דנה מיטב דויד

הילקוט

בְּאֶמְצַע שִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן
אִמָּא מֵתָה.
הַיַּלְקוּט נִשְׁאַר בַּכִּתָּה.
בְּטֶרֶם קִבַּלְנוּ שִׁעוּרִים נִפְטְרָה
וּלְאַחַר שֶׁקָּבַעְתִּי לְהִפָּגֵשׁ עִם חֲבֵרָה.

בַּדֶּרֶךְ לַהַלְוָיָה עֲדַיִן חָשַׁבְתִּי
מַה נֹּאכַל הַיּוֹם עִם אִמָּא
לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.
נָשַׁמְתִּי אֶת חַיֵּי אִמִּי
וְהִתְקַשֵּׁיתִי לַעֲצֹר נְשִׁימָה.

אֵרוּעֵי חַיַּי מְקֻטְלָגִים יַחַד
עִם אֵרוּעֵי חַיֶּיהָ וּמוֹתָהּ.
גַּם יִסּוּרֶיהָ
מְאַיְּמִים עָלַי.
בְּמַחְשַׁבְתִּי מוּנָח קַו לִינֵאָרִי
רָצִיף וְיָשִׁיר
בֵּין גּוֹרָלִי לְבֵין גּוֹרָלָהּ.

מִדֵּי עֶרֶב, מְחַבֶּקֶת אֶת בְּנוֹתַי
בְּאוֹתוֹ הַחִבּוּק שֶׁאִמִּי חִבְּקָה.
מַמְצִיאָה לָהֶן אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁאִמָּא הִמְצִיאָה בִּשְׁבִילִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
סָךְ כָּל פְּעֻלּוֹתַי הֵן יְרֻשָּׁתָהּ.

וַעֲדַיִן, מִתְקַשָּׁה
לַעֲצֹר הַנְּשִׁימָה.

אני רוצה להתייחס לשירה של דנה מיטב דויד, גם אני יתומה מאמי. אמי לא נפטרה כשהייתי בבית הספר כמו דנה שהייתה תלמידה, אמי נפטרה לפני עשרים ושתיים שנים והיום יום פטירתה ח' באדר.
שירה של דנה מספר על הסתלקותה הפתאומית של האם, רגע שבו החיים זימנו לה את החשבונות במהלך היותה תלמידה עם מטלות וחובות שחשובים לילדה קטנה. היא זוכרת את רגע היתמות במדויק כמו תמונה ששבה ועולה. השיר הוא שיר הנצחה ושיר שבו מעכלת הדוברת פעם נוספת את רגע האובדן.

תחושת התמוטטות העולם ואובדן הילדות באים לידי ביטוי מנקודת מבטה של הילדה הקטנה. מה עושים עכשיו, איך ממשיכים הלאה, גם ילדה קטנה בשיעור חשבון לא זוכה לקבל את הכלים שיכינו אותה להמשך החיים ללא אימא שלה. הידיעה מגיעה במפתיע במהלך שיעור חשבון, ללא הכנה מוקדמת. הבהילות ותחושה הנטישה שחדרה לעולמה ניכרים גם בילקוט שנשאר בכיתה. כמו אומרת הדוברת מה שהיה מרגע זה הוא כבר לא אותו דבר. הדברים שהיו חשובים לי פתאום נשארו מאחור ואפילו לא לקחתי אותם עמי באותו רגע הידיעה. התמוטטות גמורה. מרגע שאמה עזבה אותה סדרי העולם השתנו גם הדברים שהורגלה בהם כמו להיפגש עם חברה קיבלו משמעות אחרת. היא נפטרה עוד בטרם קיבלנו שיעורים, התזמון הזה היה תזמון בלתי "מתחשב" כלפי הילדה הקטנה שעולמה נגדע בשניות הללו והיא צריכה לעכל את הסדר החדש.

התחושה הראשונה מן האובדן היא התחושה שעולה מנסיעה ללוויה. והדאגה של הילדה הקטנה היא דאגה ששייכת לעבר שכבר לא יתקיים יותר. זוהי תחושת האדם האבל שגם ילדה קטנה מצליחה להבין אותו שאת ארוחת הצהריים שהייתה צריכה לאכול עם אימא כבר לא תאכל עמה.

החיבור לאמה של הכותבת אינו ניתן ברגע מותה, פטירתה אומנם טראומה צרובה בלב הדוברת אבל היא ממשיכה לחיות גם צומחת להיות אם, אם שדואגת לבנותיה כמו אימא שלה. וגם חרדה לגורלה גורלן כמו אימא וילדתה.

שירה של דנה מיטב דוד נגע בי היום יותר מכל, כי כפי שכתבתי אמי, אמי שלי גם נפטרה היום, ועומדות לי דמעות בעיניים, ולא לא הייתי ילדה אלא אישה, והיא תמיד חסרה בעולם ותמיד מתקיימת ההחמצה הזו.

תודה דנה.

• מתוך דנה מיטב דויד, לאחוז בכוס מים, הוצאת פיוטית, 2016