תחושה מוזרה, כנראה זרה למרבית מיודעיי ומכריי הצעירים ממני, בשלושה ארבעה עשורים, לאושרם ברוך השם, החליקה לתוכי עם הידיעה כי
פידל קסטרו החזיר את נשמתו לבוראו. המאה העשרים גוועת, נגמרת, חשתי בי. אני איש המאה ועשרים, ובנופי חיי רבו עד למאוד אנשים ונשים שנשאו ונתנו על גורל העולם וכמובן על גורלי, עם רוחות רעות ועם רוחות קדמה, רובם עם רוחות רעות, עם האלוהים ועם השטן, רבים עד למאוד עם השטן. כמו בכל מאה, הסתובבו בנופי חיי נביאים, רובם נביאי שקר בני בלייעל שהדיחו תבל ומלואה לעבוד פנטזיות אפלות, אבל זכו נופי חיי שיהלכו בהם גם בני נביאים שחרפו נפשם להרים קרן נדכאים מאשפות, להיאבק על זכויות ילדים, נשים, כל הנבראים בצלם, מעטים ביחס, גיבורי רוח שהיו מופת, אני מאמין, לדורות.
פידל קסטרו היה בן המאה העשרים שלי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. המלאכים וגם הדמונים הערו לתוכו כריזמה שהקרינה לתוך קובה השבויה בעריצות ובפריצות ובדיכוי ובהוללות ליצוא, ומתוך קובה לדרום אמריקה כולה ומדרום אמריקה לעולם כולו. כריזמה של משחרר אגדי, כריזמה של משעבד שלא קם כמותו. כריזמה של איש שלא היסס להפוך את אדמתו לבסיס אפוקליפטי מתוכו איים זעם מטורף להשמיד את העולם, כריזמה של מנהיג אידיאולוגי שלקח מבני עמו את הכל לבד מאשר את האמונה הכפויה בכלכלה טוטאלית בלתי סבירה בעליל, מנשלת אבל מפצה את אובדן החרות בהענקת לחם צר בשפע, רפואה כהרף עין, אמונה בכלכלת תיקון עולם שהצטמצם כולו לתוך הוואנה. הוא היה למאובן התוסס ביותר עלי אדמות. הוא שיגע את הדור אבל סוף דבר לא היטיב עמו ולא הרע לו כי קובה לא נכנעה לסנקציות וחיה עניה ומרודה את דימויה והפכה את קסטרו לאליל בעל רגלי גבס כושל.
הוא לא יכול היה לעלות במעלות הכריזמה הכפולה והמוכפלת שלו אלא במאה העשרים, ולא יכול היה להפוך לגרוטסקה אלא במאה העשרים. עכשיו הוא מת. המאה ועשרים שוב איננה. הוא לא היה סמלה. אבל הוא היה בנה. לתוך המאה העשרים ואחת נכנס והוא כבר בר מינן מהלך. אבל עכשיו, שקוברים אותו, הוא מעורר בי התחושה הזאת המוזרה כי אני, ילד מילדי המאה ועשרים, נפרד מן המאה שלי ולמאה הנכנסת אני מגיע ובא זר, לא שייך, נוכרי לבני דורי.
הקץ עלי אדמות
אני מודה. התחושה אכן מוזרה. המאה העשרים לא הייתה של פידל קסטרו. היא הייתה של דרייפוס, והייתה של אמיל זולה, היא הייתה של בנימין זאב הרצל ושל קישינייב ושל ביאליק ושל טרומפלדור, היא הייתה של סראייבו, של שוחות המתים בוורדן, של לנין, של סטאלין, של מרתפי הבירה במינכן, של מצעדי מועל היד לאור לפידי הרייך בן אלף השנים, של שריפת הרייכסטאג שבישר את עליית אירופה כולה באש, של הנרי פיליפ פטן, של לוואל, של גבלס, של הטירוף המשתלח של הפירר שהטביע בהיסטוריה חותם בל יימחה של תופת שהתמלכה כי שורה מעוררת פלצות של נווטי
העולם הזה לא כיבו אותה כשהיא לחשה מפני שלדידם התופת הייתה מחוץ להיסטוריה, של הבריגדות הבינלאומיות, של הפאסיונרה, של פרנקו, של הגוורניקה, של רנה מגריט, של קוויזלינג, של דה גול, של מונטגומרי ושל פטון, של צרציל, של סטרומה ופטריה, של לידיצה, של אייזנהואר, של שלדים חיים בשערים הפתוחים של ברגן בלזן, של המעפילים, של גוש-עציון, של מגילת העצמאות, של פרויד ושל איינשטיין ושל מרטין לותר קינב ושל הירושימה, ושל אירועים ותאריכים ואישים שמהלכים הלוך ושוב כבר בלא סדר בתוך נופי חיי. אני בן המאה של הקץ עלי אדמות. אני בן המאה של הפדות והגאולה. של הצבעים העזים השחור, האדום, הכחול, גם הצהוב, שעשו אותי לדייר מאיר בצללים.
אבל מפני שאני בן המאה ועשרים, ואני הולך לי בסתיו ימיי במשעולי ראשית המאה העשרים ואחת, הנה כשאני חש את התחושה המוזרה שעם מותו של פידל תמה סופית המאה שלי -אני לא בטוח בי שלא נפרדתי לחלוטין, אלא אם כן אני שומע קולות, והם לא מכאן, והם מעולם שנגמר ואני איני אלא לוקה בחיבור למציאות, אבל אולי חלילה לא, אולי אני שומע קולות של היום, באירופה, בארצות הברית, באנגליה, בהולנד, בהונגריה, בחומס, באלפו, בסודן, קולות שלתוכם מהדהדים קולות של המאה שלי שבי נשבעתי האמנתי כי נדמו. מפני שאני בן המאה ועשרים אני נעשה לי לפתע ער כל כך לקולות שאני שומע במאה העשרים ואחת. אני מתפלל שנסתכסכה דעתי.... ואשר לפידל, שאלו בקובה, היה איש ואיננו עוד, והוא מת ושם מתה עמו המאה שהייתה ואיש לא זוכר עוד שם מה תהיה המאה ההולכת לה כבר ביבשות ובימים.
