כאשר התמודד רוס פרו, מיליארדר אמריקני, כעצמאי על הנשיאות בבחירות של 1994 התרחש בארצות הברית דיון בנושא של נאפטא (NAFTA), ראשי התיבות להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, מעין איחוד כלכלי מחוג הקוטב ועד דרום מקסיקו. פרו התנגד נמרצות להסכם ואמר כי הוא שומע "שאון אדיר של שאיבה", כאשר מיליוני מקומות עבודה אמריקניים נשאבים למקסיקו. כמובן שראשי שתי המפלגות הגדולות לעגו למיליונר המוזר, ושתיהן התמסרו בשקיקה לחזון של אמריקה ללא גבולות, ליבשת שבה הסחורות והידע עוברים ממקום למקום על-מנת להעשיר את כולם.
22 שנה לאחר מכן אפשר לבדוק אם פרו צדק. קשה אומנם לאמוד באיזו מידה הסכם הסחר הסחר החופשי אחראי ישירות לשינויים שחלו באמריקה, אך הוא בוודאי לא היטיב עמה. כלל הסחר בין ארצות-הברית למקסיקו טיפס פי-שלושה, אך מאזן התשלומים התהפך לחלוטין. מעודף של יצוא בסדר גודל של מיליארד וחצי לגירעון מסחרי של 50 מיליארד דולר בשנה. כ-700 אלף משרות, בעיקר של הצווארון הכחול, בעיקר של תעשיה יצרנית במדינות המערב התיכון, נכחדו. שתי חברות מכוניות מתוך שלושת הגדולות פשטו רגל. ג'נרל מוטורס התחברה אל העטין הפדרלי כדי לשרוד, וקרייזלר למודת המשברים מכרה עצמה שוב, והפעם לפיאט. העיר דטרויט, בירת המכוניות, הפכה לעיר רפאים, ומאות ערים קטנות יותר במערב התיכון שבהן שכנו ספקי המשנה של התעשיה הכבדה, התדלדלו קשות. השכר הממוצע בכלל ארה"ב נסוג ב-4000 דולר לשנה, בעוד שהשכר הממוצע של עובדי ממשל גדל עד פי-3 מן הממוצע של עובדי המגזר הפרטי. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הצטמצמה לשני החופים - המערבי והמזרחי - כשבמרכז הענקי שוררת שממה תעשייתית.
דמוגרפית, המפסיד הגדול מנאפטא הוא המעמד הבינוני העובד, שהוא ברובו לבן, בעיקר הגברים. האבטלה בין השחורים הייתה גבוהה וטיפסה עוד קצת. האבטלה בין נשים שחורות אומנם טיפסה עוד מעט, אך מעמדן הכלכלי של אימהות הללו לא השתנה משמעותית: קודם להסכם הן נהנו מרשת ביטחון חברתית נדיבה, וגם לאחר מכן, כשרשת הביטחון התעבתה מסיבות אלקטורליות, בעוד ששיעור הילדים לאימהות חד-הוריות מגיע עד כדי 80 אחוז. נשים לבנות עבדו והמשיכו לעבוד בשירותים חברתיים, מורות, אחיות, רופאות, שירותים מימוניים, ושיעור הילודה אצלן ירד. הזינוק העיקרי בשיעור הילדים ללא אבות חל בקרב הלבנים מעוטי ההשכלה שבעבר פרנסו משפחות בכבוד משכר הוגן בתעשיה. עתה היו לחסרי תעסוקה, חסרי עתיד, נרתעים מנישואין, מחלקים את זמנם בין שתיה לשוכרה לבין נדודים, ואת אחריותם ליוצאי חלציהם השליכו על המדינה. שיעור הילדים הלבנים ללא אב עלה עד כדי 50 אחוז.
מומחים נוטים לזלזל בנתונים המתוארים לעיל. הם מראים כי התוצר התעשייתי העובר את הגבול ממקסיקו לארה"ב הוא אמריקני ב-40 אחוז מערכו, כי חלק הולך וגדל במוצר הוא השכלתני והטכנולוגי המגיע מארה"ב, בעוד שבמקסיקו מתבצעת רק עבודת ההדיוטות לכדי מוצר סופי. הם מסבירים כי הגירעון מול מקסיקו הוא זניח: הגירעון מול סין הוא פי-10 יותר גדול, וכי לארה"ב יש גירעון מסחרי מול 90 אחוז ממדינות העולם. הם מסבירים שחברות אינן יכולות להגיע לרווחיות ללא כוח העבודה הזול במקסיקו או סין, וכי המחירים הנמוכים של מוצרים מיובאים מורידים את יוקר המחיה לכלל האזרחים. יתר על כן, כל אותה תעשיה כבדה, מזהמת, מלוכלכת, שמנונית, שיש לאסדר אותה באלפי תקנות, הורחקה אל מעבר לגבול, ולארה"ב נשאר האוויר הנקי. אך מה שהמומחים מסתירים הוא המחיר האנושי של הכלכלה החופשית שמסביב לעולם: חורבנה הכלכלי-חברתי של אמריקה התיכונה.
סביר היה להניח שכאשר מספר המועסקים בתעשיית היצוא ממקסיקו ממריא מ-85 אלף ל-550 אלף, תזכה מקסיקו לרווחה כלכלית אדירה, שכן סביב כל פועל ייצור המכניס שכר למשפחתו, יש עוד עשרה הנהנים ממנו. צפוי היה שהקמתם של מפעלי הענק של קרייזלר, ג'נרל מוטורס, טויוטה-אמריקה, ניסאן-אמריקה, קארייר (חברת מזגנים) ופורד במקסיקו, תיפסק לחלוטין ההגירה הבלתי חוקית צפונה. ובכן, ההפך הגמור קרה. ההגירה הבלתי חוקית של מקסיקנים ומרכז אמריקנים לארה"ב דווקא גברה. מספר מקרי הרצח הכרוכים בסחר הסמים מול ארה"ב זינק עד לעשרות אלפים בשנה. למרות העודף המסחרי מול ארה"ב, מקסיקו היא עדיין מדינת עולם שלישי של תשתיות רעועות, זיהום נורא, תמותה גבוהה ופשע משתולל. נאפטא לא שיפרה אפוא את החיים במקסיקו.
גם הזיהום אינו מכיר בגבולות. מפעלים מקסיקנים ללא פיקוח שהוקמו כפסע מן הגבול פולטים ענני זיהום זוועתי הנע עם משטר הרוחות ומגיע לכל ערי הגבול האמריקניות. העיר סיודד-חוארז שמצידו הדרומי של נהר הריו-גרנדה מזהמת את אל-פאסו טקסס לכדי איכות האוויר מן הגרועות ביבשת.
המרוויחים הם אם כך לא הפועלים, העובדים והבונים, ולא תושבי הערים הסמוכות לגבול הפתוח, אלא שכבת אנשי-העסקים, המנהלים, סוחרי הכספים, וחברות הטכנולוגיה ומערכת האסדרה הממשלתית. יש לכולם מכנה אחד משותף: ההכרח בהשכלה פורמלית גבוהה, שמטבע העניין שמור רק לחלק מן האוכלוסייה. באורח פלא, הרווחיות של החברות נשמרה כך שחלקם של העובדים בכלל ההכנסות הלך וירד, וחלקם של המנהלים והמנהלות - הלך ועלה. כיום, פער ההכנסות בין העשירון העליון לבין שלושת העשירונים התחתונים הוא גדול מאי-פעם, והרחב ביותר בעולם.
סביר היה להניח שהמפלגה הדמוקרטית, החברתית, שעיקר כוחה היה באיגודים המקצועיים של התעשיה המאורגנת, תתנגד למהלך עניינים זה. כזו אומנם הייתה המפלגה הדמוקרטית של פעם. אחרי 16 שנה של קלינטון ואובמה, המפלגה הדמוקרטית כבר לא של האדם העובד, של האב המביא פרנסה לאשתו וילדיו בעמל כפיו, אלא מפלגת קואליציית-הקצוות: נתמכי הקופה ציבורית מצד אחד, והעשירונים העליונים והמבוססים מצד שני. הראשונים תלויים במפלגה שתמשיך לסעוד אותם לכל ימי חייהם מן הקופה הציבורית, והאחרונים שולטים ברווחתם דרך המנגנונים המופלאים של הכלכלה הכלל עולמית.
כלכלה גלובלית - חרב פיפיות
אל תוך הריק הזה שבתווך נכנס מיליארדר לא פחות מוזר מרוס פרו, והוא דונאלד ג'יי טראמפ. איש צעקני וגברי, שניסה כל עסק, כל הרפתקה כלכלית, מבניין מלונות למגדלי משרדים, אוניברסיטה ויינות, מועדוני גולף ועסקי שעשועים, הובלת תוכנית מציאות-מדומה על המרקע, כתיבת ספרים כלכליים וגידול בשר בקר משובח לרשת מסעדות. איש שידו בכל ולא חושש שיד כל בו. הוא פונה אל אותו ציבור הנגוע בהרס הכלכלי-חברתי של אמריקה התיכונה, שהוא אומנם בעיקרו לבן, אבל יכול להיות מכל גוון עור, הנושא את נפשו לא למתת חסד אלא לעבודה הגונה, ואומר להם: אני נושא הנס של הצדק החברתי שלכם. הממשל, דמוקרטי כרפובליקני, העילית היושבת לה לבטח על הברזים, בגדה בכם, דשה אתכם בעקבה, ואני, השייך כל כולי אליהם, איני רוצה עוד לראות כיצד עושקים ומאמללים אתכם. את העוצמה שתיתן לי המשרה הרמה אשמיש לטובתכם, לא לטובתי. אני כבר די עשיר, ואת נכסי מסרתי לילדי, מקור גאוותי. כדי להשיב את הסדר על-כנו, כמו שהיה פעם כשהתעשיה האמריקנית הייתה המקום הטוב ביותר לעבוד בו ולחיות בו - בחרו בי. מולי ניצבת הנציגה המובהקת של הסדר השולט בכם, שתומכיה הם הכסף הגדול של חלפני הכספים, של בעלי-הון זרים, ושל הבטלנים השותים את כספכם. היא רוצה לדלל אתכם במיליוני מהגרים, ואם תבחרו בה, מצבכם היום הוא כנופת צופים לעומת המחר.
מעבר לכך, יש כאן שאלה גדולה יותר, והיא האם הכלכלה הגלובלית שבה לאנשי העסקים יתרון ברור על המגזר היצרני - טובה לאמריקה, ובאותו הקשר, טובה לישראל. האם השכלה גבוהה חייבת להיות הבסיס היחיד לפרנסה הוגנת? האם בשם הצדק העולמי יש לפתוח את הגבולות של מדינות מפותחות שבהן יש רשת ביטחון חברתית בפני כל המעוניין והמוכן לשלם כסף טוב למבריחים? האם יש הצדקה להוריד את יוקר המחיה דרך קיפוח פרנסתה של האוכלוסייה המקומית לטובת אנשי העסקים ויזמים של מדינה אחרת? מדינות רבות החתומות על הסכמי הסחר החופשי מפרשות אותם לפי צרכיהם. לדוגמה, נסו לייצא אורז ליפן. הממשל היפני מגן על החקלאים שלו, ובהכרח על מחירו הגבוה של האורז, בחירוף נפש. חפשו מכוניות אמריקניות על כבישי יפן - לא תמצאו, ולא כיוון שמחירן גבוה יותר. חפשו רכב אמריקני על כבישי גרמניה - לא תמצאו, ולא כיוון שעלות הבעלות על רכב גרמני נמוכה יותר. מדינות שהסחר החופשי בגרונן מחזיקות חרב פיפיות בידן כדי לסכל יבוא מתחרה.
ושאלה גדולה יותר היא, אם העברת התעשיה והייצור ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות אינה מעצימה עוד יותר את שלטון הרודנויות במדינות המתפתחות. שכן הסיבה לשכר הנמוך של הפועל בסיודד חוארז אינה הגֶנים המקסיקנים שלו, אלא המערכת המושחתת השולטת בו. הסימביוזה שבין הממשל, האיגוד המקצועי וארגוני הפשע שיוציאו להורג כל מי שימחה על שכרו הנמוך - ידועה לכל. אם בארה"ב, צרפת וישראל העובדים בחברות מסחריות יכולים להתאגד ולנהל מאבק מקצועי שעיקרו שמירת חלק-הארי של ההכנסה בידיו של הפועל, הרי לא כך הדבר במקסיקו ובסין. השלטון מושחת ועושה יד אחת כדי להעשיר את המקורבים ולדכא את עם הארץ. העברת הייצור למדינות מושחתות ורודניות אינה תורמת דבר לאותן אוכלוסיות, אלא רק משנעת אותן מן הכפר אל העיר, על כל חוליייה. ואילו הבאה של עובדים בלתי-חוקיים ומהגרי-עבודה למדינה מפותחת כדי לעשות את עבודות הכפיים, רק מטילה עומס נוסף על כל השירותים החברתיים הקיימים והופכת את העובדים המקומיים למנהלי עבודה במקרה הטוב ולמקרי סעד במקרה הרע. שתי האסטרטגיות המסחריות הללו, שנועדו להעשיר רק את המעמד העליון, מורידות את המעמד הבינוני לכדי מעמד נמוך שלא ברור לו אם כדאי לעבוד או במקום זה ליפול אל הרשת החברתית שדינה לפשוט רגל במוקדם או במאוחר. בשמונה שנות הנשיא אובמה נוצרו שלוש קצבאות לפיצויי עבודה על כל משרה לעבודה. שיעור העובדים מקרב בני גיל העבודה ירד לרמתו הנמוכה ביותר אי-פעם.
מעבר לעובדה שהגירעון התקציבי של ממשלת ארה"ב עומד על טריליון דולר בכל שנה ומאזן הסחר שלילי שלה גם הוא טריליון דולר לשנה, מתחולל בארה"ב אסון דמוגרפי בכך ששיעור הילודה בה הוא הנמוך שהיה מאז ומעולם. מרבית הילדים נולדים למשפחות חד-הוריות. מיעוט מבין הילודים יזכו למשפחה גרעינית שבה לפחות אחד מבני הזוג עובד. סיכוייו של ילד במשפחה חד-הורית לסיים בית ספר, להימנע מפשע, להיות בעצמו הורה אחראי, הוא פי-5 יותר קטן מזה של ילד למשפחה גרעינית מסורתית. בעתיד, שיעור הגברים והנשים העובדים והיצרניים יהיה קטן מכדי לשאת על גבם את כל היתר. ללא היפוך של המגמות הנוכחיות, עתידה של ארה"ב אינו מבשר טובות, והעתיד של היהודים באמריקה, שרובם המכריע שייכים לעשירון העליון, הוא להיות הקורבנות של אלימות אנטישמית.
בישראל חוסלה לחלוטין תעשיית הטקסטיל, וחלק גדול מן התעשיות של עבודת הכפיים, כולל המוצר החשוב בישראל החמה: מזגנים. ואילו עבודות הבנייה שייכות למהגרי עבודה ולפועלי רשות הטרור והרצח. בינתיים, כלכלת הטכנולוגיה העילית, החקלאות המתוחכמת ויצוא מפעלי-המים מחזיקים את המגזר היצרני. אבל לא כולם יכולים להיות מהנדסי תוכנה ורופאים. חשוב לשמר עבודות שאינן טכנולוגיה עילית או שירותים מתוחכמים. יש מקום להצעיד את טכנולוגית הבנייה קדימה כדי שהפריון והרווחיות של הבנייה ישובו לידיים ישראליות ללא תחרות של עבודה זולה וזרה. יש מקום להקים מחדש גרעין של תעשיית טקסטיל והנעלה, גם אם הדבר ינגוס ברווחיהם של היבואנים למיניהם. יש מקום לייצר מחדש בישראל מזגנים ומקררים. אילון מאסק מוכיח בנבאדה שבארה"ב כי ניתן להקים מפעל יצרני עם איחוד מלא של כל התהליכים - מחומרי הגלם ועד למוצר המוגמר - במקום אחד, המספק עבודה בשכר הוגן לאלפי עובדים. זה נכון גם בנגב הישראלי.
