ההסכם עם טורקיה

שוב רגשה הארץ על ההסכם שנחתם עם טורקיה ושוב הוכיח נתניהו שהוא הגדול מכולם. בדומה לכל מהלך שעושה הממשלה, המבחן הציבורי-תקשורתי הראשון היה גם הפעם: "בעד ביבי" או "נגד ביבי" ולא השאלות המהותיות. מהיכרותי את מערכת הביטחון ואת מערכות הקשרים המתקיימים בה - ברשות ולא ברשות - בין "לשעברים" לאלה שהם עדיין "IN", ברי לי שבין המגיבים היו "מחוברים" יותר ו"מחוברים" פחות. מידת הידע שיש לאלה ולאלה על נסיבות החוזה והתנאים הגלויים והסמויים שבו, שונה, כמובן. גם אצל העיתונאים והפרשנים המצב דומה וכך גם אצלי.
בכל זאת אנסה לומר משהו על ההסכם, כפי שאני תופס אותו, בעיקר על סמך הפרסומים הגלויים בערוצי התקשורת הרגילים וברשתות החברתיות ובהתבסס על ידע ממקורות שונים הבא מתוך עיסוק בסוגיות אלה. ראשית, המבחן האולטימטיבי להֵיות ההסכם מוצלח, הוא: פריצת-הדרך שנעשתה מול משטר טורקי יציב למדי, שהיה בשנים האחרונות עוין ומזיק. פריצת-דרך זו מבטיחה - אם מותר להסיק מהדברים של ארדואן נגד ארגון ה-IHH, הארגון שיזם והפעיל את מסע "המרמרה" לעזה - שינוי גישה ושינוי אווירה. במזרח התיכון המבולבל והמבולגן שלנו, זו תרומה משמעותית למעמדה של ישראל וליכולת התמרון שלה. החלק השני של אותו תנאי-סף הוא יציבותו של ההסכם לאורך זמן. שמענו מפי ראש ממשלת טורקיה, יילדרים, שיציבות ההסכם תיבחן על פני הזמן ואם תתממש, תבטיח גם המשך פיתוחו וביסוסו על פני תחומי עשייה נוספים.

החלפתו לא מכבר של ראש ממשלת טורקיה הקודם, דוואטולו, שהיה מחולל המדיניות הטורקית האזורית שהניעה את טורקיה לשבש את יחסיה עם ישראל, בישרה שינוי עמוק וככל הנראה נטישת הדרך הקודמת. עובדה זו נותנת מקום לתקווה שהמדיניות החדשה המתגלמת בהסכם, נגזרת מתובנות עדכניות הכוללות בין היתר זניחת חלומות באספמיא וחזרה אל המציאות האזורית, שישראל היא שחקן ראשי בה.
במציאות הקודמת הייתה טורקיה גורם עוין כמעט בכל עניין פוליטי, מדיני וביטחוני ומעט פחות עויין בענייני כלכלה. בתחום המלחמה בטרור הייתה תומכת נלהבת בחמאס ומתסיסה סדרתית שלו. מתוך כך הייתה גורם שהקשה על ישראל לשמור על "השקט התעשייתי" בעזה.

כגורם מתסיס, דרבנה באופנים שונים את חמאס להקצנה, לסרבנות ולהליכה על הסף בתחום הביטחון השוטף. כאשר ישראל מנהלת מדיניות של איפוק והכלה כלפי עזה, טורקיה "הישנה" היא גורם שלילי במשוואת האיזון רתימת טורקיה לשת"פ רחב עם ישראל והסכמתה להעביר את תמיכתה ההומנית לחמאס, דרך נמל אשדוד, בפיקוח ותיווך ישראלי ותוך ויתור על הדרישה להסרת המצור מעזה - משנה את המאזן לטובת ישראל, ובה בעת שומרת את טורקיה כערוץ הידברות ישיר ומאוזן יותר מול חמאס. הנטייה של נתניהו לבסס את ההידברויות באזור על "שחקנים מקומיים" במקום המערכת הבינלאומית, היא נטייה נכונה, וההסכם עם טורקיה משתלב במגמה זו היטב.

כאן אולי המקום להתייחס בקצרה למסע ההטרדה הציבורי שהתארגן לאחרונה בשאלת החזרת העצורים וגופות חללי "צוק איתן" מעזה. המודל שאימצו היזמים הוא "מודל שליט"¹. לדעתי, זו שגיאה ואשלייה. אני מקווה ומאמין שישראל למדה, סוף-סוף, לקח מפרשת שליט, ולא תחזור בשום מצב ובשום תנאי על אותה איוולת. מאידך-גיסא, הקשר אל חמאס באמצעות טורקיה יכול, ברבות הזמן, להביא לעסקת-חליפין רציונלית יותר, שבה התמורה שיקבל חמאס תמורת התפשרות בסוגיית הישראלים, תהיה בעלת אופי חומרי נדיב יותר אך מבוקר, ותשרת את שני הצדדים באופן סימטרי ומאוזן יותר.

ההסכם עם טורקיה, עשוי לפתוח פתח לתיווך ישראלי בין טורקיה ומצרים, שיניב שיפור אווירה ושיפור יחסים בין שתי המעצמות האזוריות הללו שלהן תפקיד חשוב ביותר במערך אסטרטגי בולם-אירן באזור. העובדה שעתה נוצר סיכוי טוב לקשר ותאום בין ישראל, מצרים וטורקיה סביב חמאס ועזה, יגדיל את תלותו של חמאס בטריאומווירט זה, וישפר את הבקרה על פעילותו ההתקפית הן מבחינת יכולות והן מבחינת מוטיבציה להתמודד צבאית מול ישראל או מצרים. חמאס נמצא כבר מזה זמן בין המֵיצרים, בין רצונו לממש שלטון אזרחי אפקטיבי ברצועה וביסוס מעמדו הפוליטי בה, לבין הרצון להמשיך ולקיים את "תכלית קיומו עלי אדמות" - המאבק הצבאי בישראל. לדעתי, אינטרס ישראלי מובהק הוא לחזק בחמאס את המוטיבציה האזרחית ולנוון את המוטיבציה הצבאית; המערך החדש שיוצר ההסכם עם טורקיה, מגבה כיוון זה. אינטרס ישראלי הוא גם להמשיך את מהלך ההינתקות של שרון מ-2005, מאחר שכבר נעשה, בכדי לצמצם את נזקיו ולמצות את הפוטנציאל הגלום בו, שעיקרו הפרדה מינהלית-אורגנית קבועה בין עזה לאיו"ש.

היעד הישראלי האולטימטיבי בעזה, צריך להיות חילופי שטחים בין צפון הרצועה לשטח גדול יותר בצפון מערב סיני, בין אל-עריש לרפיח, בהסכמה והשתתפות מצרית ואפילו טורקית, שתקים ותקיים בו אֵמירות מפורזת עצמאית. עם ההסכם האחרון, היכולת והסיכוי למימוש תוכנית כזו², שתכלול גם פיתוח אזרחי נרחב בישות המדינית החדשה, גדלים באופן ניכר. פתרון ברצועה עשוי להוות מודל לפתרון משלים גם באיו"ש, בלי אבו-מאזן, הפעם בהשתתפות עמוקה יותר של ירדן וסעודיה וגם לכך עשוי לתרום המהלך מול טורקיה.

טורקיה היא שחקן חשוב אפילו יותר בגזרת הגבול הצפוני שלנו. במרחב זה עומדים מול ישראל שני גורמי-אינטרסים חזקים, שניהם מחוץ לאזור: רוסיה ואירן. שת"פ עם טורקיה מולם, מחזק את משקל האינטרס המקומי הכולל במאזן כוחות זה. רוסיה איננה אויב, והאינטרס העיקרי שלה הוא בשימור ממשל אסד, בכדי שיאפשר לה לשמור על האחיזה שקנתה לה בבסיסי הים התיכון שלה, בלדקיה.

טורקיה היא גם חברה בנאטו, גם שולטת על מעברי המים מהים השחור לים התיכון וגם מהווה מדינת מעבר לצינורות הנפט והגז הרוסיים לאירופה המזרחית והמרכזית. גילויי הגז הישראלים פותחים פתח נרחב לשיתופי פעולה עם טורקיה ורוסיה, הן בתחום אספקת הגז לאירופה הדרומית והמזרחית, הן לטורקיה עצמה (גיוון המקורות) והן לשווקים אזוריים נוספים. יציאתה של ארה"ב מהאזור וחולשתה של אירופה במיוחד לאחר פרישת בריטניה, יוצרים מכלול של הזדמנויות. טורקיה כמדינה שאיננה עויינת ובתנאים מסוימים אפילו ידידותית, ושכנה לסוריה, לבנון ואירן, חשובה למערך האזורי הישראלי בכל החזיתות הללו.

יחסיה הטובים של ישראל עם יוון וקפריסין, עשויים להיות נכס מועיל לטורקיה, בעיקר בתחומי הסחר, הכלכלה והפיתוח האזרחי.
אפשר להניח שחלקים סמויים של ההסכם מתייחסים לסוגיות של מלחמה בטרור, שת"פ מודיעיני, שת"פ בתחום הצבאי עד כדי אימון משותף, ואולי גם לחימה משותפת בטרור הפונדמנטליסטי שהשפעתו נמצאת עדיין בצמיחה מהירה. כך גם בתחום הכלכלי, המדעי, בתחומי הסייבר ועוד.

ממעוף ציפור זה, ההסכם עם טורקיה הוא אכן הסכם טוב, בתנאי שיתקיימו בו שתי הנחות היסוד עליהן עמדנו לעיל. שאלת הכבוד הלאומי שמעלים מבקרי ההסכם, במיוחד במזרח התיכון, היא שאלה חשובה. לדעתי, היקף הוויתורים שעשתה ישראל בעניין זה, במיוחד על-רקע התקדים שאין ולא תהיינה תביעות משפטיות נגד חיילי צה"ל ומפקדיהם הצבאיים והאזרחיים, סביר. התשלום הכספי הוא מחווה הומניטרית וכך יש לראותו ולהתייחס אליו. באופן זה הוא גם מחזק את האמור במשפט הקודם. הסכם, כל הסכם למעט הסכם כניעה ללא תנאי, הוא פשרה; גם הסכם זה הוא פשרה. הנסיון מלמד שאחת המיומנויות החשובות בניהול מו"מ, היא לזהות מהו גבול הוויתורים שניתן להשיג מהצד השני והאם התמורה שמקבל הצד שלנו מצדיקה את אלה שאנו עושים. לכן, ברמת האינטרס הלאומי הכולל, ההסכם הוא הסכם ראוי.

עניין החזרת האסירים בעזה וגופות החללים "מצוק איתן", אינה מצדיקה, על-רקע האמור לעיל, את הכשלת ההסכם. אולם, עתה יש להמשיך ולפעול באינטנסיביות ואף להגביר את המאמצים, לרבות בסיוע הטורקים, להחזרת האסירים וגופות החללים הביתה.

בעניין זה הייתי חוזר ושוקל, בין היתר, את עניין ההחזרה האוטומטית של גופות מחבלים מפגעים למשפחותיהם. יש בהחלט מקום להתנות החזרת הגופות למשפחותיהן בהחזרת הישראלים וגופות החללים שלנו מעזה. כמו-כן, אפשר וצריך להכביד את ידינו על כלואי חמאס אצלנו ועל כל סוגי ההקלות לחמאס במטרה להניעם לשקול מחדש את עמדותיהם. אפשר שהדבר קשור גם בניסיון נוסף, ומוצלח לחיסול מתוחכם של מוחמד דף ואולי עוד כמה מראשי מנגנוני הביטחון של חמאס.