סימה קדמון מ
ידיעות אחרונות עוסקת בטורה השבועי במוסף סוף השבוע, באינטריגות בליכוד: משתמע מדבריה כי מי שמאיים על מעמדו של ביבי (
בנימין נתניהו) מועמד להדחה, וכך כמעט אירע לשר התחבורה ישראל כץ מספר פעמים, אך ישראל כץ ניצל, כך עולה מן הטור, בעור שיניו, באמצעות דיפלומטיה שנשמעת כאילו לקוחה היא ממחזה שייקספירי על אינטריגות בחצר המלוכה האנגלית בשלהי ימי הביניים.
כץ, לשיטת קדמון, מאיים על שלטון היחיד של נתניהו בליכוד, ומסתבר שאנשים כמו
חיים כץ ו
זאב אלקין, שקיבלו תיקים ו"השביעו את רעבונם", התגייסו לתמוך בישראל כץ. קדמון כותבת:
"באותו זמן היה כץ קרוב יותר מאי פעם לפיטוריו מהממשלה. אבל בשלוש לפנות בוקר גובש נוסח הפשרה, זה שבא להמיר את ההחלטות על קביעת הנהלים שעליהם הצביעה המזכירות, בהחלטות חדשות שייקבעו תוך הידברות והסכמות בוועדה של שני אנשים, דוד שמרון ו
דוד ביטן".
קדמון מסכמת את מסקנותיה: אז נכון שמעמדו של ישראל כץ מתחזק בליכוד, כי בליכוד אוהבים אנשים חזקים שאינם נרתעים מעימות, אבל הדחתו של המלך הבלתי מעורער, ביבי, עוד רחוקה מרחק רב, אלא אם תצוץ איזו חקירה שתשנה את הכל.
לעניות דעתי, יש משהו הזוי ומקולקל עד היסוד, ברעיון שאת המשילות מחליפים משחקי כוחות מטופשים.
מינוי אדם למשרת שר צריך להיות קשור בקשר הדוק לכישוריו ולניסיונו המקצועי. תרבות פוליטית שבה עסקן פוליטי בלי ידע מתאים מקבל תיק, כחלק מ"משחק פוליטי" פירושה הפיכת הציבור לבן ערובה של גחמות פוליטיות.
האם יעלה על הדעת שבבית החולים יחליטו לקבוע מי יבצע ניתוח מוח מסובך, על-פי שיקולים פוליטיים ואינטריגות בתוך בית החולים? לא, שאחרת החולה ימות.
אבל בפוליטיקה, הרעיון שמשרת שר היא איזה "אתנן" פוליטי, ולא אחריות כבדה שהיד צריכה לרעוד שמחזיקים בה, הוא הנורמה.
יש משהו יותר מדאיג מהסלמונלה בקורנפלקס ובסלטים. זו הסלמונלה של המשילות, אשר במסגרתה, תיקים ממשלתיים חשובים שמכריעים גורלות של ציבורים שלמים במדינה, אינם אלא אתנן פוליטי העובר מיד ליד בהתאם לגחמות ולתככים הפוליטיים, וללא ששיקולי משילות, רציפות, מדיניות או טובת הציבור נשקלים או משחקים תפקיד בכלל.
עיתונות שמסקרת את התככים האלו, מבלי לבקר את עצם קיומם, נשמעת כמו עיתונות אשר מעניקה תיקוף, תוקף ולגיטימציה למשחק הפוליטי המלוכלך הזה, במקום לקרוא תיגר על עצם הלגיטימיות שלו.