לעתים מתוך המלל האינסופי של הפרשנות צפה אמת פשוטה אל פני השטח, מתגלה לזמן קצר וצוללת מיד אל מתחת לפני המים.
לפני מספר ימים נורה מחמאסטן דעזה טיל לעבר העיר שדרות בעת שאלפים חגגו באירוע. הטיל אכן פגע, אם כי לא במקום האירוע, והנזק היה מזערי. בעקבות הירי בוצעה התקפת נגד ממושכת במשך שעות, במספר זרועות, על יעדים בשטח חמאסטן. כה עזה הייתה התקיפה, שאנו בלהבים שמענו במעומעם את הדיה.
ההדים התקשורתיים לא איחרו לבוא: טורקיה, אחת מפטרוניות חמאס, לא בררה מילים בתמיכתה בארגון, ואילו התקשורתנים הישראלים תהו אם שר הביטחון החדש
אביגדור ליברמן משנה את ה"כללים" מבחינת מידתיות העוצמה של התגובה הישראלית. אלוף במילואים יום טוב סמיה, שהיה מפקד של פיקוד דרום, נשאל לפשר התגובה חסרת המידתיות, וענה בשאלה, מהי המדיניות כלפי חמאסטן? ממשלת ישראל אינה מתווה שום מדיניות, מעבר למילים רפות כגון "שתי מדינות לשני עמים", שאינן מדיניות, אלא מעין יציאת ידי חובה מול העולם העויין.
ובכן, מהי באמת המדיניות של ממשלת ישראל? שתי מדינות לשני עמים הוא כבר עתה מצב קיים. חמאסטן היא מדינה ערבית-מוסלמית עם ראש ממשלה, שר ביטחון, בית נבחרים, צבא, משטרה, בתי משפט, עם גבולות ברורים ומסומנים היטב במפות ובשטח. למדינה זו יש גבול עם מדינה מוסלמית שהרכב אוכלוסייתה כמעט זהה, ובגבול זה מצוי מעבר מסודר ללא שליטה זרה כלשהי. חמאסטן נקייה מנוכחות יהודית, וככל שלא תתקוף אין היא מותקפת. ובכל זאת חמאסטן טוענת למצב מלחמה קבוע עם ישראל ונוקטת פעולות מלחמתיות בכל המישורים - צבאי, מדיני, כלכלי, תקשורתי ומשפטי - לא יום ולא יומיים אלא עשור.
ברור אפוא כי התוכנית המדינית של "שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות מוכרים" אינה מתכון לשלום. להפך, זהו מצב של סף-מלחמה.
מדיניות מוצעת אחרת המושמעת בכל עת היא, שהואיל וחמאסטן תוקפת את ישראל ביתר עוז וגורמת סבל רב לתושביה, אם בחריגה ישירה מן הגבולות (טילים, מנהרות תקיפה, גישה ימית, גישה אווירית) ואם בהפעלת לוחמים מוכמנים בשטחי המדינה היהודית (חטיפת הנערים שהציתה את מבצע צוק איתן), עלינו לכבוש את כל שטח חמאסטן, תוך שבירת כוחה הצבאי ויכולות התקיפה הישירה שלה - מה שקרוי זבנג וגמרנו. מעבר לעובדה שלחימה מסוג זה עלולה לגבות קורבנות רבים, כיבוש צבאי גורר שתי בעיות שהוכחו כבלתי פתירות: האחת, מחויבות כלפי האוכלוסייה האזרחית החמאסטנית, רוצה לומר החובה לפרנס עוד שני מיליון בני אדם עויינים. השנייה, החשיפה הבלתי אמצעית של החיילים לפעולות טרור מתוך אותה אוכלוסייה. מדיניות זו נוסתה במשך למעלה מרבע מאה, מ-1967 עד 1994, והוכחה ככישלון בהשגת היעד של שלום וביטחון.
לא להתערב בתהליכים הטבעיים
כדי להבין מדוע שני ענפי המדיניות הכוללת נכשלו, יש להתבונן לא במניע הצבאי-מדיני-קרקעי של הניצים, אלא בצד הרעיוני של הצדדים. מדינת ישראל היא המדינה היהודית. היהודים חיים בה מכוח הרעיון הציוני, שכן אחרת היו נשארים מפוזרים בין האומות, מושמדים בין האומות או מתבוללים ונעלמים כעמים ותרבויות אחרות. ואילו חמאסטן ונאמניה - בישראל, בג'נין, בוושינגטון ובכל מקום אחר - כופרים במושג מדינה יהודית, ללא כל פשרות. דחיות - כן, פשרות - לא. אין אלא לקרוא את אמנת חמאס המצטטת את הקוראן בכל האמור ביום האחרון שבו אחרון היהודים יומת בידי עבד אללה. זוהי הסיבה האמיתית לכך שאין תוכנית מדינית כוללת המאפשרת נוכחות משותפת למדינה היהודית ולרעיוניות המוסלמית, בקרבת מקום, ואפילו לא בריחוק, כפי שמדגימה העוינות המוסלמית המוקרנת מאירן, טורקיה, פקיסטן, ואף מאינדונזיה הרחוקה עשרת אלפי מילין.
הרעיוניות האיסלאמית אינה מותירה אפוא מקום אלא למוות, גירוש או כניעה. את המוות ניסינו, את הגירוש חווינו, ולהיכנע שוב איננו רוצים. אך אין להסיק מכך שאין לישראל מדיניות. דווקא יש, וזו מבוססת על הסתכלות ריאליסטית על התהליכים המדיניים והחברתיים המתרחשים בחברות שמסביבנו ובתוכנו, וההכרה שמדובר בתהליכים משני מציאות שאין להפריע להתהוותם, אלא רק לתחום להם קווים אדומים, כמו התקיפה האחרונה שלנו על חמאס בעזה. התהליך העיקרי המתרחש הוא של הגירה עקבית של המוסלמים אל שטחי מרעה ירוקים יותר, נוחים יותר ומזמינים יותר. מחקר אחר סקר מוכיחים כי לפחות מחצית תושביה של רצועת עזה מעוניינים בהגירה. סביר ששיעורם גדול יותר, שכן לא כל נסקר מוכן לומר את האמת. תושבי הרצועה רואים בעיניים כלות כיצד אחיהם לדת ולתרבות היגרו לגרמניה, שוויצריה, אוסטריה, שוודיה, צרפת ואיטליה. יתר על כן, למרות הקשיים שמערים שלטון חמאס, מספר העוזבים את רצועת עזה לעבר אירופה הולך וגדל.
מבט לעבר השטח הנתון לשליטה ישראלית ישירה מצביע על אותו תהליך ומסיבות דומות. חלק הארי של האוכלוסייה המוסלמית מצוי תחת שלטון מוסלמי הקרוי הרשות הפלשתינית. סיבת קיומו של השלטון המוסלמי אינו רווחת האזרח, אל השלטון עצמו על מנגנוניו. קיומו תלוי בדמי החסות שמשלמים הכופרים ועל הסחיטה האלימה מצד השלטון. האוכלוסייה מגיבה בהתאם, בירידה ממושכת בשיעור הילודה וברצון גובר להגר. סקרים רבים מצביעים על רצונם של רבע עד שליש מן הנסקרים להגר לאירופה ולמדינות אמריקה. הרישומים של מעברי הגבול של ישראל מעידים על הגירה עקבית אל מחוץ לארץ ישראל. יש עדויות שכפרים רבים הולכים ומתרוקנים מיושביהם שהם בגיל הפוריות והעבודה.
זוהי גם התשובה האמיתית ליוזמות של השוליים הלאומניים בישראל לסילוק השלטון המוסלמי, שכן עצם קיומו הוא הערובה להגירה המונית. יוזמות אלו מתעלמות מן העובדות בשטח למען הישגים שהם למראית עין, אך ללא משמעות דמוגרפית, כמו בסוריה, בלבנון, בעירק ובאפגניסטן.
מבט נוסף, הפעם אל השטח הנתון לשלטון אזרחי בישראל, מצביע על תהליך שיש להניח כי יביא לתוצאה דומה. פיתוח הישוב היהודי במדינת
ישראל גורר בהכרח חיכוך הולך וגובר עם תושבים מוסלמיים. האיסלאם כאמור אינו יכול לקבל את רעיון המדינה המערבית, ועל אחת כמה וכמה זו היהודית, שכן עצם קיומה מפריך את האיסלאם על-פי הפרשנות המקובלת על 99 אחוז ממאמיניו. ואכן בקרב המוסלמים האזרחים הרשמיים בישראל יש פעילות נמרצת של חמאס להגברת הדעווה - הרעיוניות האיסלאמית. למעלה משליש מפעולות הטרור מבוצע ישירות או בסיוע פעיל של אזרחי ישראל המוסלמיים. תחת הלחץ הדמוגרפי בצד היהודי ועליית מחירי הדיור, מתגברות הבנייה והקמת התשתיות, ואלו בהכרח מביאות לחיכוך גובר עם המוסלמים הרואים את עצמם אדונים, גם ללא רישום בטאבו. האירוע של הריגת הפורץ בישוב אלעזרי והחשש מנקמת משפחתו הוא סוג של סנונית ראשונה. ככל שירבו המקומות שבהם חיים מוסלמים ויהודים בסמיכות אלה לאלה, יגברו גם החיכוכים, ועלולה להיווצר תגובה בלתי מידתית שבעקבותיה תהיה הגירה מוסלמית אל מחוץ לארץ ישראל.
אלה תוצאות המדיניות ואין בלתה, אלוף סמיה. לא בהכרזות ולא בניירות עמדה ולא בהחלטות כנסת או דיונים בוועדות, אלא התנהלות על-פי המציאות בשטח, מתוך הכרח, כמעט כמי שכפאו שד. כי השד אינו מותיר מקום למדיניות אחרת.
