נורמה עיתונאית פסולה

גניבת דעת

כשעיתון או עיתונאי זקוק ל"אליבי" ("הוכחה" או "חיזוק") לדברים שהוא מפרסם, הוא ימצא אותו "באש ובמים", גם במקומות שבהם בעליל הוא אינו מצוי.

יניר קוזין (מעריב, 5.9.17), למשל, עדיין רואה במאיר שטרית, שמזה עשרות שנים איננו איש ליכוד אותנטי, מקור כביכול מהימן שיעיד על "תורת הליכוד העכשווית". לא במקרה הוא מתעלם מהעובדה שעוד כשהיה שטרית בליכוד ונדחק לשוליים בשל עמדותיו והתנהלותו, כבר לא היה איש הזרם המרכזי במפלגה ולא אוהד גדול של מנהיגותה הנבחרת.

אולם, שטרית כבר זמן רב אינו מייצג את הליכוד ומנהל עימו חשבון ארוך של ביקורת וביקורת שכנגד, בין היתר בגין כישלונו בבחירות לנשיאות. האם זה הופך אותו לעד נאמן? - לאו-דווקא. האם עובדה זו מפריעה לקוזין? - לאו-דווקא. דומה שבהתנהלות זו תורם קוזין תשובה ברורה לשאלה חשובה אחרת: האם בעיתונות העברית ד'היום כל האמצעים כשרים...? גם גניבת דעת? - נראה שאכן כך.

משטרת המחשבות (גנרל "איפכא מסתברא")

באותו עיתון עצמו, בעמוד המוקדש "למלחמה בנתניהו", מביא עיתונאי אחר (אודי סגל, "יש עם מי לדבר") פן נוסף של תופעת "גניבת הדעת" או "הטעיית הקורא מדעת". הפעם זו פרשנות מתקדמת לנתונים שהשיגו חבריו למקצוע, באמצעות תביעה משפטית, קנטרנית לדעתי, על מספר השיחות שניהל ראש הממשלה עם גורמים שונים ובכללם עורכי עיתונים, לרבות עורך ישראל היום.

הוא מעמיד פנים שלפניו נתונים דומים ממעשיהם של ראשי ממשלה קודמים, שרים בכירים קודמים או אישי ציבור אחרים לגבי שיחות סגורות שקיימו עם ידידים, חברים, קולגות, כפיפים או תומכים, מהם אנשי תקשורת מובהקים. ברור שהוא אינו מצויד בנתונים כאלה הוא גם אינו מצטט אותם. איש מחבריו למקצוע לא העלה על דעתו שאפשר שראש הממשלה איננו חריג בעניין זה. אבל דיוקים וספקות "אינקרמנטליים" כאלה אינם משרתים את תכליתה של המלחמה האישית נגד נתניהו ולכן הם "מוקצים".

ואז לוקח העיתונאי "ההגון" את המידע המוגבל והמגמתי העומד לרשותו, ומוסיף לו אנליזה לוגית הזויה, שמיחסת לראש הממשלה כוונות שליליות מעצם העובדה שהרבה בשיחות. הפרוש "העיתונאי" הנבזי הוא שמספר השיחות איננו ענייני. הוא בהכרח מכוון לבצע עבירה - טענה שאין שום הוכחה בצידה. ההוכחה כביכול היחידה שמובאת להצדקת הרמז הנגטיבי, היא שאישים בעולם הפוליטי העוין את ראש הממשלה, לא ראו כזאת בעבר... האם ראו אי-פעם בעבר רשימת שיחות של ראש ממשלה כלשהו בישראל?! - אני משוכנע שלא, כי לא היה כדבר הזה.

הטעיה, הולכה שולל, גניבת דעת - הכל נכון. כאמור: בעיתונות העברית המושחתת והמניפולטיבית ד'היום - כל האמצעים כשרים.

מימון "זר" ומימון זר

בעמוד אחר של אותו גיליון של מעריב (2 - 3), מופיעים שני מאמרים שעוסקים באותה סוגיה - שיחותיו הטלפוניות של ראש הממשלה. הפעם שני המתדיינים, בנפרד, הם בן כספית, שניקיונו העיתונאי-מוסרי או חד-צדדיותו נגד ראש הממשלה ידועים היטב לשמצה זה זמן רב. בן כספית זועם על הקו המערכתי האוהד שנקט העיתון ישראל היום כלפי הליכוד, הימין וראש הממשלה. לדעתו לא ייתכן מצב כזה ומי שתומך בראש הממשלה בהכרח "מכור", מממן, לפחות בעקיפין, את הסברת הליכוד, מקדם את מטרות הימין ועוד כהנה וכהנה ספקולציות "אפלות".

באצילות מתוזמרת היטב, הוא עורך השוואה מגמתית עם ידיעות אחרונות, עיתון אופוזיציוני מובהק לראש הממשלה ולמדיניות הליכוד, במטרה להראות שאפילו הגרוע שבאויבי נתניהו בעולם התקשורת (מוזס) איננו כל כך רע כתומכו העיקרי - אדלסון. הפעם מתמקד הדיון בצד הכלכלי של ההונאה. מול התקצוב האדיר הזורם לישראל ממקורות יהודיים, אירופים אמריקנים וזרים עוינים אחרים, בכללם סורוס הידוע לשמצה, עומד "הכיס העמוק" של אדלסון, שמממן הפצה חינם של ישראל היום בעשרות אלפי עותקים ליום. האמנם עשה חישוב כלכלי כדי להוכיח זאת? - חלילה. ההוכחה היא במשתמע, ובמסתבר. מאדירים את אדלסון וקשריו עם נתניהו, אף שאלה התחילו הרבה לפני העיתון, מסיקים מהמניפולציה הלוגית של הכותב מסקנה ש"אדלסון הוא הגדול מכולם גם יחד" והופכים את ההשערה הפראית ל"עובדה מוכחת".

אולם, נניח שהדבר נכון ונניח ששיחק מזלו של נתניהו וידידו הוותיק מוכן לעזור לו במשימותיו הפוליטיות מפני שהוא מזדהה עם דעתו ועמדותיו; ראשית, מדוע אסור לו? שנית, מישהו בחן כמה כספים הזרים אדלסון לתקשורת הישראלית ביחס לכספים שהזרימו גורמים "זרים" ועוינים ובכללם אל ג'זירה? בוודאי שלא. כספית וחבר מרעיו העיתונאים, המשרתים את המסע נגד נתניהו ומשפחתו, לא יירו לעצמם ברגל. עיתונאים הגונים אל נכון היו בודקים זאת בטרם ייצאו לרחוב בקריאות "זאב", "זאב". נראה שאצל הרוב המכריע של העיתונאים השותפים למערכה נגד נתניהו, המלה הגינות דהתה כבר מזמן; כל האמצעים כשרים.

למזלו של הקורא שאינו מתעמק "בדקויות" העובדתיות המסופרות לו בפוסטרי-הקרב של יריבי נתניהו והימין, יש בתקשורת הישראלית, יחידי סגולה שמאזנים מעט את התמונה המעוותת. באותו עמוד במעריב, כותב קלמן ליבסקינד ("לא לאדלסון וכן לכל השאר?"): "לא הדמוקרטיה מעניינת את מי שנלחמים כבר שנים ב'ישראל היום' וגם לא ההקפדה על חוק מימון מפלגות. מה שמחבר את כל מי ששוברים את הראש איך לסגור את העיתון הזה או להחליש אותו, הוא הקו המערכתי שלו. זו האמת לאמיתה". השימוש בטענת חוק מימון מפלגות בהקשר זה, הוא טיעון מטעה ומסלף. חוק מימון מפלגות אינו מכוון לחיי היום-יום אלא לתקופת בחירות. איש לא ניהל בישראל מאזן רב שנתי של 70 שנות עצמאות בכדי לבדוק אילו מפלגות חרגו בתקופה זו מחוק המימון ואילו עמדו בו. להערכתי, אילו נערכה בדיקה אמיתית, כוללת, חושפנית וטוטלית - אף מפלגה לא הייתה יוצאת ממנה נקיה. אילו הוספנו לתמונה את המימון ההסתדרותי הישיר והעקיף שקיבלו מפלגות השמאל בישראל בכל תולדות המדינה, כל ראשי המפלגה לדורותיהם היו צריכים לשבת כיום בבית הסוהר; די אם נזכור לעניין זה את עמותות ברק, והקרנות של בוז'י הרצוג.

אלה דוגמאות מעיתון אחד, גיליון אחד וחלק אחד של עיתון יומי בישראל. התמונה העולה היא של היותו במה לעיתונאים מניפולטיביים, בלתי הוגנים ופתלתלים, הפועלים בשירות אג'נדה פוליטית ומכפיפים לה כמעט כל עקרון עיתונאי הוגן ובלבד לשרת את האג'נדה בה הם מאמינים או מפנכתה הם מלחכים. מתקיימים. כל עוד תמשך מגמה זו, כל עוד ישתמש עיתונאי "שפוט" של המסע נגד נתניהו, באמירה ניטרלית של מפכ"ל המשטרה בעניין חיקור מילצ'ן בלונדון,¹ בכדי לנסות ולהשפיע על דעת הקהל באמצעות פרשנות שקרית או חצאי אמיתות,² אינני צופה לרגיעה ציבורית ואינני ממליץ לימין על רגיעה ציבורית - ההפך הוא הנכון. המסע ברחובות, באמצעי התקשורת ותוך שימוש בבג"ץ לקידום אג'נדות פוליטיות מתנגדות לאלה של הימין ולהחלפת השלטון באמצעות עלילות מוצלחות יותר או פחות - בעיצומו. על הימין להיזהר וללכד שורות.

המערכה הציבורית הנוכחית תכריע לגבי ההתפתחויות הפנימיות בשלושה מוקדים לפחות:

• מדינת ישראל יהודית וגם דמוקרטית - המשמעות העקרונית והמעשית של קביעה נורמטיבית זו.

• כיוון הפתרון המדיני בסכסוך הישראלי פלשתיני.

• הפרדת רשויות השלטון בישראל וקביעת הסדר ההירארכי ביניהן.