ז'אן קוקטו (1889-1963)- מגדולי היוצרים הצרפתים במאה העשרים, היה משורר, סופר, מחזאי, צייר, תסריטאי ובימאי סרטים. במחזהו "הורים איומים" הוא לא מייפה את המציאות, ומותיר אותה דוקרנית וכואבת, בדיוק כפי שהוא חווה על בשרו במהלך חייו. אביו נפטר כשהיה בן 9, והוא עצמו היה רוב חייו הומוסקסואל. את אהובו הראשון רמון ראדיגה איבד כשהלה נפטר בפתאומיות ב-1923.

גדול השחקנים הצרפתים, ז'אן גאבן, היה בן זוגו במשך 25 שנים עד למותו, ושיחק בסרטיו הנודעים של קוקטו. האפלולית שהאם במחזה כופה על בעלה ובנה לחיות בה, מוסברת בכאבי הראש שלה. האם, איבון, שבנה מכנה אותה "סופי", (שירי גולןבביצוע מדהים וסוער), היא חולת סוכרת, ומכאן נובעות כל תופעות הלוואי שלה: מצבי הרוח המתחלפים בקיצוניות, הזקיקות למשככי כאבים (רמז להתמכרותו של קוקטו עצמו לאופיום בשל מות ידידו-אהובו הראשון) והקשר האדיפלי שנוצר בינה לבין בנה מישל.

למרות שקוקטו גדל בבית אמיד, הרי במחזה הבית נראה מוזנח, עלוב ומדכא. התאורה שפליס רוס יצרה, שהבלחות האור בה היו מעטות, מסמלת את הדיכאון בו שרויה האם, מה שמשליך על התנהגות האב והבן. מכאן מתבהר מה הניע את האב ז'ורז' (אמיר קריאף) המנסה באיפוקו ובדיבור השכלתני שלו לגשר על פני מצבי רוחה של אשתו, לחפש אהבה בחוץ. הבעיה של שניהם - היא האהבה שכבר מזמן גזה. זו הסיבה שאיבון כה אובססיבית ותלותית במישל, הבן. האב והבן - חשים מחנק. וזה המניע לרצון שניהם לנשום, להיפטר מאוירת החנק שבבית ומהלחץ של האם.

המחזה מלא הפתעות, והדרמה מתעצמת ככל שהמחזה מתקדם. הדיאלוגים השנונים והחכמים, הלולינות המילולית שאלי ביז'אווי הצליח לתרגם כה יפה, קולח ונושם, הם הגיוניים, מבלי להיות פילוסופיים או משעממים. כל דקה בהצגה מרתקת, הודות לכתיבתו של קוקטו ולבימויו שלגדי רול. בחלל רחב הידיים של הבמה (שעיצבה כינרת קיש) מפוזרים מעט רהיטים פשוטים והרבה בגדים מושלכים על הרצפה. חוסר הסדר והזלזול באסתטיקה של חייהם, הם סמל לגישתם לחיים של האם והבן מישל - תום חגי המעניק לדמות במשחקו הכה נוגע ללב חיים וצבע, כמו שאר השחקנים הנפלאים שחולקים עמו את הבמה, ולב הצופה נשבר למראה סבלו, התלות שלו באמו, והקורות אותו בהמשך כשמתגלה מסכת השקרים בה חי עד אז.

אחותה של איבון, ליאו, (נעמי פרומוביץ' המצוינת) היא דמות משמעותית בחיי המשפחה, והקרבתה בעבר את אהבת חייה לז'ורז' כשויתרה עליו למען אחותה איבון כדי שיינשאו - מותירה אותה בחייהם כבת משפחה הגרה עימם, דואגת לסדר ולנקיון בבית, ובה בעת נוטלת חלק מאוד חשוב בהחלטות המשנות את גורלם. היכרותו של מישל עם נערה צעירה ויפה, מדלן (אביגיל הררי שובת הלב), גורמת לו להתאהב בה ולהחליט להינשא לה, למרות היותה ממעמד נמוך יותר משלו - הזעיר בורגני. כל מה שקורה מכאן ואילך טעון סערות רגשיות, ומטלטל את אמות הסיפים של הבית. כל מה שמתגלה - הופך לפטאלי.

הדרמה של המחזה כה עזה, כה ריאליסטית ללא ניסיון לשפץ וליפייף את המציאות - שחובה לצפות בה, מהיותה דרמה ריאליסטית במלוא מובן המילה, בלי התפלספויות או רגעים סוריאליסטים (זרם שקוקטו היה בין מיצגיו בשנות פריס שלו). כך שאין רגע דל, והצופים נסחפים לדרמה ונבלעים בה כמו צפו במה שקורה מעבר לקיר דירתם. המצבים הנפשיים מתבטאים בעוצמות הרגש בסצנות הסוערות, כך שכל דמות זוכה הודות למשחק הכנה והנוגע לרכוש את לב הצופה. אין כאן בין הדמויות מי שיותר שלילי או יותר חיובי. כל אחת - וכאביה שלה, מהסיבות שייוחדו לה. סך כל תיאור המשפחה הזו הרי נובע מחוויותיו וייסוריו של קוקטו, גם אם אינם בדיוק אוטוביוגרפים; אך כשרונו למזג את כל הסיטואציות לכלל יצירה מגובשת מצליח לבטא את הבעייתיות הקיימת בזוגיות ובעצם היות הורים. אין כאן מישהו האשם העיקרי. לכולם חלק בקורות אותם. כך קוקטו מותיר לקהל להרגיש את תוכנן של הדמויות, ולחוש כמו הוא עצמו נטל חלק באירועים. סערת הנפש התוקפת כל אחת מהדמויות בתורה - נוצרת באופן טבעי ועשויה כפי שלא היה יכול להיות אחרת.

דרמה משובחת, שאסור להחמיצה. ושאפו לתיאטרון באר שבע, לשחקניו המעולים וליוצרים ובראשם הבימאי גדי רול.