בית המשפט לתעבורה הוא אחת הערכאות הנמוכות במדרג, בעוד על מקומו של בית המשפט העליון בהיררכיה אין צורך לומר דבר. ובכל זאת, לשעה קלה היום בצהריים (יום ד', 23.11.16), מצאתי חוט המקשר בין שני בתי המשפט: צדדים שקופצים מעל הפופיק.
זה התחיל באולמו של השופט
אבישי קאופמן בבית המשפט לתעבורה בעכו, אליו הגעתי במסגרת המדור "שיפוט מהיר". הדיון נקבע לשעה 13:00, ובשעה 12:56 שוחחתי בטלפון הסלולרי בתוך האולם. התובע המשטרתי, פקד ג'מאל עוידה, הבחין בי והתנפל עלי: "אל תדבר בפלאפון!". השבתי שהדבר מותר לפני הדיון. עוידה לא השתכנע והמשיך לצעוק, וכעת דרש ממני לצאת מהאולם. הבהרתי לו שאין לו שום סמכות באולם, וזו נתונה רק למשמר בתי המשפט.
אדון עוידה כנראה מאוד נפגע מכך שמישהו מעז לערער על סמכותו בפני הנאשמים, ולמעשה לומר לו שהוא קופץ מעל הפופיק, והורה לקלדנית להזמין את איש המשמר. הבחור הגיע, נעמד ליד הדלת ולא גרע את מבטו ממני. בינתיים התחיל הדיון, העברתי את הטלפון למצב שקט וכמובן לא דיברתי - כפי שמקובל בכל אולם, כולל בבית המשפט העליון. אבל כאשר סימסתי משהו, ניגש אלי איש המשמר והורה לי לכבות את המכשיר. כאשר סירבתי, הוא הורה לי לצאת מהאולם. היה צורך בהתערבות של אחראי המשמרת כדי שאוכל לחזור לאולם ולבצע את עבודתי.
לאחר זמן קצר הגיעה הודעת התנועה לאיכות השלטון, בראשותו של שרגא, על כך שהיא עתרה לבג"ץ בפרשת הצוללות, בדרישה להורות ל
אביחי מנדלבליט לפתוח בחקירה פלילית. ראיתי בימי חיי לא מעט הליכים הזויים ומקומיים, והעתירה הזאת היא בהחלט מועמדת רצינית למקום הראשון.
קודם כל, הבסיס ה"עובדתי" שלה הוא פרסומים בתקשורת - ובתי המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, לא מכריעים על סמך פרסומים כאלו. יש כללי ראיות, ועם כל הכבוד (או חוסר הכבוד) לתקשורת - פרסומיה אינם ראיה. שנית, מנדלבליט לא החליט דבר לגבי חקירה פלילית או אחרת. ההודעה הרשמית היחידה של משרד המשפטים אומרת שהוא קיים דיון, קיבל מידע, נתן הנחיות וממשיך לעקוב אחרי המתרחש. באופן לא רשמי אומרים במשרד, שבשלב זה לא מצאו מנדלבליט ו
שי ניצן מקום לפתוח בחקירה. כלומר: העתירה מקדימה את זמנה, אם בכלל יהיה לה זמן.
עם כל ההערכה המאוד-נמוכה שלי לשרגא, אני משער שהוא מודע היטב לעובדות הללו ולכך שדינה של העתירה להידחות. אז למה הוא מגיש אותה? פשוט נורא: כדי לקבל כותרות. זהו שימוש ציני בהליכי משפט לצרכים אישיים זרים, וניצול לרעה של בית המשפט כדי לזכות ביוקרה ואולי גם בכסף. זוהי עתירה שחייבת להסתיים בהטלת הוצאות כבדות על התנועה - אבל נסיון העבר מלמד שזה לא יקרה.
מי שבאמת הפך את שרגא לבלון שהוא, זהו בית המשפט העליון לאורך שנים. אני לא מדבר על זכות העמידה שהורחבה עד אין קץ, אלא על כך שהשופטים נותנים לו להשתולל ואינם עושים דבר. במו עיני ראיתי כיצד
מרים נאור מורה לו לסיים - והוא ממשיך לדבר. במו עיני קראתי כיצד
אליקים רובינשטיין, האיש הכי מנומס בביהמ"ש העליון, נאלץ לקבל החלטה לפרוטוקול כדי להשתיק את שרגא. בשום מקרה הוא לא ננזף, לא חויב בהוצאות אישיות ולא הוגשה נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין.
כך הפך שרגא את בג"ץ לכלי שרת למגלומניה שלו, ליומרה שלו לנהל את המדינה יותר טוב ממי שנבחרו ומונו לעשות זאת. הגיע הזמן לפוצץ את בלון הבלוף הזה. לא רק בגלל שזה מרגיז, אלא גם ובעיקר משום שכולנו משלמים את המחיר - בדמות הצורך של המדינה להגיב בכל פעם שהג'ינג'י קופץ מעל הפופיק, והצורך של שלושה שופטים בבית המשפט העליון לעסוק בדרישות החצופות שלו. זה שמדי פעם הוא צודק, לא אומר שצריך להפוך לאסקופה נדרסת תחת מצעדו השחצני.
