אין לי כל אמפתיה, כמו גם אין לי כל מידה מינימאלית של סימפטיה, לטענות המועלות מצד "מקורביהם" של ביבי ו
שרה נתניהו, בדבר "הפגיעה בפרטיותם", בידי כלי התקשורת והאחרים.
בנימין (ביבי) נתניהו וכנגזרת מכך, גם שרה נתניהו, כאשתו, החולקת חייה יחד עמו וילדיהם - בחר, מראש, במודע ובכוונת מכוון, בקריירה פוליטית. מרגע שנכנס
בנימין נתניהו, בצעד ברור והחלטי, אל תוככי הביצה הפוליטית, הביע הוא הסכמתו אם מרצון ואם מאונס כי הוא ובני משפחתו יהיו חשופים, במידה זו או אחרת, לעיני הציבור ולביקורת ציבורית מתמשכת וקבועה, כל הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית.
לכן, רק טבעי ומתבקש הוא הדבר כי ביתה משפט העליון, חייב בנימין (ביבי) נתניהו בתוקף מעמדו כפוליטיקאי וכראש
ממשלה מכהן להעביר פרטים, לבקשת העיתונאי,
רביב דרוקר, לפי הוראות חוק
חופש המידע, בדבר שיחות שקיים הוא עם מו"ל העיתון
ישראל היום ועורך עיתון זה, לשעבר,
עמוס רגב. ואמנם, אתמול (יום א') העביר נתניהו לרביב דרוקר פירוט שיחות אלה.
פירוט שמות האישים והמועדים בהם נתקיימו שיחות אלה, אינו מעניינה של רשימה זו. לכן, לא נדרש לכך. דיינו, אם נציין כי פסיקתו של בית המשפט העליון, בדבר חיוב נתניהו להעביר פירוט מועדי השיחות, הינו אך ורק מתבקש, בתוקף מעמדו הציבורי של נתניהו, כראש ממשלה מכהן. יש לתמוה על בנימין (ביבי) נתניהו, שהוא לא הבין זאת, מכוח עצמו ואילץ בית משפט בישראל, לכפות עליו העברת פירוט מתבקש זה.
בהקשר ובהדבק דברים זה, יש להתייחס לנושא פגיעה בפרטיותם ובצנעת חייהם של ילדיהם הקטינים של פוליטיקאי או פוליטיקאית מכהנים. הללו לא בחרו מראש ובמודע להיות חשופים לעין הציבור, בשונה מבן/בתזוגו של פוליטיקאי/ת שכאלה, שחייהם בצד פוליטיקאי/ת מכהן/ת שכאלה, חושפים אותם ובצדק לציבור, תוך פגיעה בצנעת חייהם ובפרטיותם.
כך מתחה צ'לסי ויקטוריה קלינטון מזווינסקי בתם של ביל ו
הילרי קלינטון ביקורת בפוסט, בחשבון הפייסבוק שלה, על היטפלות גולשים לבנו, בן 10, של נשיא ארה"ב, ברון טראמפ, תוך מתיחת ביקורת עליו. קלינטון כינתה היטפלויות אלה, לבנו של
דונלד טראמפ, בשם "בריונות רשת". היא ציינה, כי: "לברון טראמפ מגיעה אותה ההזדמנות שמגיעה לכל ילד להיות ילד".
בשונה מבנימין (ביבי) נתניהו, שהינו פוליטיקאי, המכהן כראש ממשלה (בפועל) ולמעשה וככזה חייב במסירת מידע מסוים לציבור, חובה זו אינה חלה על יחידי הציבור. הם אינם פוליטיקאים ואין כל סיבה, שיפגע אורח חייהם, שלא לצורך, כמו גם תיפגע צנעת הפרט שלהם. דוגמאות לפגיעות מתמשכות, חוזרות ונשנות שכאלה, קיימות למכביר. הצרה הינה שהציבור מתרגל, מסכין, כמו גם מסכים בדיעבד וכמי שכפאו שד לפגיעות חוזרות ומתמשכות שכאלה. מצב דברים זה מעודד הצד הפוגע, להמשיך ולפגוע בצנעת הפרט, ביודעו שלא יאונה לו כל רע, עקב כך.
בשבועות האחרונים עשיתי ימיי במספר מדינות במזרח אירופה. לקחתי עמי המחשב הנישא שלי, לצרכי עבודה השוטפת. איתרע מזלי והאקרים רוסיים החדירו וירוס למחשב נישא זה, שיתקו מערכות המידע שבו והסכימו ל"שחרורן", תמורת כופר כספי. בשל היות מחשב נישא זה, מחובר למחשב משרדי, שותקה כליל עבודת המשרד. עורכי הדין העובדים במשרדי, נאלצו לשבות יום תמים, ממלאכתם השוטפת.
רק תושייתו של איש המחשבים שלנו, הביאה להחזרת דברים לתקנם, לאחר פעילות מתמשכת שלו, משך יום עסקים שלם. השבח לאל הוא הצליח לשחרר מרבית קבצי המחשב ו"רק" חלק מפעילותי הספרותית השוטפת אבד (תוך תקווה לשחזורו, בעתיד). לכו ונסו לתבוע האקרים רוסיים עלומים אלה. אין ספק שאם היו ממשלות משקיעות משאבים כספיים ואחרים, ראויים ומתבקשים, לצורך מניעת טרור רשת שכזה, לא הייתה נוצרת תופעה סחיטה שכזו בידי האקרים.
נזקקתי לצרכי עבודתי האקדמית, למידע מאחד מהמוסדות האקדמיים בארץ. לכן, עשיתי שימוש באתר מוסד אקדמי זה. מרגע זה ואילך, הוצפתי ליתר דיוק, "הופצצתי" במודעות בעלות גוון כלכלי של אותו מוסד אקדמי. תחילה הסרתי מודעות זבל אקדמיות אלה, אך לבסוף הכריעו המודעות, החוזרות ובלתי פוסקות אלה, אותי. ויתרתי. מכאן ואילך, מנסה אני להתעלם מהמודעות הטורדניות, העולות בזרם באנרים בלתי פוסק זה, העולות במסך המחשב שלי ומפריעות לי בעבודה שוטפת. מדוע אין בנמצא חוק המונע הטרדות, חוזרות ונשנות שכאלה, כפי שחוקק חוק המונע הפצת דואר ספאם במחשב?
חזרתי מבית המשפט, בשעות אחר צהריים מאוחרות, לאחר יום דיונים מתיש, כאשר לא הצלחתי, במהלכו, להכניס כל דבר מאכל לפי. עצרתי ליד בית אוכל לרכוש מוצר מזון כלשהו. המוכר התרה בי ואמר לי, כי "
האח הגדול" מצלם כל רכב שהוא החונה לאורך הרחוב. מאחר שיש בידי היתר לחנות במקום, חרף מגבלות החנייה, הקימות במקום, החניתי רכבי בקרבת בית אוכל זה, ושברתי רעבוני.
רק משנכנסתי לרכבי השכור הבנתי, שכעת עליי להתמודד עם דוח תנועה הצפוי להגיע בדואר. ועכשיו - כדי לבטל דוח תנועה צפוי זה, עליי לשלוח תיעוד, שזכאי הייתי להחנות רכבי זה, באותו מיקום. ידעתי, כי הגם שהרכב הינו רכב שכור, ויש בידיי האישורים המתאימים, המתירים לי חנייה שכזו. שוב חודרת יד נעלמה לפרטיותי בחסות החוק היבש ועליי מוטל, כעת, להוכיח ש"אין לי אחות" וכי החניית הרכב, באותו מקום, הייתה כחוק וכדין.
דוגמאות נוספות יש תחת ידי למכביר. שאלת השאלות הינה מתי יתעורר אותו יוסף ק., הנזכר בספר "המשפט" לפרנץ קפקא ויכה המערכת הביורוקרטית, אחת ולתמיד ויכה אותה, שוק על ירך.
