הכינוי "גרין מייל" ניתן בבית הסוהר המדובר, לפרוזדור המרוצף בלינוליאום ירוק, המוליך את הנידון למוות אל הכסא החשמלי. סיפורו המרתק של סטיבן קינג מכניס את הצופים בהצגה אל פרטי החיים ביומיום של הנידונים למוות, יחס הסוהרים הכה שונה בין אחד למשנהו כלפי הנידונים. כל זאת - תוך מתן איפיון כה שונה לכל דמות במחזה.
הבימאי המוכשר, הכשרון העולה ונוסק -
עירד רובינשטיין ידע להמחיש את הגיוון באופי הדמויות בעזרת ליהוק נכון, בו כל שחקן ושחקן, מחצין את מירב התכונות שבו-ובדמות גם יחד. את דמותו של ג'ון קופי - הכושי הענק והאימתני, שהיה כה רך בנפשו, והיה כל חייו מציל אנשים בצורה טלפתית-סוריאליסטית, ו"זכה" בשל כך להיחשב לרוצח שתי ילדות אותן ניסה להחיות - ממלא היטב ובצורה מרשימה ביותר
עפר זהר הוותיק מ"
הבימה". הסצינה בה הוא מנסה להחיות את שתי הילות שנרצחו - מרשים ומזעזע כאחד את הצופים. ג'ון קופי למעשה מהווה את הצד החיובי שבין הדמויות, כמוהו גם פול, הסוהר טוב הלב והכה הומני, אותו ממלא בשלמות ובכנות נוגעת ללב
אמיר קריאף. אך העולם לא בנוי על טוב בלבד. את הרוע שביצורי האנוש מדגים דווקא הסוהר הפסיכופט "פרסי", סדיסט לא רגיל שנהנה לראות אנשים נצלים על הכסא החשמלי, המכונה "הטוסטר".הוא למעשה התואם לכינוי המקברי "גרין מייל".
עמית אפשטיין משתדל ככל יכולתו להיות הנבל האולטימטיבי, וממחיש זאת בהתעללות באסיר דל (איצ'ו אביטל המרגש) גם אם באופיו אינו כזה, וכשרונו בא לידי ביטוי בעבר בדמויות רגישות בכיוון הפוך.
את דמות מפקד הכלא ממלא
יונתן צ'רצ'י (מ-זינזנה) המרשים בצורה מושלמת - הן בהופעתו הבוטחת והן בקולו וחיתוך דיבורו הבהיר והברור. ולוואי וכל השחקנים היו נחונים בקול כזה וביכולת דיבור כה ברורה, ולא היו בולעים (מרוב התרגשות אולי) את הטקסט, במקום לאפשר לקהל להינות יותר מהמחוות והמשחק ופחות מהטקסט הכה משמעותי. את הפן הנשי ממלאה
תמר לוין, כ"ג'ן"- אשתו של הסוהר הראשי פול (אמיר קריאף). היא עושה זאת בקוקטיות ושפע ג'סטות נשיות, וגם אם תפקידה קטן, הוא מעביר את הצופים לנעשה מאחורי הקלעים של דמותו של פול כסוהר, ומגלה את בעייתו הרפואית, דלקת בפין, המונעת ממנו לקיים חיי מין עם אשתו האהובה.
בין יתר הקטעים הסוריאליסטים שמעניקה למחזה דמותו של הכושי, נגלה לצופים כיצד ג'ון קופי "שואב" את המחלה מגוף החולה, כמו פול, וגורם לו להירפא בדרך פלאית לגמרי ולא מובנת. מה שגורם לג'ון עצמו לאבדן זמני של כוח, תשישות, כמו ספג את המחלה לתוכו, זמנית כמובן. החלקים הסוריאליסטים במחזה נמסכים בסצינות הקשות והאכזריות, כמו הריגת הנידונים למוות על הכסא החשמלי, מה שמועצם הודות לקומפוזיציה של סבך כבלי החשמל שיורדים מעל לכסא והנידון ארלן (אורן כהן המרשים) בתאורה מופגזת וצבעונית, ומעלים אותו לשמיים.. כך שהתמהיל המוצלח מעניק קצב ומתח להצגה.
דמות ססגונית ושונה מכל היתר מגלם
תום חגי, כ"בילי הפרא"וורטון, שהערצתו למיתוס בילי הנער הנודע, גורמת לו להחצין את השגעון שבו בסצינות בלתי צפויות ובוטות במיוחד. הופעתו הפיקנטית מוסיפה אף היא עסיסיות לתאור החיים בכלא הנידונים למוות.
אורה מאירסון הוותיקה והמנוסה בתפקידים קלאסיים דרמטיים, מגלמת את מלינדה, הגוססת ממחלה סופנית, שגם עמה מקיים האסיר ג'ון קופי את הטקס של "שאיבת המוות והמחלה" מגוף האדם שמולו. קטעים אלה נוקבים ומרשימים, וסוחפים עמם את הצופים. המחזה רווי סוהרים כמו
אלירן הרוש, (בוגר מצטיין של "גודמן") שחלקם הגדול סדיסטים, כמו
ניר מנקי הבוטה כ"ברוטוס"ושחקנים נוספים חלקם בוגרי ביה"ס המשובח לתיאטרון ע"ש גודמן, המצורף לתיאטרון באר שבע.
התפאורה של סבטלנה ברגר תואמת בית סוהר בריאליה ובאווירה, התלבושות של אורן דר כנ"ל, התאורה של זיו וולושין משלבת קדרות עם אור טוב באמצע הבמה, אך פחות בצידיה ששם מתרחשות סצינות; התנועה של עמית זמיר מעניקה תחושה חזקה של ריאליה וממשות, כמו קרבות הבמה שעיצב אורי בוסתן. המוזיקה של רועי ירקוני אמריקנית טיפוסית, והכל יחד מסתכם בהצגה שרוצים לראותה עוד פעם.
דרמה סוחפת בביצוע משובח של יוצרים ושחקנים.
