מראיין ב-BBC שואל את השר ג'ים האקר כיצד הוא יכול לדבר על צמצום ממדי השירות הציבורי, כאשר במשרדו-שלו גדל מספר העובדים ב-10%. האקר מתקומם: המספר הזה ממש מוגזם! המראיין תוהה מהו המספר האמיתי, והאקר משיב: יותר קרוב ל-9.99%.

בכירי הפרקליטות יוצאים שוב ושוב נגד הטענה לפיה 90% מהתיקים מסתיימים בהרשעה. ובכן, לפי דוח הפרקליטות עצמה לשנת 2015, המספר הנכון הוא 89%. וזה רק בתיקי הפרקליטות; אני משער שבתיקי התביעה המשטרתית (80% מכלל כתבי האישום) השיעור גבוה עוד יותר, כי נאשמים רבים אינם מיוצגים (בעיקר בתיקי תעבורה), או שהם מעדיפים להודות בעבירות קלות יחסית.

עם זאת, חשוב מאוד לפלח את הנתון הזה. הרשעות בידי בית המשפט הן רק ב-15% מהתיקים, אבל הפרקליטות לא מסרה האם מדובר בהרשעות בכל העבירות, ברובן או במיעוטן. ב-68% מהתיקים ההרשעה היא במסגרת הסדר טיעון (שגם לגביהם לא נמסר הפער בין כתב האישום המקורי לבין זה המוסכם), וזה מה שמצריך עיון וחשיבה.

אין הרבה הודאות שווא

נזכיר תחילה, שהסדרי טיעון הם - כפי שחוזר ואומר בצדק בית המשפט העליון - כורח בל יגונה. בלעדיהם המערכת תהיה פקוקה לחלוטין, הנאשמים יחיו שנים כאשר חרב ההליך מעל ראשיהם, הקורבנות לא יזכו לצדק והאינטרס הציבורי ייפגע אנושות. אין זה כלכלי להוסיף אלפי שוטרים, תובעים, שופטים, מזכירות, קלדניות ומאבטחים, וידה של המדינה קצרה מלממן בנייה ותחזוקה של עוד מאות אולמות משפט. מה עוד, שכפי שאנחנו יודעים מהרבה תחומים, תוספת של משאבים בדרך כלל מביאה להגדלת הביקוש; ראו כיצד סלילת כבישים ממריצה את מכירת המכוניות.

אני גם לא מאמין שיש מספר משמעותי של מקרים בהם אנשים חפים מפשע מודים בעבירות שלא ביצעו. יש לזכור, שאנחנו מדברים על תיקים של עבירות חמורות, בהם הנאשם תמיד מיוצג ובהם העונשים עלולים להיות חמורים. נכון שיש תופעה של קניית סיכון, ונכון שבוודאי יושבים בבתי הכלא אנשים חפים מפשע, אך התחושה היא (ואיש לא הפריך אותה אמפירית) שמדובר במיעוט קטן.

נקודה מקדימה שלישית: ייתכן שריבוי ההרשעות נובע גם מעבודת סינון טובה הנערכת בפרקליטות. הנתונים מלמדים, שכתבי אישום מוגשים רק ברבע מכלל התיקים המגיעים לפרקליטות. ניתן להעריך, שכאשר הפרקליטות אינה סבורה שיש לה די ראיות - היא אינה מגישה כתב אישום. ככלות הכל, גם הפרקליטים הם בני אדם, גם הם לא רוצים להעמיס על עצמם עבודה מיותרת וגם הם לא אוהבים להפסיד.

בקיצור: אי-אפשר לנהל את מערכת המשפט בכלל ואת המערכת הפלילית בפרט בלי הסדרי הטיעון, ואין להיבהל מעצם קיומם וגם לא ממספרם הגבוה. השאלה היא, כיצד עושים אותם וכיצד מפקחים עליהם. וכאן יש צורך בשני שינויים מרחיקי לכת.

ההסדרים קובעים את הרף

הראשון שבהם הוא לכאורה טכני, אך למעשה הוא מהותי מאוד. הסדרי הטיעון נעשים מכוח הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, ולא מכוח חקיקה ראשית או אפילו חקיקת משנה. כלומר: הפרקליטות קבעה לעצמה מתי, איך ולמה תערוך את ההסדרים. המשמעות היא, שכשני שלישים מכלל ההרשעות בישראל נעשות במסגרת נוהל פנימי, שמעולם לא עבר את בקרת הכנסת, ושגם בית המשפט אינו מתערב בו.

זהו מצב בלתי תקין בעליל. אנשים הולכים לכלא לא לפי חוק סדר הדין הפלילי, אלא לפי הוראות של פקיד - בכיר ומכובד ככל שיהיה. כבר שנים מדברים על עיגון הסדרי הטיעון בחקיקה, אבל באופן ממש לא מפתיע - משרד המשפטים לא ממהר לקדם זאת, בלשון המעטה. לפרקליטות טוב ונוח שהיא קובעת את כללי המשחק. הגיע הזמן שהדרג הפוליטי יגיד לה: עד כאן.

תיקון מהותי שני נוגע לשיקול דעתו של בית המשפט. כיום מחויבים השופטים, מכוח פסיקתו של בית המשפט העליון, לכבד הסדרי טיעון אלא אם כן הם בלתי סבירים בעליל. מקרים כאלו הם נדירים ביותר, גם משום שלרוב הפרקליטות לא תעבור את הגבול, וגם משום שהשופטים לא רוצים שערכאת הערעור תתערב בהחלטותיהם.

התוצאה החמורה היא, שהפרקליטות קובעת מי יואשם, במה יואשם, במה יורשע ומה יהיה עונשו. אם קודם דיברנו על מצב בלתי תקין, הרי שזה מצב בלתי נסבל. יותר מזה: הסדרי הטיעון קובעים בסופו של דבר את רף הענישה. נכון שכאשר אין הסדר העונש יהיה חמור יותר, אך מאחר שברוב הגדול של המקרים יש הסדר - הרי שהם מזינים זה את זה. התוצאה היא ענישה שמטבעה פחותה מזו הנחוצה לנוכח עקרונות הגמול וההרתעה, שהעמיד המחוקק בראש השיקולים לגזירת העונש.

שני תיקונים הבאים כאחד

הפתרון הוא בשניים שצריכים לבוא יחדיו: קביעת כלל לפיו הסדרי הטיעון יהיו הסדרי טווח, והורדת הרף שבו בית המשפט יוכל להתערב. בצורה זו, הצדדים יציגו לבית המשפט את הטווח המוסכם של העונש, והוא יגזור אותו במסגרת אותו טווח. העובדה שיהיו גבולות גיזרה ברורים, תנטרל את הסכנה שאפשרות ההתערבות תביא לירידה חדה במספר ההסדרים, שכאמור הם חיוניים לתפקודה התקין של המערכת.

נעיר כאן, כי לא מעט הסדרי טיעון נחתמים ללא הסכמה כלל על העונש, אלא רק על כתב האישום וכאשר המדינה מתחייבת מה יהיה העונש אותו תבקש. זהו סוג של הסדרי טווח, וקיומם מלמד גם הוא שניתן לעשות זאת מבלי להסתכן בהימנעותם של נאשמים מחתימה על הסדרים.

כל עוד הפרקליטות קובעת כיצד היא תחרוץ את הדין ותגזור את העונש, אל לה להתפלא אם אמון הציבור בה הולך ונשחק. כל עוד בתי המשפט יתפרקו מליבת תפקידם ויעבירו אותו לידי התביעה, אל להם להתפלא אם פסקי דינם נתקלים בתהיות ובביקורת. כל עוד הדרג המדיני יאפשר לפרקליטים להיות גם השופטים, אל לו להתפלא אם כיכר העיר וקירות הפייסבוק הופכים לתחליף לאולמות המשפט.