אחד הדברים האחרונים שדונלד טראמפ היה רוצה, זה שיגידו שהוא דומה במשהו לברק אובמה. אבל בדיוק את הדבר הזה אומר ג'ון בולטון, שהיה מבכירי משרד החוץ האמריקני, לשעבר שגריר ארה"ב באו"ם וממעצבי המדיניות הקשוחה כלפי קוריאה הצפונית. לטענתו, במאמר שהתפרסם השבוע בוול סטריט ז'ורנל, אין למעשה הבדל בין מדיניות החוץ של טראמפ לבין זו של אובמה.

בשבוע שעבר הבית הלבן הסיר עיצומים נוספים מאירן, כפי שהיה בממשל אובמה. מעשה זה, בהמשך לדבריו של מזכיר המדינה רקס טילרסון לפיהם אירן מקיימת את הסכם הגרעין, היה מטריד – טוען בולטון, הסבור שלא מדובר במקרה נקודתי. למרות הרטוריקה הקשה של טראמפ נגד אירן וקוריאה הצפונית, פעולות הממשל נגד התפשטות נשק להשמדה המונית תואמות במידה רבה את אלו של ממשל אובמה – ובולטון ממש לא מתכוון להחמיא באמירה הזאת.

הרטוריקה לא מעניינת את אירן, כל עוד היא ממשיכה לקבל את ההטבות מהסכם הגרעין. מנהיגי אירן בחוצפתם מתלוננים, כי הדברים לא נעים במהירות. אובמה גיבש ביחד עם אירן הסכם עמוס בהטבות לאירן, בכוונה לנעול את ארה"ב ואירופה בקשרים כלכליים מולה שיהיו יקרים מדי להתרה. כל יום שחולף מאמת אסטרטגיה זו – תוקף בולטון.

בינתיים הפרותיה של אירן את ההסכם (העשרת אורניום, הפקת מים כבדים, ניסויי טילים בליסטיים ופיתוח ראשי נפץ) נמשכות ללא תגובה. דבריו של טילסון עיוורו את הבית הלבן, שהקשיח את הרטוריקה אבל נותר חסר כוח בהבאת שינוי. בחירתו של חסן רוחאני לכהונה שנייה לא שינתה כלום, מאחר שתוכנית הגרעין ונושא הטילים הבליסטיים נמצאים תחת שליטתם של המנהיג העליון עלי חמנאי ומשמרות המהפכה.

ניתן לראות את המשך מדיניות גם ביחס לקוריאה הצפונית. האובססיה של אובמה הייתה במו"מ מול אירן, ולא מול קוריאה הצפונית. הוא דגל בדוקטרינה של סבלנות אסטרטגית, שזה בעצם שם נרדף ללא לעשות כלום, דבר שמסוכן באותה מידה כמו ויתורים מטופשים. קוריאה הצפונית ניצלה את הפסיביות של ארה"ב, והתקדמה בתוכנית הגרעין ובטילים ארוכי הטווח.

המדיניות הנוכחית של טראמפ, לפיה יש לסמוך על סין שתלחץ על קוריאה הצפונית, שונה רק במעט ממדיניותם של ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן ואובמה. כמו בעבר, סין מעמידה פנים שהיא מפעילה לחץ, ואין ודאות לכך שתגביר את הלחץ אם הדבר יידרש. קוריאה הדרומית האריכה את קו החיים של שליט קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, כאשר בחרה לנשיא אדם שלהוט לקיים מדיניות של פיוס. מעבר לכך, מידת שיתוף הפעולה של קוריאה הצפונית ואירן נותרה לא ידועה.

עוזריו של אובמה אולי זלזלו בממסד המדיני, אך בסופו של יום הם עדיין היו חלק ממנו. כך גם עוזריו של טראמפ. הכישלון לבצע שינויים משמעותיים במדיניות במהלך הימים הראשונים של כל ממשל, קשור גם לעיכובים במינויים למועצה לביטחון לאומי. האליטות ה"חדשות" של טראמפ, טוען בולטון, נכנעות יותר ויותר לדעות המקובלות. הדיפלומטים המקצועיים ממחלקת המדינה מכתיבים את המדיניות, ולבית הלבן קשה עד מאוד לכפות את דרכו.

מחלקת המדינה היא הביורוקרטיה המתוחכמת ביותר בכל הקשור בשכנוע אנשים שמונו על-ידי הממשל לשמור על המדיניות הקיימת – אומר בולטון, ששירת בה שנים ארוכות בתפקידים בכירים. המדיניות של עובדיה ב-21 בינואר זהה לזו של 19 בינואר, והיא לא תשתנה עד שהממשל ישנה אותה באמצעות המינויים שבכוחו לבצע – אך אינו מבצע.

זאת ועוד: למרות החקירה על קשריו לכאורה של טראמפ עם רוסיה, מדיניות הממשל שלו לגבי עיצומים על רוסיה בעקבות פעולותיה באוקראינה, נשארה זהה לזו של ממשל אובמה. קריאתו של טראמפ לחברות נאטו להגדיל את המימון שלהן לארגון לגובה של 2% מהתל"ג התקבלו בקריאות נזעמות, למרות שגם ממשל אובמה הגדיר רבות מחברות נאטו כאוכלי חינם. יש רק מעט יוצאי דופן של שינויים אסטרטגיים, כגון החלטתו של טראמפ להעלות את תקציב הביטחון.

בשורה התחתונה, מסכם בולטון, ממשל טראמפ ממשיך את מדיניות אובמה כברירת מחדל או במקרה. זה לא מספיק שהממשל אומר שהאסטרטגיה נכתבת. קביעת האסטרטגיה צריכה להיות הדבר הראשון וכתיבתה היא הדבר האחרון. לאור המצב בשטח, הדבר לא קורה. ממשל טראמפ עדיין לא עבר את נקודת האל-חזור בסוגיות הקריטיות, אך הוא מתקרב. רונלד רייגן אמר פעם שהוא רוצה מפלגה רפובליקנית בעלת צבעים נועזים, ולא חיוורים. כנראה טראמפ צריך להוציא את המכחולים שלו.