פרק 1 - יוני 1976 קריית-חיים, בית ספר עירוני א
הצלצול המבשר על סיום ההפסקה גדולה נשמע ברחבי בית הספר. תלמידי חטיבת הביניים והכיתות הגבוהות מיהרו להיכנס לאולם ההתעמלות והתיישבו על ספסלי העץ הארוכים ועל מחצלות שנפרסו על הרצפה. כולם שלחו מבטים דרוכים ומלאי סקרנות לעבר דלת הכניסה, מצפים לראות את אחד מגיבורי ישראל נכנס פנימה. לפני שבוע נודע לתלמידים כי
אהוד ברק — מפקד סיירת מַטכָּ"ל
1 לשעבר והחייל המעוטר ביותר בצה"ל — יגיע לבית הספר ויספר על אחד המִבצעים הנועזים שביצעו חיילי הסיירת.
עצם אִזכור שמה של הסיירת עורר רטט של הערצה בקרב התלמידים. הסיפורים על מעלליה היו מעבר לכל דמיון, עד כי לא נודע אם אמיתיים הם או סיפורי מעשיות שתפחו עם חלוף השנים.
בדיוק בשעה היעודה נפתחה הדלת. התלמידים השתתקו באחת. לאולם נכנס קצין צעיר, שחור שׂער, נקודת חן גדולה מעל שפתו. בחיוך כובש ובעיניים מתרוצצות סקר במהירות את היושבים ובירך את כולם.
"בוקר טוב, שמי אהוד ברק ואני שמח לפגוש אתכם," אמר בקול נמרץ. "מישהו מכם, ילדים, שמע על מִבצע סַבֶּנָה?"
רוב התלמידים הבוגרים הרימו את ידיהם, אך כמעט כל תלמידי הכיתות הנמוכות נותרו דוממים.
"טוב," אמר ברק, "גם אלה ששמעו על המִבצע לבטח לא מכירים את כל הפרטים. ובכן, אתם עומדים לשמוע עלילה מסעירה שלא לקוחה מספרי האגדות, אלא מהחיים עצמם. אתם ודאי יודעים שיש לנו מאבק ארוך עם ארגוני הטרור הפלשתינים, המנסים בכל דרך לשחרר אסירים שלהם — מחבלים שכלואים בבתי הסוהר שלנו. אחת הדרכים היעילות מבחינתם היא לחטוף בני ערוּבּה ישראלים ולשחרר אותם תמורת אותם מחבלים כלואים. הם יודעים שחיי אדם יקרים לנו מאוד, ושממשלת ישראל תעשה הכל כדי להציל את חיי האזרחים הישראלים. אחת הדרכים הפשוטות ביותר, מבחינת הטרוריסטים, היא לחטוף מטוס, לאיים בפיצוצו ולשחרר את נוסעיו תמורת שחרור מחבלים.
זה בדיוק מה שקרה לפני ארבע שנים, ב-8 במאי 1972, על-ידי ארגון בשם 'ספטמבר השחור'. קבוצה של שתי מחבלות ושני מחבלים השתלטה באִיום רימונים ורובים על מטוס בלגי של חברת 'סַבֶּנָה', שהיה בדרכו מבריסל לישראל. המחבלים הִנחיתו אותו בשדה התעופה לוֹד ואיימו לפוצץ את המטוס אם לא יתקבלו דרישותיהם: שחרור 315 אסירים פלשתינים הכלואים בישראל.
עכשיו אני פונה רק אל תלמידי הכיתות הנמוכות: מה הייתם עושים אילו הייתם ראש ה
ממשלה, במקום
גולדה מאיר, והיה עליכם לקבל החלטה מהירה, כי המחבלים נחושים להתחיל לרצוח את מאה הנוסעים — ובהם ילדים, נשים וזקנים — ואף לפוצץ את המטוס. המחבלים נשמעים בקשר מתלהמים ומפחידים; ההערכה היא שהם אכן מתכוונים לממש את האיומים שלהם."
דממה נפלה בחלל אולם ההתעמלות. אף תלמיד לא התנדב להיות ראשון הדוברים.
נעמה, תלמידת כיתה ח' שנייה, הרימה לבסוף את ידה בהיסוס.
"כן".
"ראשית, אני לא מקנאה בגולדה מאיר שנאלצה לקבל החלטה קשה כל-כך בלחץ זמן נורא, כשעל כתפיה מוטלת האחריות לחיי מאה נוסעים. אני חושבת שהייתי משחררת מחבלים ומשחררת את כל החטופים. חיי אדם חשובים יותר מעיקרון כזה או אחר. הרי מדובר כאן על החיים של מאה אנשים חפים מפשע."
אהוד ברק הקשיב לה בקשב רב, הודה לה, ומיד נשא את עיניו לשאר התלמידים.
"למי יש דעה אחרת?"
כמה ידיים הורמו, וברק פנה אל יאיר מכיתה ז' ראשונה.
"אני לא הייתי נכנע. ברגע שארגוני הטרור יבינו שהדרך הזאת לא מקובלת עלינו, וכל ניסיון כזה יעלה להם בחייהם — ברגע זה החטיפות ייעצרו. ברור לכול שכניעה מזמינה סחיטה נוספת, ואף גדולה יותר. אם המחבלים יראו שזו דרך יעילה, הם פשוט ימשיכו וימשיכו ולא תהיה כל משמעות לכליאה של מחבלים בבתי הסוהר. נסכן את חיינו כדי לתפוס את המחבלים, נשפוט אותם ולאחר מכן נשחרר אותם?"
"אז מה אתה מציע?" התערב אבנר, תלמיד אחר. "לתת למחבלים לפוצץ את המטוס בשדה התעופה שלנו? יש גבול להשפלה שמדינה יכולה לספוג. מילא, אם הם היו חוטפים מטוס לארץ זרה שאין לנו גישה אליה; אבל כאן, בארץ, מתחת לאף שלנו, לאפשר להם לצאת עם המחבלים המשוחררים? זה כבר מוגזם."
התלמידים החלו מתווכחים בינם לבין עצמם. אהוד ברק הרים את ידיו והיסה את הקולות.
"למישהו יש הצעה אחרת?"
עומרי מכיתה ח' שנייה, שישב על הרצפה סמוך לברק, הרים את ידו.
"כן, בבקשה."
"אם אני הייתי ראש הממשלה, הייתי מנסה לשחרר את הנוסעים בפעולה צבאית."
חיוך קל נפרס על שפתיו של אהוד ברק והוא אמר: "אתה צודק. איך הגעת למסקנה הזאת?"
"אח שלי לוחם בשייטת, והוא מספר לי כל מיני דברים".
"מה שמו?"
"זאביק צור."
"אה, זאביק... אני מכיר אותו. בחור כארז. יפה. בואו נמשיך. הממשלה אכן החליטה לא להיכנע, אלא לשחרר את המטוס בפעולה צבאית. אני הייתי אז מפקד סיירת מטכ"ל, המעולה בסיירות הארץ ואפילו העולם," אמר ברק ללא ניסיון להצטנע, "ועלינו הוטלה המשימה. עליכם להבין שבמטוס יושבים אזרחי מדינת ישראל שבוטחים בנו שנעשה הכל כדי לשחרר אותם. הם נמצאים על אדמת מדינת ישראל העצמאית והחזקה, שרק לפני חמש שנים כבשה בסערה, בשישה ימים, שטחים של שלוש מדינות ערב, ועתה ארבעה מחבלים לופתים אותה בגרון. לנוסעים המבוהלים לא היה ספק שלא יפקירו אותם."
"אבל איך אפשר להסתער על מטוס סגור? הרי המחבלים יכולים לפוצץ אותו ברגע ההשתלטות," הקשה יאיר.
"נכון. זו הייתה הבעיה שעמדה בפנינו: איך חודרים למטוס שבו מתבצרים מחבלים חמושים ושבמכליו עדיין יש קצת דלק? הרי ניצוץ אחד עלול לפוצץ את כולו. איך מחסלים את כל המחבלים ומשחררים את כל הנוסעים? להסתער סתם ולמות עם כולם — זו אינה חוכמה גדולה."
"אז מה עשיתם?" קראו כמה תלמידים מפינות שונות של האולם.
"טוב, לשם כך הזמנתם אותי לכאן," חייך אהוד ברק. הוא ביקש לכבות את האור והחל להריץ שקופיות במקרן. על המסך נראתה תמונת מטוס ועליו התנוססה בגדול המילה "סַבֶּנָה". סביב המטוס נראו כעשרים צעירים בסרבלים לבנים.
"שימו לב!" פתח אהוד ברק והצביע על התמונה הראשונה, "כאן רואים אותי ואת אנשי הסיירת לפני הפריצה למטוס. קיבלתי את ההודעה על נחיתת המטוס, ותוך עשר דקות היינו כולנו — כל חיילי הסיירת — בשדה. למעשה כל העולם היה שם: שרי ממשלה, מפקדי צבא, אנשי מודיעין — מי שרק תרצו. היה ברור שאת האישור למבצע נקבל מהממשלה, מהדרג המדיני, אך בינתיים היה עלינו להיות מוכנים עם תוכנית מסודרת לרגע האמת, שבו תינתן הפקודה להסתער. מה לדעתכם הדבר הראשון שעלַי, כמפקד הפעולה, לבקש?"
אף תלמיד לא הרים את ידו.
"אולי למורים יש רעיון?"
המורה להיסטוריה הרימה את ידה: "מודיעין?"
"יפה!" אמר ברק ולא הסתיר את שביעות רצונו. "קלעת בדיוק לנקודה. בעצם אנו זקוקים לשלושה דברים עיקריים. אומַר אותם לפי סדר החשיבות: א. מודיעין, ב. מודיעין, ג. מודיעין."
גלי צחוק נשמעו באולם, וברק המשיך:
"איך לפרוץ למטוס, איך לחסל את החוטפים, מה צריך לעשות — כל אחד מאתנו ידע לדקלם גם מתוך שינה. אך מה קורה בתוך המטוס? כמה מחבלים יש? אֵילו כלי נשק יש ברשותם? היכן הם מתבצרים? כל השאלות האלה היו חידה גדולה. זה נכון לגבי כל פעולה, אך בייחוד לגבי פעולת חילוץ שבה עלינו לפגוע בחוטף ולא בחטוף. מודיעין הוא שֵם המשחק. קיבלתָ מודיעין עדכני ומדויק מתוך השטח? 90 אחוזים שניצחתָ. ברור לכם שבמקרה סַבֶּנָה לא היה לנו כל קשר עם הנוסעים. אומנם הטייסים דיברו אִתנו, אך תחת איום של אקדח מכוון לראשם. הם לא יכלו להעביר לנו שום מידע, פרט לרשימת המחבלים הכלואים שאותם דרשו החוטפים לשחרר."
"אז... מה קרה?" לא התאפקה נעמה ושאלה.
"איך כתוב בספר מִשלֵי? 'בתחבּוּלות תעשה לךָ מִלחמה'. ובכן, גולדה מאיר שהייתה ראש הממשלה, משה דיין שהיה שר הביטחון,
שמעון פרס ועוד שרים וקציני צבא הבינו שעליהם למשוך זמן, להתיש את החוטפים ולנצל את האפשרויות שיצוצו. ואכן, אפשרות כזאת צצה: התברר שיהיה צורך לתדלק את המטוס לפני ההמראה. הרי המחבלים תכננו לאסוף את המחבלים שלהם, לשחרר את הנוסעים החטופים ולהמריא לארץ ערבית. בנקודה זו התערב משה דיין: הוא דרש מהחוטפים לבדוק את המטוס בנימוק שזו דרישתם של טכנאֵי השדה. למעשה, הוא הודיע להם כי אין אפשרות לאשר טיסה ללא בדיקה."
ברק הפסיק את דבריו וקרץ קריצה קטנה, שהבהירה כי לא ממש היו חייבים לבדוק את המטוס, רק החליטו שחייבים כדי להונות את המחבלים.
"החוטפים הלחוצים נכנעו ואישרו לטכנאי אחד בלבד להגיע ולבדוק את המטוס," המשיך ברק. "כל אנשי הסיירת התחפשו לטכנאים. כפי שאתם רואים בתמונה כולנו לבושים בסרבלי עבודה לבנים של טכנאֵי טיסה. התקרבנו למטוס כשאנו יושבים על קרוניות המזוודות ואוחזים בכלי עבודה, לבדיקת המטוס כביכול. מתחת לסרבלים שלנו הסתרנו אקדחי טוטו קטנים. בינתיים נושאי המשא-ומתן מטעם הממשלה והצבא משכו זמן בכל מיני תירוצים, מעמידים פנים שבאמת מתכוונים לשחרר את המחבלים, ושהם אפילו בדרך לשדה התעופה. כשהמחבלים גילו שבמקום טכנאי אחד הגיעו עשרים, כבר היה מאוחר מדי."
התלמידים בחנו בעיון את תמונת הקצין הצעיר, לבוש בסרבל לבן, עומד מול חייליו ושתי אצבעות בפיו.
"אתה בדיוק מתכוון לשרוק?" שאל אחד התלמידים בפליאה.
"בדיוק. זה הרגע שבו אני שורק ונותן את האות להסתערות. אני יודע לשרוק כמו פרחח עוד מהתקופה שהייתי בגילכם וקראתי לחבר'ה בקיבוץ לבוא לשחק. ברגע ששרקתי כל לוחמי הסיירת זרקו את כלי העבודה שהחזיקו ורצו לעבר דלת המטוס. פוצצנו את הדלת בשתי שניות, פרצנו פנימה, ועוד לפני שהחוטפים הספיקו להבין מה קורה, נִטרלנו אותם ושִחררנו את הנוסעים."
התלמידים נותרו פעורי פה. התמונות נראו כל-כך חיות וברורות.
"איך עשינו את זה? זיהינו מיד את שתי המחבלות ושני המחבלים," המשיך אהוד ברק לתאר. "קראנו לנוסעים לשבת במקומותיהם. ירינו במחבלים כמו שהתאמנו וחיסלנו אותם. הם לא הספיקו להפעיל את הרימונים. שתי המחבלות נותרו בחיים, והן כרגע בבית הסוהר. קיבלו מאסר של 13 שנים."
על המסך הוקרן סרטון קצר: מגלשות יוצאות מפתחי החרום ונוסעים גולשים מטה במהירות. חלקם ירדו בסולמות, נתמכים בחיילי הסיירת. הנוסעים, חלקם צוהלים וחלקם מבוהלים, נראו רצים במהירות לקצה השדה מפחד שהמטוס יתפוצץ.
"דקות ספורות והכול היה מאחורינו," סיים ברק לתאר את הפעולה. "תארו לכם איזו שמחה הייתה במדינה. למעשה, זה היה השחרור הצבאי הראשון בהיסטוריה של בני ערובה ממטוס."
"והיו נפגעים?" שאלה נעמה.
"הייתה הרוגה אחת ושלושה פצועים מבין הנוסעים, לצערנו, ופצוע קל מהסיירת, ביבי נתניהו שמו. אני מציין את שמו כי אחיו, יוני נתניהו, החליף אותי כמפקד סיירת מטכ"ל, והוא המפקד הנוכחי של הסיירת. שניהם לוחמים אמיצים וחכמים, מהטובים ביותר שיש לנו."
האור נדלק וברק הביט בתלמידים הנלהבים ואמר: "לפני שאתן זמן לשאלות אני רוצה לסכם: מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה להיכנע לטרור. מדינה שיש לה צבא חזק וכבוד לאומי לא יכולה שיכניעו אותה, ישפילו אותה ויגרמו לה לרדת על ברכיה. איש לא הבטיח לנו הצלחה. ידענו שהמטוס עלול להתפוצץ על כל הנוסעים והמחלצים. הדרג המדיני היה חייב לקחת אחריות, ובואו נריע לחברי הממשלה על שעשו כך. יֵדע כל אזרח ישראלי בעולם שהממשלה תעשה הכל כדי להגן עליו, לשמור על חייו ולשחרר אותו. דבר נוסף: אנחנו מתאמנים כל הזמן על מצבים כאלה. ההצלחה היא פרי אותם אימונים מפרכים ואותה נחישות של החיילים — בחורים אמיצים וחדורי נאמנות ואהבת הארץ."
"ולכן הגעת הנה?" שאל עומרי.
"בהחלט. חשוב שהנוער ימשיך את המסורת שלנו, זו שהובילה את ההנהגה הישראלית לצאת למבצע: מבצע סַבֶּנָה הוא סֵמל. סֵמל לגאווה לאומית, לנחישות, לתעוזה, לאחוות לוחמים. יותר מכול מיישם המבצע בפועל את אִמרת חז"ל: 'כל ישראל ערֵבים זה לזה.' אנחנו חייבים לשמר את הרוח שפיעמה אז בקרב מקבלי החלטות ובקרב הלוחמים. טובי הלוחמים והמפקדים שלנו שוקדים היום על הכנת תשובות יצירתיוֹת לאתגרים של מחר."
התלמידים הקשיבו כמכושפים. הידיעה שהבחור העומד מולם יִישֵׂם בשטח כל מילה מדבריו הותירה אותם מלאי התפעלות.
"יש שאלות?"
"כן!" הרים את ידו דניאל מכיתה ז', "אתה חושב שתהיה רמטכ"ל?"
צחוק רם פרץ מפי כל התלמידים. גם ברק לא הסתיר את הנאתו מהשאלה המפתיעה.
"אינני נביא," ענה בטון מחויך ומבודח, "וגם לא אוביקטיבי. אבל אענה לשאלתך: כן, אני חושב שאהיה, ואני גם רוצה להיות."
"וראש ממשלה?" שאלה תלמידה אחרת.
"חבר'ה, אתם קצת נסחפים," פרץ ברק בצחוק רם. "איך אומרים אצלנו: נהרוג טורקי וננוח. לא הכל בבת אחת."
עומרי הרים שוב את ידו: "נכון שהתחפשת לאישה וכך פרצת לבניין רב-קומות בלבנון וחיסלת מחבל מסוכן ומבוקש?"
"אמת ויציב," חייך ברק ולא הסתיר את גאוותו.
שוב נפלה דממה מלוּוה בהערצה ללוחם האמיץ והנועז.
"איך אפשר להתגייס לסיירת מטכ"ל?" שאל יאיר מכיתה י"א.
"מי עוד רוצה?" שאל ברק, לא מסתיר את חיבתו לשאלה ולשואל.
ידיים רבות הורמו. "חבר'ה, אתם נהדרים," אמר אהוד ברק ועיניו נצצו. "אשאיר לכם כאן את הטפסים ואת ההנחיות, ומי שנמצא לפני גיוס יוכל לפנות לאן שצריך."
המנהלת נעמדה, היסתה את התלמידים וסיכמה את המפגש: "ראשית, אני רוצה להודות לאלוף-משנה אהוד ברק על המפגש המרתק. ושנית, בקרוב מתחיל החופש הגדול. בהזדמנות זו אני מאחלת לכולכם חופשה נעימה ופורייה, וכמובן איחולי הצלחה חמים לכל בוגרי בית הספר שעומדים להתגייס לצבא."
אט-אט קמו כולם והחלו לצאת מהאולם.
אהוד ברק רמז לעומרי שייגש אליו וביקש שימסור דרישת שלום חמה לזאביק אחיו.
"ברור שאמסור. אחי ישמח," ענה עומרי. הוא חש גאווה עצומה על שאחיו מכיר את ברק, וכמוהו נמצא ביחידה מובחרת כל-כך. גם שאר התלמידים הביטו בעומרי בהערצה וגם שאר התלמידות.
עומרי ונעמה, בת-כיתתו, פסעו בשביל המוביל אל שער היציאה מבית הספר ויצאו לרחוב הארוך שהוביל לעבר בתיהם. עצי איקליפטוס גבוהים, שעדיין נותרו במקום מתקופת ייבוש הביצות, סוככו על הרחוב בענפיהם.
"מתי אתה ממריא לפריז?" שאלה נעמה את עומרי.
"עוד שבוע בערך, ביום ראשון," ענה עומרי בעיניים נוצצות.
"לא הבנתי למה אתה טס לבד. אתה לא פוחד?" שאלה נעמה.
"לא!" ענה עומרי, לא מסתיר את גאוותו. "הורַי החליטו שאני כבר בוגר ואחראי ויכול לטוס לבד."
"אבל מה תעשה לבד בפריז?" התפלאה נעמה.
"מה פתאום לבד? יש לי בפריז בת-דודה בגילי. היא הזמינה אותי אליה, ואנחנו הולכים לקרוע את עיר האורות."
"איזה כיף לכם," אמרה נעמה בקִנאה. "אפשר לבקש משהו מהדיוטי פרי?"
"מה שאת רוצה, עד חצי המלכוּת", חייך עומרי.
"שוקולד טוֹבּלרוֹן!" ליקקה נעמה את שפתיה.
"בקרוב אצלך", הבטיח לה עומרי.
