כתם פז על קיר.
בלילה בוהק הוא ומזהיר,
יומם ייאלם דום – לא יבהיר,
סתם כתם פז על קיר.
יום בהיר,
סויד כתם פז מקיר
ובלב נשאר רק זיכרון מחוויר.
מאז ששבה אלי הכרתי ראיתי מעלי את הכתם. עשרים וארבע שעות ביממה היה הכתם מול עיניי, ריכז את מחשבותיי ואת דמיוני בביתן הבידוד בבית החולים שערי צדק הישן בירושלים.
זיכרון: מורידים אותי באלונקה בחדר המדרגות של הבית שבו התגוררנו.
שלושה שבועות קודם לכן – פורים. אני בבית בת דודתי בחיפה. מתחפש לצ'רלי צ'פלין. לוקח את מכנסיו כהי הפסים של הדוד שהיו גדולים עלי בכמה מידות ותלויים עלי ברישול בעזרת זוג כתפיות, בדיוק כמו מכנסיו הרחבים והמקומטים של הקומיקאי הדגול. שפם קטן מושחר על פניי ואני מרוצה. מצחיק את כל הסובבים בהליכה הצ'פלינית המוכרת תוך סיבוב מקל הסבא שהשגתי.
למחרת בבוקר: הדוד כועס! הרסתי את מכנסיו, שפשפתי לגמרי את שוליהם, רמסתים בחוסר תשומת לב בעקבי נעלי בלהט הליכתי הצ'פלינית.
ערב. בת דודתי ואני חשים לא טוב. החום עולה. "גריפה", קובע הרופא. עוד נערה צעירה בבניין חולה.
כעבור מספר ימים כאשר חומי יורד אני שב במונית לבית הוריי בירושלים, ושוב חוזר החום. "גריפה רצידיבה" – כלומר: "שפעת חוזרת", אומר הרופא בלשון אותם ימים. החום ממשיך לעלות ומתקרב ל-40 מעלות. דלקת ריאות – יש לתת פניצילין. גופי מתחיל לפרוח. כל גופי מתכסה כתמים אדומים קטנים דמויי נמשים. "אלרגיה לפניצילין", קובע הרופא ומחליף את המרשם.
באמצע הלילה אני מתעורר. צריך ללכת לשירותים. אני מתיישב במיטה ומנסה לרדת, אבל רגליי אינן זזות. אני קורא לאבי. הוא בטוח שהדבר נובע מחולשה בגלל המחלה הממושכת והמתישה. אבי מחזיק אותי בשתי ידיו מתחת לבתי השחי, מרים אותי ומנסה להעמידני ליד המיטה. הרגליים בשלהן: מתקפלות. אין ביכולתי לעמוד.
כבר קרוב לשתיים אחרי חצות. מזעיקים את הרופא. הרופא שהכירני מילדותי מבקש מהוריי לסור למטבח שהיה מרוחק מחדרי. כפי שסיפרו לי הוריי זמן רב לאחר מכן, קבע הרופא כשדמעות בעיניו: "זה פוליו" – שיתוק ילדים – יש להעבירו מיד לבית החולים!"
השנה 1952 ואני בן 12 וכמה חודשים. מגפת פוליו משתוללת בארץ. עד שהאמבולנס מגיע מתגברת התחושה כאילו משהו חדר לגופי ואוכל אותו מבפנים. אני מתקשה כבר לשבת.
באלונקה, בחדר המדרגות. אני מובל החוצה מהבניין אל האמבולנס. הכרתי אובדת.
אחרי שלושה ימים: כתם פז על קיר. אני רואה אותו כל הזמן כאשר אני שוכב על גבי, ורוב הזמן אני שוכב על גבי. לעתים נכנסת האחות והופכת אותי על צדי. פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל.
במחלקה אין כלום. טלוויזיה וטרנזיסטורים לא היו עדיין, וגם אם היו, אסור היה להכניסם לביתן. כלום: קרנטינה! בידוד מוחלט בביתן המבודד בחצר. מעבר לפינה מרוחקת בביתן ילד קטן קופץ במיטתו המסורגת, צועק ובוכה רוב הזמן. אני לא רואה אותו אבל אני שונא אותו! צעקותיו משגעות אותי! אם הייתי יכול הייתי הורג אותו – רק שישתוק! רק אחות אחת בגיל 65 נמצאת כל הזמן ביחידת הבידוד, והילד הצורח.
גופי כואב. כאבי תופת. איני יכול לאכול. כל ניסיון לאכול והגוף מגיב בכאבים. מדי פעם זריקת מורפיום. לעשרים דקות אני "מלאך" – הכאבים פוסקים, והגוף כאילו מרחף מעל המיטה. ושוב, הכל חוזר על עצמו: הכאבים, צעקותיו של הילד, קשיי הנשימה וחוסר היכולת לזוז.
להחזיק משהו ביד, לקרוא. כמה רציתי לקרוא. בשנים הקודמות בלעתי ספרים בזה אחר זה. הייתי מנוי בספרייה (דומני שקראו לה ספריית "עבר", והיא שכנה ברחוב יפו קרוב לצומת המלך ג'ורג'). הייתי קורא ספר ביום ולפעמים שניים עד שסיימתי לקרוא את כל הספרים שהיו לבני גילי בספרייה.
הרגעים הנפלאים היחידים באותה אפלת זמן היו ביקוריהם של הוריי. הם ניצבו מאחורי דלת מסורגת ומרושתת, מרוחקת כעשרה מטרים ממיטתי והקריאו לי בצעקות ובקול ניחר סיפורים ומאמרים מעיתוני הנוער של אותם ימים.
היום אני יודע עד כמה קרעתי את לבם בתחינותיי שיוציאוני מבית החולים הביתה. לו הייתי אני במקומם איני יודע אם הייתי מסוגל לעמוד בכך.
בית החולים שערי צדק הישן נקרא אז גם בית החולים ולך
1 על שם רופאו הראשי ומייסדו הדתי
2, וכך היה גם בית החולים: דתי. ביום שישי הייתה מגיעה סלחה ומדליקה את עששית הנפט שהייתה מקור התאורה היחיד במשך כל ליל השבת ועד מוצאי החג. כל הלילה דלקה הלהבה בעששית העשנה והאירה את כתם הפז שריצד לאורה המהבהב.
סלחה הייתה אתיופית בצבע שוקולד, בת לעדה החבשית. פעמיים-שלוש בשבוע שטפה את הרצפות בביתן. היא הייתה אחת הבודדות, פרט לאחות הקשישה שושנה, שנכנסו לביתן.
הייתה עוד אחות אחת צנומה, נמוכת קומה, כפופת גו, זקנה בת בלי גיל שהגיעה כמה פעמים לביתן ובפיה דברי עידוד. הייתה זו האחות הראשית של בית החולים, אחות שהפכה לאגדה בחייה: האחות זלמה.
ימים ולילות חולפים באטיות אין קץ. אני מתחיל להזיז מעט את זרועותיי ונושם מעט יותר בקלות. על הבטן עדיין אין ביכולתי לשכב, כי איני יכול לנשום במצב זה. עוצמת הכאבים פוחתת, אך עדיין כמעט אינני אוכל. אני לא יודע מה יש לי. אני חולה. זה הדבר היחיד שאני יודע. איש לא מסביר לי מה המחלה, ואני לא שואל. כאילו זה ברור: זו "מחלה". זו לא גריפה (שפעת) ולא דלקת ריאות, זו – "מחלה". כך קוראים לה, וכך אני מבין את הדברים ולא שואל.
הגילוי
הביתה! סוף-סוף אחרי חודש ימים מוציאים אותי הביתה. יש רדיו, יש מוזיקה, יש בני אדם! טיפין-טיפין אני מתחיל לאכול, כלומר – מאכילים אותי. אוכל שאני אוהב, אוכל של בית, וכל בקשה נענית. בבית יש עיתונים וכמה מאות חוברות של "הרומן הזעיר". למרות השם "הרומן הזעיר" והאסוציאציות שהוא מעורר כיום: רומנים זעירים או טלנובלות, היו בחוברות אלה סיפורים קצרים, נפלאים ומרתקים מאת סופרים רבים וידועים. תומי, הלוא הוא תומס מרקס ידידי, מזכיר אותם גם כן באהבה ובנוסטלגיה בספרו האוטוביוגרפי "יעופו שבבים"
3.
אהבתי את סיפוריו של ג'ק לונדון, וכמו תומי, את עלילותיהם של פייר דקואן – הג'ינג'י הגבוה והרזה, מנומש הפנים, איש המסתורין וראש החבורה. הענק השתקן שכונה "הצאר". תיאופיל דראגוליטש הספר לשעבר וז'רום ארטיסט הלוליין הנודע. כולם יחד הם "ארבעת המוסקטרים" של לגיון הזרים בצפון אפריקה הקולוניאלית שהנציח בסיפוריו הסופר י. ריטו. כך גם קראתי לראשונה על שבטי הטוארגים ועל מקומות בצפון אפריקה. למדתי על הודו וסביבותיה מסיפוריו של סר רונלד קוב ומגיבוריו הקולונלים סאנדב וקרמון שכונה "הפר" על שום כוחו הרב. פתרתי חידות וחיסלתי מרידות יחד עם קפיטן היבארדי הארוך והחכם, איש השירות החשאי שפעל עם עוזרו מירזה פחבי.
אינני יכול לקרוא מהר כמו קודם. אני מחזיק את ידיי כפופות מול פניי כשהן סמוכות זו לזו. את החוברות קלות המשקל פשוט תוקעים בין אצבעותיי הכפופות, ובכל פעם שאני מסיים לקרוא דף אני צריך לבקש שיעבירו אותו כדי שאקרא את הבא אחריו. וכך, מדף לדף נמוג לאטו הכתם, נכחד מלבי, ואילו בדמיוני אני משוטט וחי את עלילות הגיבורים.
חבריו של אבי מהמחלקה הטכנית בסוכנות היהודית מתנדבים ובונים לי מתקן דמוי סוכה צמוד ומעל למיטתי. קורות עץ חזקות מוצמדות אנכית לרגלי הברזל של המיטה ונושאות קונסטרוקציה שלמה. במקום סכך יורדים חבלים בעזרת גלגלות ובתחתיתם רצועות בד רחבות וחזקות. את הרצועות הללו ניתן להרים ולהוריד בהתאם לצורך באמצעות החבלים והגלגלות. "סווינג" קוראת לכך הפיזיותרפיסטית. בפעם הראשונה אני שומע הסבר על "המחלה". עכשיו אני יודע שני דברים: האחד שזה שיתוק ילדים, והשני שאני חייב להתחיל להניע את אבריי במה שקרוי "פיזיותרפיה". בת דודתי ניצלה ולמזלה יצאה ללא פגע, ואילו השכנה הצעירה והיפה נשארה משותקת בפלג גופה התחתון.
אני מרגיש כמו מריונטה, מין פינוקיו רק בלי חוטם. אני תלוי באוויר, נישא על גבי הרצועות בעוד הפיזיותרפיסטית מניעה את אברי גופי אחד לאחד. אני צריך לחוש בתנועה ובשריר או בשרירים האחראים לה ולנסות להפעילם. השרירים רפים, דלים ומצומקים. לראשונה אני רואה את גופי במראה גדולה ונזכר בתמונות של יוצאי מחנות הריכוז: עור ועצמות.
מתחילים להגיע יותר ויותר מכתבים של חבריי לכיתה. אני מבין שהמחנכת, שהיא למעשה המורה לאנגלית, ביקשה שיכתבו לי. קיבלתי מכתב גם ממנה, מכתב שנכתב על-ידי אחת הבנות המוכשרות בכיתה, ורק בסוף התנוססה בעברית חתימתה של המחנכת.
אחד המכתבים ששיקף את שנעשה בכיתה, היה מכתבו של עודד פלסר המובא כאן כלשונו (השגיאות במקור! כמה הסברים נחוצים משלי – בנפרד).
מסתבר שכבר באותם הימים לא חסרו תעלולים...
שלום לך יוסי
בשמחה שמעתי על התחלת החלמתך והריני מאחל לך וגם לנו שתוכל בתחילת השנה הבאה להמשיך את לימודיך אתנו. (וגם לעולל יחד תעלולים כגון מה שאספר לך). קצת על הלימודים: זיוה עזבה אותנו (כבר) ברוך - השם ובמקומה מלמד סלוצקי והוא נפלא, השעורים שלו נורא מעניינים ואף אחד איננו ישן כמו שלוי (ש. שלוי – אחד התלמידים הטובים בכיתה. י.ל.). התחלנו ללמוד תורה עם חורב וכרגיל, רשי אומר כך וחורב אומר אחרת. בעיקר ספר שמות הופך כשני ספרים. בחשבון הייתה בחינה והטוב ביותר בין הציונים היה לא מספיק שקבלו רק מעטים והשאר בכלל לא כלום. יונצ'יק, החליף את מראהו כי איננו לובש עניבה והוא נראה כמו קיבוצניק בלי צנע (יעקוב יונה, מוותיקי המורים, שהיה מוכר בלבושו הנצחי, לימד בבית הספר היסודי במשך עשרות שנים והיה מורא התלמידים. הרבה סיפורים ואגדות נקשרו לראשו. י.ל.).
תעלולים: ביום א' במאי (1 במאי) החליט רובי (בעתיד יו"ר הכנסת ונשיא המדינה ראובן ריבלין. י.ל.) לבלות קצת ולכן ברחו ארבע עשר ילדים מכיתתנו מבית הספר וכשחזרו נענשו לשלושה ימים הביתה והייתה כתה ריקה וזה יופי. בתור ממלא-מקום צריך היה להיכנס בלטמן טס, שמענו כך ומיד שברנו את מנעול תנור הנפט ושמנו את התנור על הקתדרה. וכהן (א. כהן שהיה המורה לטבע. י.ל.) הביא צמח ענק וגם אותו ואת הקוצים שהביא ערבבנו ושמנו על כיסא המורה והזמנות שחולקו מטעם הצופים נקרעו ופוזרו על הארץ. בנס נכנסה פוקסית (המחנכת, הגברת פוקס. י.ל.) וראתה ומיד צותה עלי לנקות את כל הכתה במטאטא ובסוף בלטמן עוד האשים עלי את לכלוך הכתה אפילו שאני הייתי לא בכתה.
ועוד דבר. לפני התחלת השעור שלו נכנס יונצ'יק ורואה על הלוח את המילים: "חרם על יעקוב ויונה" הוא שואל מה זה ואומרים שזה חרם על ג'קי (שמו הרשמי היה יעקב) ועל יונה סלמון (כיום פרופסור יונה סלע. י.ל.). והוא שואל מי כתב את הח' בחרם (טליה דיסקין) ואף אחד אינו עונה. וכך אנו חיים לומדים מתעללים אבל שמח. עברנו בינתיים למתכת. (בני הכיתה עברו מעבודות בעץ לעבודות במתכת בשיעורי המלאכה. י.ל.) לבסוף אתמול הייתה שביתה של עובדי העירייה ויהודה השמש לא עבד ולכן פוקס אמרה ששוב עלי לנקות את הכתה יחד עם עדינה (לימים – מנהלת בית ספר בירושלים. י.ל.) ושנבחר עוד שניים. העיקר מלכה עדינה ונעמי ברחו ואני המסכן צריך הייתי לבד לנקות את כל הכתה. וחוץ מזה התחילו לילי, נילי, יעל וכלן לרקוד והפריעו לי ואז לקחתי את הילקוטים שלהם וזרקתי החוצה. וזה הסוף.
המאחל לך הבראה מהירה
חברך
עודד פלסר
שנים רבות לאחר מכן נודע לי שעודד נהרג באחת ממלחמות ישראל.
היסטריה
חמישה ימים בבית חולפים בפינוקים, בטלטולים על ה"סווינג", בקריאה ובהאזנה לרדיו. מגיע יום שישי, שעות הצהריים. הוריי מגיעים ובפיהם בשורה "משמחת": בעזרת פרוטקציה הצליחו לסדר לי מקום בבית חולים!
הכתם חוזר. שוב בידוד ואיזה ילד צורח! "לא" אני מודיע להוריי, "אינני מוכן לנסוע לשום בית חולים!" הוריי מנסים לשכנעני ש"זה לא אותו דבר כמו שהיה בשערי צדק". שם יהיה לי טוב. יטפלו בי ויסייעו לי לצאת ממצבי.
אני בהיסטריה מוחלטת. איני מוכן לשמוע על שום בית חולים!
שבת. מתחיל מצעד רופאים המנסים לשכנעני במזלי על כך שנמצא לי מקום בבית חולים, ובו יעזרו לשקמני. גם הרופאים אינם מצליחים.
אחר-הצהריים. הוריי מתחייבים: "ניקח אותך לבית החולים, ואם לא תרצה להישאר נחזיר אותך מיד הביתה".
אני משביע אותם שאכן כך יהיה ויעמדו בדיבורם. אנו מסכמים שלמחרת, יום א', ייקחו אותי לבית החולים – בית פיינסטון הנמצא ברמות השבים. לימים יועתק בית החולים וימוזג בבית לוינשטיין ברעננה.
היישוב רמות השבים נמצא במרחק של מעט יותר משעת נסיעה מירושלים. ושוב חבר של אבא, נהג במחלקה הטכנית, נחלץ לסייע ומגייס לטובת ההעברה את הטנדר הסגור שלו. את מקום האלונקה תופסת מיטת שדה אמריקנית. המיטה המתקפלת מיוצבת, ואני מושכב עליה. זו הפעם השנייה שאני מורד במדרגות הבניין. הדבר נעשה בזהירות מרבית. כל טלטול עדיין גורם לי כאבים.
הנהג כבן 35 – 40, לצערי איני זוכר את שמו, דואג לי כל הזמן. הדרך לבית החולים אורכת זמן כפול. הוא נוהג לאט ובזהירות כאילו הוא נוסע לא עם ביצים אלא על ביצים, והוא חושש לשבור אותן. הוא מאט לפני כל מכשול ושיבוש בכביש, כך שחס ושלום הטנדר לא יקפץ ולו במקצת. נהיגה עדינה כזאת לא פגשתי יותר.
בית פיינסטון
בית פיינסטון היה בית חולים שיקומי שנסגר לאחר כמה שנים. בית החולים שכן על גבעה שהייתה מוקפת משלושת עבריה בפרדסים. בצדה הפונה לכביש היו בתים חד- קומתיים קטנים, המוקפים בחצרות מוריקות, של תושבי היישוב. למרגלות הגבעה הייתה מחלקת הילדים שבה שהו וטופלו ילדים קטנים שחלו בשיתוק ילדים. נוסף למחלקת הילדים נמצאו במקום, בשני צריפים מאורכים צמודים זה לזה, מחלקות הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק. מעט לפני ראש הגבעה, בבניין דו קומתי, שכנו בקומה התחתונה המשרדים והמטבח, ואילו בקומה העליונה שכנה מחלקת המבוגרים ולצדה מספר ביתנים. במחלקה זו שהו חולים מבוגרים שסבלו ממחלות שדרשו טיפולים ממושכים. רובם סבלו משיתוקים שנבעו מפגיעות בעמוד השדרה. באזורים אחרים של הגבעה, ובעיקר בחלקה העליון מאחורי מחלקת המבוגרים, היה משטח נרחב של דשא, ובו היו פזורים עצים ושיחים.
הטנדר עצר למרגלות הגבעה. הורדתי ממנו והועברתי לאלונקת גלגלים. שני אחים הסיעו את האלונקה במעלה הגבעה למחלקת המבוגרים. הוריי הלכו מאחור ונשאו תיק ובו כמה בגדים ובעיקר לבנים להחלפה. ליד הכניסה למחלקה, בפרוזדור הארוך שהוביל לחדרים, נתקלתי לראשונה בחולים הוותיקים.
החלפנו בינינו מבטים סקרניים וניסינו לתהות זה על מצבו של זה. היה זה המפגש הראשון עם אותו חלק מהחולים שישבו או נעו בכסאות גלגלים או שהיו מוסעים בידי אנשי הצוות. לאחר שעברנו כשני שלישים מהפרוזדור, סובבו לפתע האחים את האלונקה והוכנסתי לחדר ובו שלוש מיטות. מצד שמאל, בהמשך לקיר הכניסה, שכב בחור יפה תואר שהיה כבן 17 – 18. ליד הקיר השמאלי, בהמשך החדר, ישב במיטתו בחור כבן 16 בעל בלורית שער שחורה. המיטה שלאורך הקיר הימני, מול הכניסה, הייתה ריקה ומסודרת. מיטה זו והארונית שלצדה נועדו לי. האחים העבירו אותי למיטה, ואילו הוריי הניחו את בגדיי בארונית וירדו למשרדים כדי לסיים את סידורי קבלתי.
"שמי איתן וזה שמשון", שמעתי לפתע קול הדובר אליי מכיוונו של הבחור ששכב במיטה מצד שמאל. "לי קוראים יוסי", עניתי. כמעט לפני שסיימתי לענות נזרקה השאלה: "מה קרה לך?"
"שיתוק ילדים", השבתי. בכך הסתיימה שיחתנו הקצרה. בשעות אחר-הצהריים המוקדמות הגיעו רופא בית החולים הדוקטור גינזבורג והגברת שפיר, הפיזיותרפיסטית הראשית של המחלקה. לאחר מבדק שרירים שערך כשעה החליט הרופא שיש צורך לגבס את שתי רגליי לכל אורכן כדי למנוע "קונטקטורות" – עיוות צורה. דקות מספר לאחר שעזבו את החדר חזרה הגברת שפיר וקבעה עמי את מועד התחלת טיפולי הפיזיותרפיה ליום למחרת.
הוריי סייעו לי לאכול את ארוחת הצהריים ווידאו שיש לי את כל הדרוש לשהותי. הם התקינו את הלחצן המיוחד לפעמון הקריאה לאחיות. הלחצן נראה כמו אטב בעל-כנפות רחבות, כך שלמרות מגבלותיי יכולתי להפעילו בלחיצה קלה בעזרת זרועי.
אחר-הצהריים, לאחר שנרגעתי מחששותיי, חזרו הוריי לירושלים והפעם בתחבורה ציבורית. באשר אלי, החלה תקופה חדשה בחיי כצעיר החולים במחלקת המבוגרים
4.
לפנות ערב הגיע האח יוליוס ובידיו קערת מים וגלילי גבס לבנים. יוליוס מדד את רגליי מהאצבעות עד לאגן ירכיי. הוא משך מעין גרבי בד שהיו כרוכים בגליל גדול, כמו צינורות כיבוי האש על גלגלונים, חתך אותם באורך המתאים והלבישם על רגליי. הוא החל לפרק את גלילי הגבס, לקפלם לרצועות ארוכות ולהניחם שכבה על גבי שכבה. לאחר שסיים את ההכנות, לקח כל רצועה והטבילה בקערת המים, בדק שכל השכבות ספגו מים, סחט את עודפי המים לקערה והניח את הרצועות על רגליי עד שיצרו לבסוף מעטפת גבס שלמה מעל ה"גרביים". הוא הרטיב את ידיו והחליק את פני הגבסים עד שהפכו למקשה חלקה אחת. לבסוף פתח בעזרת מספריים כעין חלון מעל אצבעות רגליי.
ארוחת הבוקר הראשונה בבית החולים
בבוקר הגיעה אחות ובידיה קערת מים. היא נטלה מטלית רחצה ומגבת שהיו תלויות על מתלה מיוחד בצד כל ארונית. איתן ואני זכינו לרחיצת בוקר במיטה כולל נטילת ידינו שלא יכולנו להשתמש בהן. מאוחר יותר הגיעה להאכילנו אחות מתנדבת, יהודייה אמריקנית גדולת ממדים. כראוי לוותיק ולמבוגר יותר זכה איתן לקבל ראשון את ארוחת הבוקר. כאשר החלה האחות להאכילני חשתי שאיני יכול לאכול. לא משום שהייתי שבע או שהאוכל לא היה טעים, אלא משום האינסטינקט האימהי המפותח למדי שניחנה בו. אימהות רבות המקרבות את הכפית לפי תינוקן פוערות את פיהן לרווחה כאילו הן עומדות להכניס את האוכל לפיהן עצמן. הדבר מדגים ומגרה את תינוקן לפתוח את פיו ולקבל את המזון.
הסתבר שגם האחות המתנדבת ניחנה באותו אינסטינקט אימהי: ככל שהייתה מקרבת את כף האוכל לפי, הייתה פוערת פה ענק, אומנם ללא ה"אאאאאה" האימהי, אבל אפילו האריה השואג של מטרו גולדין מאייר לא פער את פיו עד כדי כך. יכולתי להבחין במעמקי גרונה. הגם ששכבתי ונזקקתי לסיועה, לא יכולתי להתאפק למראה פיה הפעור לרווחה (הזאב וכיפה אדומה...) ולהימנע מהצחוק שעמד לפרוץ מפי כל רגע. בקיצור, למרות אי-הנעימות שהייתה כרוכה בדבר, כדי שאוכל לאכול, נאלצתי לבקש שיחליפו את האחות שתאכילני.
התעמלות בוקר
בקיר שממול לדלת הכניסה, בין מיטתו של שמשון למיטתי, הייתה דלת זכוכית רחבה שהובילה למרפסת מקורה ברוחב של כשני מטרים וחצי. מרפסת זו שפנתה לכיוון מערב והייתה מוצלת עד לשעות הצהריים, השתרעה לאורך כל החדרים באגף הזה של המחלקה. אחר-הצהריים החלו קרני השמש להתקדם לעבר החדרים, והיה צורך לבקש מהצוות או מהמבקרים לסגור את הווילונות כדי למנוע מהן להלהיט את החדרים בימי הקיץ החמים. הקירור היחיד בבית החולים באותם ימים היה באמצעות מאווררים. בכמה ביתנים הופעלו גם ממטרות על הגגות שציננו מעט את החום הכבד ששרר בהם.
לבקשתי הוצאתי בבוקר במיטתי למרפסת, ובה יכולתי ליהנות מקרירות יחסית ובעיקר מהנוף הירוק שנשקף ממנה. המרפסת הייתה בגובה תחתית הגבעה שממול. בינה לבין הגבעה, במרחק כשלושה – ארבעה מטרים הייתה חפירה שהגיעה לתחתית הקומה הראשונה ואִפשרה לאור להגיע לחלונותיה. מנגד היה בנוי קיר מאבנים לא סימטריות שתמך בצלע הגבעה המתרוממת. מאז שהוצאתי למרפסת, גיליתי נושא שסיקרן אותי כל פעם שהוצאתי אליה: היה זה חרדון שחור ענק שהיה מגיח מחורו בין אבני הקיר שממול, מטפס עליהן בזריזות ועולה לאזור שקרני השמש כבר הגיעו אליו. מהיום הראשון השתררה בינינו הבנה שבשתיקה.
אני הייתי מסתכל עליו והוא היה מסתכל עלי. מדי פעם, כאשר חש בתנועה, היה מפנה את ראשו לכיוונים שונים ושוב פונה לעברי. לאחר שספג כמות מספיקה של חום היה פותח בסדרת תרגילי "שכיבות סמיכה" - מתרומם ויורד חליפות על רגליו הקדמיות. תמיד הפליאה אותי יכולתו לטייל ו"להתעמל" על צדו של הקיר בלי ליפול.
בתקופה מאוחרת יותר, כאשר התחזקתי והתעמלתי במחלקת הפיזיותרפיה וביצעתי שכיבות סמיכה על גבי המזרן, לא יכולתי שלא לחייך לעצמי על הדמיון בינינו. פרט לעובדה שאני לא יכולתי לטפס על הקירות אפילו כשכאביי בעבר היו ללא נשוא...
5
כוויות
שלושה ימים לאחר גיבוס רגליי התחלתי לחוש בהן חום. החום הלך והתעצם מיום ליום עד שהפך בלתי נסבל. בתחילה, במשך כיומיים, ניסו לשכנעני שאני מפריז. אך לא הרפיתי מדרישתי להסיר את הגבס בטענה שאני ממש ניצלה בתוכו, והבהרתי שאינני יכול לסבול יותר את הכאבים.
מסורים חשמליים רוטטים להסרת גבס טרם היו בנמצא. את הגבס היו מסירים בעזרת מכשיר דמוי מספריים גדולים מיוחדים שדמו למזמרות שקצותיהן כופפו כך שיוכלו לחדור בצדן האחד בין הגוף לגבס ובאמצעות צדן האחר, הנמצא מעל הגבס, לחתוך אותו.
על מלאכת הסרת הגבס מונה האח מישה או כפי שקראנו לו בחיבה "מישינקה", מאחר שהיה האח האהוב עלינו מבין כל האחים.
מישינקה לקח את מספרי הגבס, החדיר את קצה הלהב שנועד לכך באזור העליון של ירכי השמאלית, בין הירך ובין צדו הפנימי של הגבס. הקצה השני ניצב כמו פה פעור, נכון לנגוס בגבס מצדו העליון. מישינקה החל במלאכת החיתוך מכיוון האגן לכיוון הירך. בלחיצה בשתי זרועות המספריים, כאשר נעשה החתך הראשון בגבס – פרצתי בצרחה! דם החל זורם ממה שהתברר ככוויה שחורה באורך כשמונה סנטימטרים שנוצרה מחום הגבס. יותר לא ניתן היה להמשיך ולהשתמש במספריים. מישינקה הספיג את הדם ויצא מהחדר. כעבור כשתי דקות חזר ובידו קופסת סכיני גילוח. הוא התיישב על שולי מיטתי והחל חותך בעזרתם את הגבסים לאורכם, לאט ובסבלנות אין קץ.
נזכרתי בבדיחה על אותו משוגע שרצה לחתוך עמוד חשמל בעזרת סכין גילוח ושכבתי כל הזמן מתוח וחרד. החיתוך נעשה מכיוון הירך לכף הרגל, ומשם מכיוון האצבעות עד לאזור המפגש שבין הכף לשוק.
לאחר שעה ארוכה שנראתה לי כנצח, ולאחר שסיים לחתוך את הגבס מעל רגלי הימנית החל לחתוך באותה שיטה מורטת עצבים את הגבס מעל רגלי השמאלית. כאשר התקרב מישינקה לסיום העבודה ה"אין סופית" נותר רק הקטע האחרון שבין שני החתכים ברגל שמאל. שנינו היינו יגעים ומתוחים, אבל ידענו שבעוד רגע יפוג המתח. הגיע החיתוך האחרון. "הוראאאא!" הריע מישינקה, חייך וחתך את החתך האחרון ובתנופת השמחה גם את רגלי... במקום לכעוס פרצנו בצחוק ומישינקה טיפל מיד בחתך תוך כדי אין סוף התנצלויות.
בעזרת מלקחיים מיוחדים ואחות נוספת הורחבו הגבסים, ושתי רגליי הוצאו מתוכם. רופא המחלקה ואנשי צוות נוספים באו לצפות בכוויות שנגרמו על-ידי הגבסים, תופעה שלא היו עדים לה בעבר. פדים עם משחה הושמו על הכוויות הארוכות והמכוערות שהתגלו על רגליי. הכוויות הזכירו לי בצורתן את העלוקות השחורות במספרתו של הספר אמינוף שהייתה בקומת הקרקע, מתחת לדירתנו, ברחוב בצלאל בירושלים. כך נראו העלוקות לאחר שמצצו את הדם מרגלי הלקוחות שבאו אליו במיוחד לצורך זה. באותם הימים הייתה זאת שיטת טיפול מקובלת למניעת טרומבוזה ברגליים.
האח מישה
אם היה מי שהמחיש לנו את המושג "לב רוסי חם ואוהב", היה זה מישה. הוא דאג תמיד שלא יחסר לנו דבר, התלוצץ עמנו ובעיקר התבדח על חשבון זקני שטרם צמח. הוא היה מודיע לי שהוא עומד ללטפני, מקרב את לחיו שהייתה מכוסה בזיפים ומחליקה קלות על פניי. התחושה הייתה כאילו העבירו נייר זכוכית על פניי. אני, שלא יכולתי להימלט מה"לטיפה", חצי בצחוק וחצי ברצינות, הייתי מפציר בו שיפסיק. הוא היה עושה כן, אך מדי פעם היה שב ו"מאיים" שמיד ישוב וילטפני עם לחייו. ואני, "מתחנן" שלא יעשה כן לקול צחוקם המתגלגל של חבריי לחדר וגם שלי.
באותם הימים לא היו מכוניות פרטיות לרוב האנשים, והדרך לבית החולים הייתה ארוכה, ממושכת וכרוכה בהחלפת כמה אוטובוסים. כל מי שהגיע באוטובוס היה צריך ללכת כקילומטר מהתחנה עד בית החולים. בסביבה לא היה כל קיוסק או מסעדה, ולהוריי שבאו מרחוק ונשארו עמי שעות ארוכות, לא היה מקום שבו יוכלו לשתות או לסעוד את לבם. היה זה מישה שדאג להם, בין שהביא להם שתייה חמה או קרה, כריך או ארוחה קלה.
למישה הייתה חברה לחיים ולה בן ג'ינג'י חמוד שאומץ על ידו וביקר לא פעם בבית החולים. אהבנו את הילדון המקסים, שיחקנו והשתעשענו עמו בביקוריו. היינו מרכיבים אותו על כיסא הגלגלים שעליו ישבנו, ויחד עמו נסענו לטייל ברחבי בית החולים.
שנים מספר לאחר שעזבתי את בית החולים פגשתי ידיד מרמות השבים. "מה שלום מישה?" שאלתי, "מישה איננו" הייתה התשובה. "מה זאת אומרת איננו? האם עזב את בית החולים?" "לא", השיב החבר, "מישה נפטר". "מה!" נזעקתי. "כן", המשיך ידידי, "מישה ובת זוגו תכננו לעזוב את היישוב, לעבור לקיבוץ ולחיות חיי משפחה מאושרים. יום לפני עזיבתם הלך הילד וקטף פטריות. אמו בישלה את הפטריות, אך הילד סירב לאכלם משום מה. למחרת היום, במקום להגיע לקיבוץ הגיעו מישה ובת זוגו לעולם שכולו טוב, והילד נשאר לבד".
