ויכוח מעניין התגלע בין
עמוס שוקן המו"ל של
עיתון הארץ לבין
עוזי ברעם ח"כ ושר לשעבר מטעם מפלגת העבודה. ברעם טען שהירידה במספר המנויים של
עיתון הארץ נובעת מעמדתו האנטי ציונית להכעיס של העיתון. ואילו שוקן טען שאין ירידה כזו ולכן הטענה מופרכת. ברשימת התגובה שלו לברעם חזר שוקן על עיקרי אמונתו הציונית ואתייחס לפסקה בה מצהיר שוקן על מקור זכותה של מדינת ישראל [לטעמו] להתקיים.
"ההבטחה המקראית וההיסטוריה היהודית בארץ ישראל והקשר שנשמר אלפי שנים בין עם מפוזר בעולם לבין ההיסטוריה שלו בארץ ישראל יצרו בסיס לתביעת הציונות לזכות על השטח, אבל הזכות לא באה מן המקרא, אלא ממשפט העמים: הצהרת בלפור, החלטת החלוקה של האו"ם, הכרזת העצמאות, הסכמי שביתת הנשק והסכמי השלום עם מצרים וירדן."
המעניין בפסקה הזו הוא שאף חלק בה אינו נכון, עובדתית, היסטורית ומשפטית. תביעת הציונות להקמת מדינה יהודית לא התבססה ביסודה על ההבטחה המקראית, אלא על ראיית היהודים כלאום חסר מולדת הנתון במצוקה ובסכנה קיומית ועל זכותו של לאום זה להתקיים בביטחון במולדת משלו ותחת שלטון ריבוני. דהיינו: מדינה יהודית. היסוד הדתי לא היה הדומיננטי בשנותיה הראשונות והמכריעות של הציונות המודרנית, למרות שזרם דתי התקיים בה מתחילתה.
ההבטחה המקראית והזיקה ההיסטורית הדתית והתרבותית לארץ ישראל הכתיבו היכן תקום מולדת זו, אך הם אינם הבסיס לתביעה הציונית המקורית. לא במקרה בתחילת הדרך הציונית נשקלה גם חלופה אחרת-אוגנדה. התביעה הציונית התבססה על צורך קיומי של העם היהודי והשתלבה בהכרה הגוברת בזכות להגדרה עצמית של עמים, שהיא גם נגזרת של הזכות לחיות תחת שלטון שמקורו בהסכמת הנשלטים.
חשוב לציין כי ההכרה בזכות להגדרה עצמית של עמים, הגם שהיא חשובה ביותר בשיח הבינלאומי, אינה נחשבת כיוצרת זכות למדינה גם אם הזכות נתבעת על-ידי אוכלוסייה שאין חולק שהיא מהווה עם. מדינות יכולות לכלול יותר מלאום אחד ולאום אחד יכול להתפצל למספר מדינות.
זכותם של היהודים להקים מדינה לא באה ממשפט העמים ולא הוכרה בו מראש. מבחינה משפטית, חבר הלאומים שגיבש את כתב המנדט הטיל על בריטניה את התפקיד לקדם הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל ולא דן בזכותם של היהודים למדינה עצמאית. אגב, כתב המנדט כלל לא הזכיר זכויות לאומיות של תושבי הארץ האחרים ואם עליו מסתמך שוקן הרי שלפלשתינים אין זכות למדינה.
למותר לציין כי החלטת החלוקה המפורסמת אינה יוצרת את הזכות למדינה ולו רק מהטעם הפורמלי שהחלטות עצרת האו"ם אינן מחייבות מבחינה משפטית. אבוי לנו אם החלטות העצרת הכללית היו מחייבות. ההחלטה אימצה כפתרון מומלץ את הצעת החלוקה שגובשה על-ידי ועדה מטעם האו"ם. סוג של הכרה בינלאומית קיים בהחלטת החלוקה - יצירת זכות משפטית בוודאי שאין.
קיים ויכוח אם בכלל הכרה בינלאומית חיונית להגדרת מדינה כמדינה. ביחס לישראל נכון יהיה לקבוע כי ההכרה הבינלאומית הרשמית ברובה ניתנה לאחר שהובהר שישראל היא מדינה כעובדה פוליטית. קבלת
ישראל לאו"ם הייתה בהחלט שלב חשוב בהכרה הבינלאומית. מה ששוב יש להדגיש הוא: מדינת ישראל לא הוקמה מכוח החלטה משפטית להקימה, אלא לאחר שהוקמה היא זכתה להכרה שעגנה את מעמדה המשפטי.
שוקן כנראה לא היה משתכנע שלישראל זכות קיום כמדינה, אלמלא הכירו בזכות זו ירדן ומצרים בהסכמי השלום. וכך מתברר שבעצם עד לחתימת הסכמי השלום - ספק אם ישראל הייתה בכלל מדינה חוקית בעיני שוקן. אחרת אין להבין מדוע יצר זיקה בין חוקיות המדינה והסכמי השלום.
קשה להתרגז על שוקן שלמרות היותו יליד הארץ הוא בעיניי סוג של "יקה פוץ" - אולי זה קשור במוצא ובחינוך היקי. המהפכנים הרוסים תמיד לעגו לגרמנים וטענו שבגרמניה לא תפרוץ מהפכה מאחר שהמהפכות אסורות על-פי החוק. שוקן לא יישן בלילה אם לא יצליח לבסס נימוק חוקי בלתי מעורער ומוסכם על כל העולם לזכותה של מדינת ישראל להתקיים.
נניח לרגע שלארץ ישראל היו עולים המוני יהודים באופן לא לגמרי חוקי ובלי סרטיפיקטים בתהליך הדרגתי שהיה מתרחש ללא כתב מנדט וללא החלטות בינלאומיות. נניח שבדרך זו היה מתקבץ כאן ישוב יהודי גדול שהיה מכריז על עצמו כמדינה (תהליך שהתרחש בכמה מקומות אחרים בעולם) ומנצח את כל מתנגדיו. האם היה שוקן מכיר בחוקיות המדינה? ספק רב!
לשיטתו של שוקן, ללא הכרה מראש על-ידי הקהילה הבינלאומית בחוקיות הקמת המדינה היהודית, הקמתה אינה חוקית. חוק הוא חוק וסדר חייב להיות. למרבה המזל, הקמת מדינת ישראל לא הייתה בסמכות משפחת שוקן שכן כבר נאמר שהממשלה היחידה שעיתון הארץ תמך בה הייתה ממשלת המנדט הבריטי.
