כזבנים בגלימות

בשבוע האחרון יצא לח"מ להצביע על מספר מקרים בהם העלו עורכי דין בפני בית המשפט העליון טענות עובדתיות ומשפטיות כוזבות בעליל. בשני מקרים זה אירע בבקשות לדיונים נוספים שהונחו על שולחנה של הנשיאה מרים נאור, ובמקרה השלישי - בערעור על הארכת מעצרם של שלום דומרני ושניים מאנשיו. להשלמת התמונה יש לציין, כי מאוחר יותר ראיתי עוד שתי החלטות של נאור ולפיהן נטענו בפניה טענות חסרות שחר.

בבקשות לדיונים נוספים טענו עורכי הדין, כי בפסקי הדין המקוריים של העליון נקבעו הלכות חדשות וקשות, הסותרות הלכות קודמות. ולא בכדי טענו זאת, כי זוהי כמעט הדרך היחידה לקבל דיון נוסף. אלא שבכל המקרים קבעה נאור, כי לטענות אלו לא היה כל יסוד במציאות: לא נקבעו הלכות, ודאי שלא קשות ובוודאי שלא סותרות להלכות קודמות. אז מה, עורכי הדין לא ידעו זאת?

במקרה של דומרני נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לעוצרו עד תום ההליכים, עמדה בסתירה להחלטה של שופט העליון סלים ג'ובראן לפיה יש לשחררו לחלופת מעצר. השופט חנן מלצר, שדחה את הערעור, ציין שאין כל יסוד לטענה זו: כל שקבע ג'ובראן היה, שעל המחוזי לבחון חלופות מעצר ולהחליט האם די בהן כדי לאיין את מסוכנותה של הכנופייה. אז מה, עורכי הדין לא ידעו זאת?

המקרים הללו הם מהסוג שבו צריך לבחור האם מדובר באידיוט או ברמאי: האם עורכי הדין לא ידעו מה כתוב בפסקי הדין ובהחלטות, או שהם ניסו להוליך שולל את בית המשפט העליון. אני נוטה לאפשרות השנייה, משום שאם הראשונה היא הנכונה - הרי שמדובר במי שלא יודעים לקרוא טקסטים האמורים להיות ברורים לכל בר-דעת ולפחות לכל סטודנט למשפטים בשנה א'.

עכשיו תראו מה קובע סעיף 34(א) לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין: "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה". דהיינו: כאשר עורך דין בא ואומר לבית המשפט שנקבעה הלכה חדשה ומוקשה במקום שלא נקבעה - הוא מבצע עבירה אתית. כאשר עורך דין בא ואומר לבית המשפט שהייתה החלטה שלא ניתנה - הוא מבצע עבירה אתית. אז למה עורכי הדין הללו לא עומדים לדין משמעתי?

יתרה מזאת: אם יש מספיק עורכי דין עזי מצח המרשים לעצמם לשקר לבית המשפט העליון - אזי מן הסתם יש הרבה יותר עורכי דין עזי מצח המרשים לעצמם לשקר לערכאות נמוכות יותר. ואני לא מדבר על טענות בשמו של הלקוח, אלא על מקרים בהם ברור לגמרי לעורך הדין שהוא עצמו מעלה טענות כוזבות. אז למה עורכי הדין הללו לא עומדים לדין משמעתי?

התשובה היא: משום שהשופטים עוברים לסדר היום על השקרים הללו. שהשופטים לא משתמשים במילה "שקר", במילה "כזב" או אפילו במילה "הטעיה" לתיאור הטיעונים הללו. השופטים מסתפקים בקביעה שאין יסוד לטענות עורכי הדין, וזהו. ליתר דיוק, בדרך כלל הם לא עושים אפילו את זה, אלא מייחסים את הטענות לצדדים - גם כאשר ברור כשמש שזהו טיעון מבית מדרשו של עורך הדין.

מאחר שהשופטים לא עושים דבר לעורכי דין שקרנים, הללו יודעים שלא יקרה להם כלום ולכן הם ממשיכים לשקר. אולי פעם זה יצליח, אולי איזשהו שופט לא ישים לב. במקרה הכי גרוע - הטענה תידחה, וניתן יהיה לומר ללקוח שעשינו הכל בשבילו. זהו מצב קלאסי של "לא עכברא גנבא אלא חורא גנבא": מאחר שהשופטים יוצרים פרצה, עורכי הדין נכנסים אליה בריש גלי.

את זה צריך להפסיק, ואת זה קל מאוד להפסיק. די בכך שכמה שופטים יורו להעביר כמה פסקי דין לידיעת ועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין. הכי טוב יהיה, כמובן, אם בית המשפט העליון - ובמיוחד העומדת בראשו - יציבו דוגמה ויקבעו את הקו. כל עוד אפשר לשקר בלא היסוס לבתי המשפט, קיימת סכנה ברורה ומיידית של הטיית משפט ועיוות דין.