מתוך הפרק ראשון של "גשם":
ביום שישי, השבעה עשר בדצמבר 2010, בשעה שבע בבוקר, התחיל סוף-סוף לרדת גשם. הוא המשיך לרדת ללא הפוגה במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואחריהם פסק כאילו לא ירד מעולם.
טיפות הגשם הראשונות נקוו כאשר מטוס "אל על", בטיסה LY0082 מבנגקוק, נעץ את גלגליו במסלול הנחיתה של נמל התעופה בן-גוריון לקול מחיאות הכפיים המסורתיות. כשהנוסעים גדשו את המעבר בחוסר סבלנות, ליטופים קלילים כבר ליטפו את אדמת הארץ, אולם רק חדי האוזן יכלו לשמוע את רשרוש הגשם מבעד להמולת השיחות הסלולריות המרגשות ותאי האחסון המתרוקנים. כאשר נפתחו הדלתות והנוסעים נהרו החוצה, חולפים על פני פרסומות רב-לשוניות של
בנק הפועלים, הלך הגשם והתחזק.
נהג הסעות, שיצא מביתו תחת טפטוף קל ודרכו אל שדה התעופה עברה עליו בגשם המתעצם, התרווח כעת במושבו ועקב בהתפעלות אחר שרשרת ברקים שחצתה את השמים, מלוּוה בקול רעם מתגלגל. כאשר שלושים ושלושה מנוסעי המטוס, מהגרי עבודה תאילנדים לבושים בפשטות בבגדים כפריים ולצדם מלווה ישראלי מעונב אחד, חלפו מבעד לדלתות ההזזה של שדה התעופה ועלו לאוטובוס שהמתין להם, כבר ירד מבול של ממש.
אולי הייתה זו הרוח הטרופית שהתגנבה למטוס בבנגקוק; רוח של יערות גשם, לחה וטעונה, אשר לרוב יודעת את מקומה ונותרת מחוץ לשערי שדה התעופה, אך הפעם הצטרפה לבני ארצהּ, המהגרים שעל המטוס, וכמותם החליטה להעתיק את מקומה ולנסות את מזלה בצדו השני של הגלובוס. ואולי רסיסי גשם נסתרים דבקו בבגדיהם של פועלי החקלאות עצמם. מומחים בתחום מצאו, כמובן, גורמים אקלימיים ארציים יותר, ואולי הסבר אחר המתין להתגלוֹת; כך או אחרת, היה זה גשם ברכה בעיצומה של שנה שחונה במיוחד, שנה שבה הקיץ ההביל, השרבי ורווּי השריפות נמשך עד דצמבר, מפנה מקום ארעי לממטרים הקלים של חג הסוכות, ואחריהם ממהר לשוב ולקפוח על ראשים, שדות ויערות. לכן, על-אף חוסר הנוחות הכרוך בהופעתו, התקבל הגשם בקרב מרבית תושבי הארץ בשמחה ובהקלה גדולה.
עקרות בית מבוגרות, חבושות כיסויי ראש בכל הצבעים והצורות, הציצו מחלונות וממרפסות שירות והודו בשפה כזו או אחרת לאֵל הטוב מוריד הגשם, ובאותה נשימה, תוך קיפול קדחתני של בגדים שנתלשו מחבלי כביסה, שאלו אם לא יכול היה, האל הטוב, במחילה מכבודו, להוריד את הגשם במקום אחר. ובתוך הבתים, מטריות פלסטיק צבעוניות נשלפו מארונות וממחסנים למרבה שמחתם של בעליהן, ילדי הגנים ותלמידי בתי הספר היסודיים. צלמים מקצועיים וחובבנים בכל רחבי הארץ מיהרו לתעד את חזותם החורפית של הכבישים, והרשתות החברתיות געשו: "החורף הגיע".
יאיר קוגן לא היה שותף לשמחה הכללית. הוא התעורר מנקישות הגשם על אדן החלון הפתוח והתהפך במיטה מצד לצד, בעוד מוחו מנסה לשייך את רחש הטיפות לחלומו. לבסוף קם, סגר את החלון, הגיף את התריס וחזר למיטה, אולם כבר לא הצליח להירדם.
מאוחר יותר, כשהכבישים נעדרי הניקוז של תל אביב הוצפו בשלוליות ענק, יצא יאיר מדירתו ברחוב נחמני והחל לצעוד נמרצות, מעמיד פנים שהגשם לא מפריע לו כלל, לכיוון בית הקפה הקרוב לביתו. הוא שנא את בית הקפה הזה. הוא שנא אותו בגלל ההמוניוּת שבו. בגלל הניחוח התעשייתי של הקפה העומד באופן תמידי באוויר. בגלל המלצריות המאופרות בכבדוּת, הלבושות גופיות צמודות, שהמסטיקים בפיהן נלעסים ונלעסים עד אין סוף. ובעיקר שנא אותו בגלל המלצרית בחולצה הרחבה, הגזורה, עם התלתלים הג'ינג'יים המזדקרים לכל כיוון, החיוך הרחב והמבט המרחף.
הוא מחה בתנועת יד את טיפות הגשם משׂערו הקצוץ וסָרַק, בעודו עומד בכניסה, את חלל בית הקפה, בתקווה למצוא את מקום הישיבה המועדף עליו פנוי. היה זה שולחן שפניו לרחוב וגבו לשאר שולחנות בית הקפה ויושביהם, שולחן רחב דיו עבור מחשב נייד, ספר פתוח וספל קפה, כך שלא יתרחש שום מפגש לא נעים בין השלושה. אולם היום, ביום שישי הראשון לגשם, לא היה, למרבה הצער, מקום לאף אחד מהם: לא למחשב הנייד, לא לספר, לא לקפה וגם לא ליאיר. את השולחן תפסו מגזין סוף שבוע של אחד העיתונים היומיים, קערה עם עלי חסה שהתחזו לסלט קיסר ואישה כבת שלושים, עם פסים בלונדיניים בשֹערה, שמשום מה הזכירה ליאיר את הסלט שלה.
יאיר עמד כמה רגעים נוספים בכניסה, ידיו בכיסי הג'ינס והוא אובד עצות. הוא התלבט אם לשבת במקום אחר או לחזור על עקבותיו. בדירה התקשה אומנם להתנתק מהחיים היומיומיים ולהתרכז במשימה שלפניו, אבל מצד שני שם לפחות איש לא יתפוס את המקום שלו. אבל איזה מקום? הוא נדד במחשבתו בין הספה האפורה והבלויה בסלון לבין כיסא המחשב היוקרתי, ואף הרחיק לכת עד למיטה בחדר השינה, אבל לא היה מסופק מאף אחד מאלה. ובכלל, חשב, הוא הרי ייראה כמו אידיוט.