הריון גורלי

בשעת הבוקר המוקדמת נמצאו רק אנשים מעטים ברחובות. קבוצה של פועלים ערבים עמדה בצומת וחיכתה לקבלנים שיאספו אותה ליום עבודה, חייל התקרב לצומת לתפוס טרמפ לבסיס ושני מתפללים לאחר קריאת שמע הלכו יחד ושוחחו.

אף אחד מהנוכחים בצומת לא ידע שבוקר אביבי זה עומד לשנות את חייהם ללא היכר. אי-אפשר לומר שאנשים אלו הם מפונקים או רגשניים יתר על המידה. בשנה החולפת הם חוו התקפות טילים מדי יום וראו פצועים והרוגים ובתים הרוסים. אולם כל זה לא הכין אותם למראות הבוקר.

הראשון שמצא את השק הזרוק לצדי הכביש בצד הצומת היה החייל.
הוא התקרב בחשש-מה אל השק הגדול וניסה להבין אם הוא סתם שק שנפל או נזרק בשולי הדרך או אם הוא מכיל דבר-מה.

שולי השק החום הדהוי היו צבועים ברצועות של פסים אדומים. לא היה זה צבע אדום ניטרלי, זה היה דם. החייל הסתכל על צדו האחר של השק, והמראה היה זהה. כתמים אדומים כמו פסיפס לא אחיד.

סקרנותו של החייל עוררה את סקרנותם של האחרים. ולמקום החלו להתקרב שני המתפללים. אחד מהם הביע את דעתו שמדובר בנבלה של חיית מחמד או של חיה כלשהי, ואילו האחר רק הביט בתדהמה ובחשש במחזה שנגלה לעיניו.

הפועלים הערבים הביטו מרחוק על המתרחש. באופן טבעי הם לא רצו להיות מעורבים בכלום. רק לבוא, לעשות את היומית ולחזור הביתה.
בזמן שהחייל נגע בשק בקצה נעלו וניסה להרגיש מה יש בתוכו, אמר המתפלל השני שיש להזעיק את המשטרה.

צופרי הניידות הפרו את השקט היחסי של טרם בוקר. לצומת הגיעו שתי ניידות: ניידת תנועה ובה שני שוטרים שהחלו לכוון את תנועת כלי הרכב לנתיב אחד, כך שיתרחקו מהמקום; בניידת השנייה היה חבלן משטרה.

החבלן ניגש אל השק, ולאחר שעמד על דרך קשירתו המהודקת, חזר לרכבו והצטייד בקסדה, במשקפי מגן ובאפוד קרמי. החבלן ידע שבימים אלו הכל חשוד ואי-אפשר לדעת כיצד המחבלים ינסו לפגוע, ועוד בקרבת צומת עמוס בשעות היום.

החבלן כרע ליד השק ומישש בעדינות לכל אורכו. ידיו חשו מבעד לדופן השק בשר ועצמות. ידו המשיכה לרפרף על השק, והוא ניסה לזהות את המרקם של הדבר שנמצא בתוכו.

הוא הביט בידו שנזרעה בכתמים אדומים, קירב אותה לפיו, וריח דם הכה באפו. לאחר מכן ניגש לרכבו והתקשר להזמין את יחידת המז"פ (זיהוי פלילי).

סקרנים רבים החלו להתאסף, אך שוטר התנועה השני הרחיק אותם מהאזור. בימים אלו, למרות הסכנות, דבר אחד לא השתנה – סקרנותם האנושית של בני האדם.

שוטר התנועה הבין שלא יוכל לעמוד בפרץ. הוא התקשר בטלפון החכם שברשותו וביקש תגבורת.

הידיעה עשתה לה כנפיים, ורב-אלוף "שמועתי" החל להפיץ את דעותיו ברשתות החברתיות במהירות. כמה סקרנים גם צילמו את השק, דבר שהשוטרים שהגיעו לא יכלו למנוע.

דעות "מלומדות" של הסקרנים ניתחו את האירוע כיד הדמיון: החל במחבל שחוסל בידי אלמונים, דרך רצח על חילול כבוד המשפחה וכלה בחיסול בין כנופיות פשע יריבות.

ניידת של הרדיו האזורי הגיעה, והצוות שלה התארגן לשידור ישיר. הם קיוו להשיג סקופ שישודר בהמשך היום ברשתות הארציות. זהו חלומם הגדול של כל כתבי התקשורת אזורית.

בצומת נוצר פקק תנועה. הנהגים הסקרנים שהצטופפו עתה בנתיב נסיעה אחד העדיפו להאט ליד מקום ההתרחשות במקום להמשיך בנסיעתם, ובכך עיכבו את כלי הרכב שמאחוריהם. לא עזרו הוראות השוטרים, והמקום הפך לבליל של תנועה, צופרים וסקרנים רבים.

ניידת המז"פ שנעמדה סמוך לחבלן "הקיאה" מתוכה שלושה אנשי צוות אשר עטפו עצמם בסרבלים לבנים חד-פעמיים. לא קל לאנשי המז"פ לעבוד בזירה מלוכלכת שהממצאים הפיזיים והראיות החפציות עלולים להיהרס בה. אנשי היחידה הקימו אוהל קטן שקיבלו לאחרונה, והוא הסתיר מהעוברים ושבים את המראות שהיו צפויים להיחשף.

קודם לכן נערך ויכוח מקצועי: האם לא עדיף להביא את השק כמות שהוא מהזירה ישר למעבדה, ובכך למנוע מראות קשים ולכלוך ראיות? סוכם שהצוות בשטח, אשר יבדוק את ההשלכות של כך, הוא שיכריע בעניין.

לאחר ששני אנשי הצוות הבכירים מיששו גם הם את השק, הם הכינו סטיק לבדיקה מידית של הדם על השק. באמצעות סטיק זה ידעו להבחין בין דם אדם לדם של חיות. הסטיק נצבע בירוק עז, עדות לכך שמדובר בדם אדם.

אנשי הצוות העדיפו לקחת את השק על תכולתו למעבדה נוכח העובדה שמדובר בדם אדם, וגם משום שממישוש הגופה עלה שאינה שמורה בשלמותה.

איש הצוות הזוטר נשלח להביא שק לנשיאת גופות. בעודו פותח את השק, הרימו שני הבכירים את השק והניחו אותו בשק הגדול יותר. שני אנשי הצוות הביטו זה בזה במבט חמור סבר. לאחר מאמץ ההרמה, הם הבינו שמשקל הגופה, או מה שנמצא בשק, איננו כבד יתר על המידה. מכאן שמדובר בגופת גבר שאיננה שלמה, בגופת אישה או אפילו בגופה של נער או נערה.

לאחר שהועמס השק בזהירות על הניידת של המז"פ, נתן שוטר התנועה את זכות הקדימה לניידת. ולאחר מכן החלו כוחות המשטרה לשחרר את הצומת ואת הסקרנים וחזרו לעבודתם השוטפת.

כתב הרשת המקומית ניסה לדובב קודם לכן את השוטרים לגבי חשדם באשר לתכולת השק, אך נענה בהתעלמות. היחסים בין השוטרים לתקשורת היו אינטרסנטיים באופיים, אך ברגע זה לא רצו השוטרים לקבל עליהם אחריות כלשהי בהפצת ידיעה שאיננה מאומתת. "תפנה לדובר אחר כך", אמר אחד השוטרים לכתב הרשת, וזה חזר לניידת השידור בפנים עגומות.

אולם הכתב לא ויתר על ההזדמנות ומיד שלח מסרונים לחבריו ברשתות הארציות, ווידא שהקרדיט על פרסום הידיעה ייזקף לזכותו.
הטלפונים במרחב לא הפסיקו לצלצל, עד שהדובר העביר את הטלפון שלו למצב "רטט" כדי שלא יצא מדעתו.

התקשורת הארצית, ובראשה כתבי הפלילים, דרשה רמזים, אך מפקד המרחב אסר במפורש על מסירת מידע כלשהו.

השק הונח בזהירות על עגלה עשויה נירוסטה מבהיקה במכון הפתולוגי באבו כביר. השק נחתך בזהירות לאורכו כמו שגוזרים את בגדיו של פצוע המגיע לחדר המיון. באוויר התפזר ריח לא נעים של בשר המתחיל להרקיב, אך הפתולוגים היו רגילים לכך. ד"ר נורית כהן שעמדה בראש המכון ניהלה את הניתוח ואת הבדיקות, כאשר היא מקליטה כל דבר הנגלה לעיניה.

איבריה החתוכים של הגופה סודרו על שולחן הניתוחים במעין שחזור של מה שהיה פעם ישות שלמה, אדם. אחד השוטרים הצעירים שנכח במקום רץ לשירותים והקיא את נשמתו, מזועזע ממראות הבשר והעצמות. הוא שטף את פניו ואת פיו בכיור, לקח נשימה עמוקה וחזר לחדר הניתוח, תוך כדי שהוא מקפיד שלא להתקרב יתר על המידה.

כל איבר נשקל וסומן. לאחר כחצי שעה, לאחר שהופרדו החלקים הפנימיים של הגופה, שכבה על שולחן הניתוחים גופה של אישה. גופתה בותרה בכתפיים ובירכיים, ועתה ניסו הפתולוגים לבדוק את דרך הביתור.

"אין ספק שמדובר במקצוען", אמר אחד הפתולוגים, בעודו מתבונן על החיתוכים הישרים שבוצעו בגופה. "הייתי מעז לומר שהוא כירורג".

"או פתולוג", ענה עמיתו למקצוע, וחיוך קל מרצד על שפתיו.
"איך אפשר לדעת אם זה רופא או קצב?" שאל השוטר.

"נבדוק את החיתוך בצורה מיקרוסקופית, ויכול להיות שנוכל לזהות את הכלי שבאמצעותו בוצע", ענה הפתולוג.

חברו מיהר להוסיף שגם אז לא ידעו הרבה, כי היום אפשר לקנות הכל באינטרנט.

מפקד המחוז, שעודכן על המקרה, כינס מיד את צמרת החוקרים שלו וייסד צח"מ (צוות חקירה מיוחד) שיתמקד רק בתיק הזה. בראש הצוות הועמד רב-פקד כהן, שהיה הוותיק והמנוסה מבין החוקרים במחוז ולזכותו נרשמו פענוחי רצח רבים. לצוות צוותה גם הקרימינולוגית החדשה פקד דורית שלם, שהתגייסה למשטרה לאחר סיום התואר השני.

בתחילה קיבל אותה הצוות בחשדנות.

"מה אתם מבינים שם במגדל השן של האקדמיה?" היה המשפט הראשון מבין רבים שנתקלה בו מדי יום ביומו.

אולם לאחר שפענחה בהצלחה מעשי רצח סדרתי באמצעות בניית פרופיל נכון, זכתה דורית לכבוד בקרב המחוז, בעיקר לאחר שהפגינה אומץ בנוכחות גופות הקרבנות. מאחורי גבה התלחשו מיד שדורית היא קרחון חסר לב. ולאחר שסירבה לכמה הצעות לבילוי רומנטי או מיני, הכינוי "קרחון" דבק בה היטב.

האמת הייתה שדורית כלל לא הייתה קרחון. היא הייתה אישה צעירה בעלת רגש רב, אך היא ידעה להציב חומות מגן על-מנת שלא תתמוטט רגשית בעבודתה. איש לא ידע שבלילות החקירה של הרצח הסדרתי היא הייתה מתייפחת, נעזרת בתרופות נוגדות חרדה, ולא יכלה לעצום עין.

החבר השלישי בצוות היה רב-פקד מוטי יסעור. מוטי התגייס לימ"מ (היחידה למלחמה בטרור) של המשטרה והיה מפקד צוות. על מעלליו ידעו רק מעטים, אך ברור שהוא ניחן באומץ ובתעוזה, ורבים צפו לו עתיד מזהיר ביחידה. באחת הפעולות לשחרור בן ערובה לפני ארבע שנים השתלשל מוטי לחלון החדר ששהה בו בן הערובה. המידע המודיעיני היה שגוי, ומוטי נפגע משלושה קליעים בעודו משתלשל על החבל. לאחר ניתוחים ואשפוזים חוזרים, הודיעו הרופאים למוטי שימיו כלוחם הסתיימו. הצליעה הקלה שנותרה לא סיפרה על מסכת הייסורים הפיזיים והרגשיים שעבר.

חברתו בתקופת הפציעה, אשר עזבה את לימודי הפסיכולוגיה שלה כדי לעמוד לצדו כל העת, לא הבינה מדוע ככל ששהותה התארכה ורחמיה עלו, כך הלך מוטי ונסגר בפניה. ברגעים אלו היה נזכר בסרט "לא שם זין", על-פי ספרו של דן בן אמוץ ז"ל, על נכה צה"ל שחברתו הרעיפה עליו חמלה ורחמים. גיבור הסרט לא היה יכול לסבול זאת.
לאחר תקופה קצרה של רחמים עצמיים על אבדן היכולות, החליט מוטי שהוא נשאר במשטרה. דברי הביקורת, שהוטחו כלפיו במשטרה מכל עבר, חיזקו את עמדתו במקום להחלישה. הוא רצה להוכיח שיש במשטרה אנשים טובים וראויים. הוא ביקש ראיון באגף משאבי אנוש, והוצעו לו כמה תפקידים, מקצתם בימ"מ ומקצתם בתחום החקירות.

מוטי ביקש להתלוות לקצין חקירות וללמוד את דרכי עבודתו. דני שוורץ היה מכונה "המפענח". לזכותו עמדה סטטיסטיקה מרשימה של פענוח פשעים, בעיקר בתחום הרצח. דני היה חוקר מעולה ומקצועי יותר מעשרים שנה במשטרה, לאחר שבשירותו הצבאי שימש קצין חקירות במצ"ח (משטרה צבאית חוקרת). לא פעם פנו אליו משירות הביטחון הכללי בניסיון להעביר אותו לשירותם, אך הוא סירב בנימוס.

דני קיבל את מוטי בנועם ובנינוחות ולא ניסה להראות את גדולתו. הוא היה אדם צנוע, רווק, ויש האומרים סגפן. עבודתו הייתה כל חייו ואהבתו הגדולה. גם אם יצא לדייטים וניסה ליצור קשרים רומנטיים, הזעקתו בביפר באמצע דייט או באמצע הלילה כשהיה במיטה עם מישהי לא הותירה לאף אישה סיכוי הוגן. הוא היה עוזב הכל ומגיע לזירה.

השניים לחצו ידיים, ודני ביקש ממוטי לספר לו על עצמו. מוטי, שאף הוא לא היה רברבן, הקפיד לציין פרטים נדרשים, ללא ניסיון להציג עצמו כגיבור. הדבר מצא חן בעיני דני. מניסיונו הוא ידע שבחקירות אסור שאגו אישי יאפיל על העובדות. הוא הכיר מקרים שבהם קציני חקירות היו משוכנעים בצדקתם ועיוותו את העובדות כך שיתאמו טוב יותר לדעתם.

דני סלד מחוקרים אלו, ופעם כמעט ואיבד את משרתו בשל כך, בהקימו רעש גדול בתיק תאיר ראדה ז"ל.

דני הראה למוטי את מחלקת החקירות במחוז והציג אותו בפני צוות חקירות הפשעים החמורים, כמו אונס ורצח. מוטי זכה לניד ראש לא מחייב מכמה מאנשי הצוות, שמיד חשו איום על מקומם ועל מעמדם. כמו-כן, הוא זכה למבטי הערכה רבים מהשוטרות במחלקה, אך רק הנהן בראשו בנימוס. הוא סלד מהתנהגות קצינים בכירים במשטרה שניצלו מינית נשים מתוך כוח הדרגה שלהם. הוא ידע שבאזרחות נשים לא היו נענות לגברים אלו. מוטי הקפיד תמיד על יחסי עבודה קורקטיים עם נשים, וגם אם היו ניסיונות התקרבות או רמיזות מיניות, הוא התעלם מהן עד שפסקו.

רפ"ק כהן כינס מיד את הצח"מ שלו במשרדו. דורית ומוטי הגיעו מבלי שידעו כלל במה מדובר. הם קיבלו פקודה מכהן להעביר את כל עבודתם לאחרים ולהגיע מידית למשרדו.

דורית הייתה צריכה עוד לבנות פרופיל לאחת מדמויות הפשע המאורגן בישראל. מוטי היה לפני סיכום תיקיו טרם העברתם לחוקר אחר ביחידה. עם זאת, הם היו סקרנים מאוד לשמע זימונם הדחוף לכהן. נראה שמשהו גדול מתרחש, חשבו.

לפני הכניסה לחדרו של כהן, לחץ מוטי את ידה של דורית. הם מעולם לא עבדו יחד והכירו היכרות שטחית בלבד.
"בוקר טוב", אמרו כמעט יחד. פניהם היו רציניות.
"את יודעת במה מדובר?" שאל מוטי.
"לא", ענתה דורית, "ואתה?"
"שום מושג", ענה מוטי.
הם הקישו על דלת, נכנסו ואמרו "בוקר טוב" לכהן, והוא בירך אותם בחזרה.
"שבו", אמר, "מה תשתו?"
"תלוי בעניין", ענה מוטי, מנסה לשבור את המתח שהורגש במשרד.
"ויסקי לא תקבל", השיב כהן בחצי חיוך.
"אשמח לקפה", אמרה דורית, ומוטי הוסיף שישמח לשחור.
"גזען", אמר כהן למוטי בחיוך. מוטי חייך בחזרה והביט אל דורית בהיסוס. חיוכה הרגיע אותו – היא לא חשבה שהיה בדבריו משהו גזעני.

הם התיישבו סביב שולחן הישיבות, וכהן פרס בפניהם את המעט שהיה ידוע עד כה: גופה מבותרת של אישה בשנות העשרים המאוחרות נמצאה בצומת הבוקר, טמונה בתוך שק. דורית ומוטי לא היו מופתעים משום שהידיעה פורסמה בתקשורת, כמובן מבלי לציין שמדובר באישה ומבלי לנקוב בגיל המסוים.

"ידוע", אמר מוטי במעין אדישות מקצועית.

כהן הרים את עיניו אל דורית ומלמל, "טוב שלנשים יש יותר סבלנות". הוא המשיך, "מה שלא ידוע לאף אחד הוא שביתור הגופה נעשה בכלי עבודה מקצועיים המצויים בחדרי ניתוח בכל בית חולים בארץ".

פיותיהם של מוטי ודורית נפערו ללא שליטה.

"הא", מלמלה דורית, "מדובר ברופא?"
"אולי", ענה כהן, "ואולי סטודנט לרפואה, אחות, סניטר עם כישרון".

"זה משאיר לנו רק כמה עשרות אלפי חשודים", מלמל מוטי בציניות.
דורית לא אמרה דבר ושקעה בהרהורים. "האם התגלו מקרים כאלה בעבר?" שאלה.
"לא שידוע לנו", ענה כהן.
דורית דיברה בשקט, כאילו אל עצמה, "נקמה. ואם כן, למה?"
"כן", אמר מוטי, "חיפוש המניע".
דורית המשיכה כאילו לא שמעה את דבריו, "נקמה על-רקע אישי-רומנטי, נקמה על-רקע קנאה, נקמה בנשים בכלל.... רגע", אמרה דורית בהתלהבות מקצועית, "כבר נערכה נתיחה של הגופה?"
"כן", ענה כהן.
"היא הייתה בהריון?" שאלה.
"לא".
"לא בהריון..." מלמלה.
"אולי תשתפי את כולנו במחשבותייך?" הציע מוטי בקלילות מעושה.
"שתוק", ענתה דורית, כאילו ההפרעה לא לרוחה. "לא בהריון כי לא הייתה בהריון, כי עברה הפלה טבעית, כי עברה הפלה מלאכותית...." עיניה אורו מעט. היא הביטה בכהן ובמוטי שמבטיהם היו מרוכזים בה. "מה?" שאלה.
"אני שותק", שם עצמו מוטי כנעלב.
"מה???" שאלה שוב דורית.
"אמרת לי לשתוק, אז אני שותק", ענה מוטי.
"באמת? אני ממש מתנצלת", אמרה, "זה לא היה אישי".
"בטח זה היה קולקטיבי".
"כשאני מרוכזת במחשבה, אני לא סימפטית. מתנצלת", אמרה דורית בקול שקט, נבוכה מעט מהגילוי האישי.
דורית הקפידה לשמור על חייה הפרטיים, כמו על אישיותה, בפרטיות עד כדי אדיקות. חשיפת תכונה זו באישיותה הביכה אותה, וסומק קל עלה בלחייה.
"זה בסדר", חייך מוטי, "אני מעריץ את קו המחשבה המהיר שלך".
"אפשר לבדוק אם האישה עברה הפלה מלאכותית?" שאלה דורית את כהן.
"לא יודע, לרוב לא בודקים את זה בנתיחה". הוא לחץ על האינטרקום וביקש ממזכירתו לקשר אותו עם המכון לרפואה משפטית באבו כביר. לאחר כמה דקות של המתנה זמזם האינטרקום, והמזכירה הודיעה שד"ר שירן בשלוחה 2.
"היי, מה שלומך, דוקטור?" שאל כהן בשמחה. היו לו יחסי עבודה מצוינים עם הפתולוגית ד"ר שירן לב-צבי.
"אני חיה", ענתה שירן בצחוק קל.
"זה יפה מצדך במקום שבו את עובדת", והנוכחים בחדר שמעו את צחוקה הערב.
השתררה דממה לרגע, ואז אמרה שירן, "מה רצית, כהן, הרי אתה לא מתקשר לשאול לשלומי".
כהן היתמם וענה, "התקשרתי רק בשביל זה".
"אז הכל בסדר, ביי", ענתה שירן.
כהן מיהר לעצור אותה מלנתק את השיחה, "רגע".
"צחקתי", ענתה שירן, "מה רצית?"
"האם את יכולה לבדוק בקשר לגופה המבותרת אם נעשתה בה הפלה מלאכותית?"
"אבדוק ואחזור אליך אחר כך", ענתה שירן וניתקה.
"מאיפה מתחילים?" שאל מוטי. כשלפניהם מקרה יחיד הסיכוי לזהות את הרוצח היה קטן.
"תתחילו לשחזר את מהלכיה של הצעירה", ענה כהן.
"יש זיהוי?" קפצו דורית ומוטי כמעט פה אחד.
"לא", ענה כהן והרים את ראשו מניירותיו, "כריות אצבעותיה הושחתו בחומצה".
מוטי ודורית הביטו זה בזה. "מתוחכם הנבלה", מלמל מוטי.
"יש די-אן-איי", אמרה דורית במהירות, כמו מצטטת טקסט לימודי.
"כן, אבל צריך להשוות את הדי-אן-איי שנמצא לדי-אן-איי ממקור אחר", הפגין מוטי את ידיעותיו.
"בסדר, צודק", אמרה דורית, "זה אומר לבדוק דיווחים על נעדרות".
"טוב, אני רואה שהתחלתם לעבוד יפה כצוות. כל שאלה, בקשה, אמצעים – תפנו אליי. אני רוצה דוח התקדמות כל 12 שעות, ובכל בוקר ישיבת עבודה", הודיע כהן, רומז שהפגישה הסתיימה.

דורית ומוטי יצאו ממשרדו של כהן, עיניהם בורקות, ומוחותיהם מאומצים נוכח האתגר שהושם בפניהם. הם קבעו להיפגש בצהריים, לאחר שיסיים כל אחד מהם את משימותיו האחרות. מוטי, שקיבל רכב סמוי מהמשטרה לצורך המשימה הציע מסעדה לחוף הים. דורית הרהרה רגע, עננה כיסתה את עיניה לשנייה, ואמרה שיראו בהמשך. מוטי הביט בה, מנסה להבין, אך הסיר את מבטו מעיניה על-מנת שלא תראה את מבטו החודר.

מוטי רצה להרשים את דורית. הוא התקשר למחלקת הנעדרים במטה הארצי ודרש את כל פרטי הנעדרות בגיל עשרים-ארבעים מהחודש האחרון. די היה שציין שמדובר בצח"מ, והובטח לו שהמידע יועבר אליו במייל של המשטרה בדקות הקרובות. מוטי החל בכתיבת הדוחות בכל תיקי החקירה שניהל, כדי שמחליפו ידע מה עלה בחקירה ומהם קווי המחשבה. לכל חוקר יש את האינטואיציות שלו, אך לא מזיק לשמוע רעיונות של אחרים.

בינתיים הגיע המייל, ומוטי עבר ברפרוף על השמות. עשרות צעירות נרשמו כנעדרות מדי חודש. וגם אם הן חזרו לביתן, לא טרחו המשפחות לעדכן את המשטרה.

מסרון מדורית הודיע לו שתשמח להצטרף אליו למסעדה שציין.