהמשך קיומו הפיסי והרוחני של העם היהודי, חיונית תקומה מדינית וריבונית שלו; וזו אפשרית למעשה רק בארץ-ישראל - המולדת ההיסטורית. לקחים אלה, בגלל חשיבותם ההיסטורית והקונספטואלית, חייבים להשמר בתודעה הקולקטיבית ויש לחזור עליהם בצורות שונות ובהקשרים שונים - ממוסדים וממוסדים פחות - בבחינת "והגית בו יום ולילה...". או, "ושיננתם לבניך אחריך...". הזיכרון האנושי "נדיף", ודרך השינון והחזרה היא כיום, כנראה, הדרך היחידה לשמר דברים חשובים, עד אשר... השתלת זכרונות ביולוגיים יספקו לנו דרכי שימור אחרות למידע חיוני ומקיף.

ברמה הממלכתית בוצעו כבר מספר מהלכים נכונים ביסודם, אבל ראוי לבחון את מידת האפקטיביות שלהם לטווח הארוך. הוקם מוסד "יד ושם" בהר הרצל ומוזאון מרתף השואה בהר-ציון . נקבע יום זיכרון מיוחד לשואה ולגבורה, ונקבעו מסגרות בהן ילמד הנושא בתוכניות הלימודים של בתי-הספר. אני סבור שיש צורך לשקול עוד מספר מפעלים ממלכתיים קבועים וביניהם: חידון שנתי, בדומה ל"חידון התנ"ך", שיערך ביום השואה, לאחר סידרת חידונים מקדימה בכל הארץ, בהשתתפות-נוכחות צמרת המדינה. כמו-כן, יילמד נושא השואה בבתי-הספר, כנושא חובה, מומלץ בשתי רמות: רמה א' - מושגי יסוד וסיפורי רקע בשילוב עם תמונת העם היהודי בעולם לפני ואחרי השואה (חטיבת הביניים). רמה ב' - פרק מורחב בתולדות העם היהודי בעת החדשה, בו שלובים אירועי השואה והיסודות האידיאולוגיים שהנחו את הנאצים ועוזריהם, מחולליה.

כהשלמה יועמק הדיון במסקנות ובלקחים הנגזרים מתמונה היסטורית זו. כמו-כן, ימשכו הביקורים והטקסים במחנות ההשמדה בסמוך ל"יום השואה". יוקם מרכז אקדמי עולמי לחקר השואה בירושלים, ויוצאו לאור ביוזמה ממלכתית ומסודרת חיבורים הנוצרים במוסד הנ"ל או נבחרים ממקומות אחרים. חיבורים מצטיינים יזכו - על-פי החלטת וועדת-שיפוט ציבורית אד-הוק, לפרסום רחב בשילוב עם פרסים בנוסח קרן וולף. יוקצה פרס ישראל מיוחד לחקר השואה. תבוצע תוכנית הנצחה פיסית באמצעות העתקתם לארץ של מספר בתי-כנסת יוצאי-דופן בעיצובם או בערכם המורשתי מקהילות בחו"ל שניספו בשואה או חדלו להתקיים בעקבותיה, ופעילותם תחודש בארץ, כחלק מתהליך ההנצחה (במקום מצבות אבן רגילות). כהשלמה לאלה ניתן לבחון העתקה לארץ של פסלים או מצבות זיכרון (או ייזום חדשות), בעלות ערך מוכלל להנצחת השואה כאירוע לאומי. כל אלה ינוהלו בחסות רשות "יד-ושם" או רשות מתאימה אחרת, במסגרת משרד החינוך או התרבות ובמימון ממלכתי קבוע ומעוגן בחוק.
מוצע לבחון עם הרבנות הראשית, הנהגת "קדיש" בנוסח מיוחד (או תוספת מיוחדת לקיים) שייאמר באזכרות של "יום השואה", אולי ברחבת הכותל המערבי, אם המרחב הפיסי יאפשר זאת.

חייבים להאיץ את תהליכי גביית העדויות מניצולים ומבני משפחתם לצורך השלמת מאגר הניספים וסיפוריהם ב"יד ושם".

יש לשקול אם התאריך שהוקצה ליום השואה - בסמיכות ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה - הוא המועד המועדף (האפקטיבי ביותר) לייחוד והבלטת האירוע לאורך זמן. (ימי "בין המצרים", י"ז תמוז עד ט' באב נראים כחלופה ראויה). על פניו דומני שעדיפה הפרדה בין הנושאים, כחלק מהיערכות לשימור בטווח הארוך, לשנותו ולשלבו בהטמעה ושימור לאומי כוללים, בשילוב עם קהילות יהודיות בחו"ל.