מעשה שהיה כך היה.
כאשר בית המשפט העליון החליט לאפשר דחייה של 45 יום בפינוי עמונה, ונשיאת בית המשפט העליון התייחסה אל המתיישבים בלשון מחוסרת חמלה ונעדרת אמפטיה, וכאשר בית המשפט התעלם לחלוטים מחובתו להבטיח קורת גג למתיישבים, ובנוסף על כל אלה דרש בית המשפט מהמתיישבים לחתום על תצהיר משולל יסוד וחסר תכלית על-מנת שבית המשפט ייענה לבקשת הדחיה, מתחתי כאן
ביקורת מקיר לקיר על בית המשפט העליון.
פרט נוסף אשר חובה לציין הוא שמה שאני כתבתי באותו
מאמר ביקורתי נתבקש גם פחות או יותר מבית המשפט. המתיישבים, או מי מטעמם, ביקשו לאפשר דחייה בביצוע של צווי הפינוי עד אשר יימצא לדיירים גג חליפי, באותה עת היה על הפרק אותו מתווה אשר המדינה התחייבה לקיימו תוך 45 יום ואשר נפסל רק בימים האחרונים על-ידי הבג"ץ, בהשאירם את הדיירים ללא פתרון אנושי וראוי.
ודווקא בימים האחרונים קיבלתי חיזוקים לדעתי דווקא מבית המשפט העליון.
במקרה אחר בו מתיישבים אשר גרים על אדמה לא להם, ובו קיימים צווי פינוי, והוגש ערעור לבית המשפט העליון על החלטת הערכאות הנמוכות יותר, החליט בתי המשפט על עיכוב זמני של הביצוע, כאשר עיקר נימוקיו הוא העדר מקום מגורים חליפי למתיישבים, מאזן הנוחות הנוטה לטובת המתיישבים, והוא אף לא דרש מהמתיישבים להתחייב בתצהיר לפנות בשקט אם ערעורם יידחה. כאילו עשה COPY PASTE להמלצותיי.
בית המשפט דחה גם הצעה שהתושבים ישלמו לבעלי הקרקע על השימוש בה.
האם ייתכן שמדובר בהרכבים שונים? והאם הרכבים שונים יכולים להגיע למסקנות כל כך נוגדות? או שמא שופטי בית המשפט העליון קראו את המאמר ולמדו ממנו? האם זה סביר? לא כל כך!
יש עוד הבדל אחד שוודאי לא קשור לעניין והוא שהמתיישבים במקרה השני, המקרה בו הותר למתיישבים להמשיך ולשבת בבתים לא להם, היו ערבים (בית חנינא), והראשונים אשר בעניינים נקב בית הדין את ההר, היו יהודים (עמונה).
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
